"אני אדם חילוני, אבל מאמינה מאוד באלוהים. וכן, אני קוראת לו אלוהים"

עופרי פרישקולניק אלדד (43), שחקנית ותסריטאית, משחקת בסדרה החדשה "מגרש הרוסים" (כאן 11). נשואה +3, מתגוררת בהרצליה

>> השחקנית עדי גילת: "יש לי מלא רגשות אשם, אני מזל בתולה"

היי את, מה שלומך היום? איך את מרגישה?
"אמביוולנטי, אני בנאדם שהכל עובר דרכו כמו פילטר של מזגן. חזרתם של החטופים מרגשת אותי עד דמעות, לראות אנשים שחזרו מן המוות חיים ונושמים, אבל בו זמנית התקופה הזו מציפה את השבעה באוקטובר. אושר וכאב מהולים אחד בשני".

מה הדבר שהכי מטריד או מעצבן אותך כרגע?
"חוסר צדק. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי לוחמת צדק, זה גבה הרבה מאוד אנרגיות ומשאבים בחיי. מאוד קשה לי לראות את חוסר היושרה מסביבי, מאוד קשה לי להבין איך אנשים כל כך טובים נפגעו בכזאת אכזריות. הייתי רוצה שהטובים ינצחו, שהאור ינצח את החושך".

מה הדבר הכי יפה שאמרו לך לאחרונה?
"רזית".

מה הקללה האהובה עליך? מתי את משתמשת בה?
"כוסאמק, כוסאוחתו, בן זונה, בת זונה, בני זונות, אמא שלהם זונה, אני ממש מחוברת לכולן… קשה לבחור אחת".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"הבוקר. כל יום אני בוכה, לאו דווקא דמעות של עצב, גם דמעות של שמחה. הדמעות זולגות לי מעצמן בקלות, בין אם אלה החדשות שמציפות או סתם שיר ששמעתי. אגב, קראתי שזה מאוד בריא לבכות".

למי את מתגעגעת?
"לסבתא שלי. אי אפשר להסביר במילים איזו אישה היא הייתה. ראשית, היא היתה העוגן של כל המשפחה, ידעתי שאני הולכת בעולם והיא מאחוריי. שנית, היא אישה שהקדימה את זמנה בכל אספקט בחיים, לא נפלה לתהומות ועצב, ולמרות כל מה שעברה בחייה – היא התקדמה בקריירה בעשר אצבעות ולא חסר לה דבר. היא אהבה את החיים ותמיד תמיד חייכה. אני מאוד מתגעגעת לאנרגיה שלה, לביטחון שלה. אני מנסה להידמות אליה כמה שאני יכולה. היא ראתה את הטוב בכל אחד ואחת, ועזרה גם כשלא היה לה איך. קראו לה בתיה – ומאז שנפטרה יש לנו סלוגן במשפחה be Batya".

מה השריטה שלך?
"סדר וניקיון. כשהייתי סטודנטית למשחק ביורם לוינשטיין, הוא ידע לזהות שמישהו מתחרפן ומיד היה אומר לו לנקות. יש משהו בעבודת כפיים שמרגיע, אז כל בוקר אני קמה ונכנסת לדמות החדרנית, מנקה ומסדרת את הבית ורק אז ממשיכה הלאה ביומי. אני ממש גורו לאורח חיים בריא, בוכה ומנקה".

מה הדבר הכי מוזר שלא יודעים עליך?
"על פניו אני בן אדם חילוני, אבל אנשים לא יודעים עליי שאני מאוד – אבל מאוד – מאמינה באלוהים, וכן אני קוראת לו אלוהים! לא יקום, לא אמא אדמה, אלוהים! ההוא מבריאת העולם, ההוא שעשה את השמיים והארץ, ההוא מקריעת ים סוף… האמונה שלי מאוד עדכנית כמובן, ולכל מצווה שאני לוקחת על עצמי אני מוצאת הקשר פסיכולוגי – כמה טוב זה עשה לי בחיים, כמה עומק ואחיזה יש לי מאז שהנכחתי אותו בחיי".

מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים? ומה העצה הכי גרועה?
"ירון בעלי נותן לי את העצות הכי טובות בעולם. באופן כללי הוא מאוד מאמין בי ומעצים אותי, ולכן אני מקשיבה לו בקשב רב ומתייעצת איתו בכל דבר. ללכת אחרי הבטן שלי ולכבד את עצמי – אלה הן העצות שהוא חוזר עליהן. קיבלתי בחיי הרבה עצות גרועות, אבל משהו בתוכי תמיד ידע להבחין מה טוב לי ומה רע".

על מה את הכי אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"אני מאוד אוהבת לקנות לאהובים שלי, תמיד אעדיף לבזבז עליהם מאשר עליי. תחושת העונג שיש לי כשאני מעניקה למישהו משהו – היא לא דומה לכלום. אני לא חוסכת מעצמי, אבל בראש סדר העדיפויות זה ירון והילדים שלי, תמיד אחשוק במשהו בשבילם קודם".

מהו הבגד הכי יקר ללבך שאת מחזיקה בארון?
"בארון שלי יש שמלת משי צהובה שסבתא שלי לבשה לבת מצווה שלי. מיד אחרי שהיא נפטרה לקחתי אותה ושמתי אצלי בארון, אמרתי שיבוא היום ואלבש אותה. זה יהיה חייב להיות אירוע מאוד מיוחד. אני מקווה שאראה טוב כמוה, היה לה סטייל של הנסיכה דיאנה".

עם איזה אדם מפורסם – חי או מת – היית שמחה לבלות לילה אינטימי? מה היית אומרת לו/לה?
"אני רק פה כדי להזכיר שכל בני האדם הולכים לשירותים, לכן אין לי באמת איזה צורך להגיע לאדם מסוים כי הוא בסך הכל בן אדם. אבל אם כן הייתה לי אפשרות לשבת עם מישהו שעבר מן העולם, אני מניחה שהייתי בוחרת באריק איינשטיין. יש לכולנו הרבה מה ללמוד ממנו, גם כאומן וגם כאדם. לפעמים אני שומעת שיר שלו וחושבת לעצמי, איך הגאון הזה מגיש שיר? אלוהים, איזה חכם הוא היה. להגיש שיר יותר חשוב בעיניי מאיכות הקול, איזה דגש ורגש אתה נותן בכל מילה ומילה. שמעתי פודקאסט מעניין עליו שה'חזרה שלו בתשובה' הייתה הנאמנות לעצמו ולצרכים שלו. הוא לא ברח לדת כמו חברו אורי זוהר, אלא בשלב מסוים בחייו הבין מה טוב ובריא לו, והלך על זה בכל הכוח. הוא בחר בעצמו, ונשאר בבית עם התה והלימון והספרים הישנים. הוא דמות מרתקת בעיניי".

איזה שיר את הכי אוהבת לשיר במקלחת?
"למי יש זמן לשיר, מאז שנהייתי אמא אני לא ישנה שנ"צים ומתקלחת כאילו אני תחת אש".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"להעיף את השדים, את הפחדים והחששות. אני את כבר אישה בוגרת, אז יאללה תחסלי את כל הרעשים ותעופי. יש בתוך הראש שלי איזה קצין נאצי שצורח עלי שאני גזע נמוך, שאני לא מסוגלת, לפעמים זה בגרמנית…חייבת לגמור אותו".

על מה יש לך רגשות אשם?
"זה חלק מהדיל שלהיות הורה, יש לך רגשות אשם כל הזמן – לאיזה עולם הבאתי אותם, איזה עתיד אני נותנת להם, יהיה לי איך להגן עליהם? לשמור עליהם? בשבעה באוקטובר הטלוויזיה בבית הייתה דלוקה בפול ווליום, ולקח לי איזה שבוע להבין מה הם שומעים. לא הבנתי את גודל האירוע ועד כמה אני צריכה למנוע מהם את זה, ואת הטיקטוק ואת האינסטגרם. הם סבלו מחרדות קשות במשך כמה וכמה חודשים, זה באשמתי".

על מה את מתחרטת?
"אני לא מתחרטת על כלום. כל טעות שעשיתי בחיי פיתחה אותי ובנתה אותי, ואני מודה על כל משבר שעברתי. שמעתי שיש מסורת יפנית שנקראת וואבי סאבי, ולפיה כשכד נשבר מחברים את השברים בחזרה עם זהב טהור והערך של הכד עולה, רואים את השברים ולא מטשטשים אותם. יש פה מסר מאוד יפה ונכון לחיים. מה שכן, כל טעות שעשיתי לא תיעשה שוב. אני תלמידה טובה של החיים, לומדת וממשיכה עם הלקחים הלאה".

מה חסר לך בחיים?
"האמת, חסרה לי פה הנהגה בריאה וטובה. אני יודעת מניסיון חיי שכשהראש הרקוב – הכל רקוב. עד שלא תהיה לנו הנהגה שעובדת בשבילנו ושומרת עלינו – עם מדיניות סדורה ומחשבה על הדור הבא – לא נוכל להשתקם. את פוגשת את הגועל נפש שמגיע מלמעלה בכל פינה ברחוב, בסופר, בכביש. יש תחושה שהרע שולט ולא הטוב, ומאוד חסרה לי בחיים דוגמה אישית, השראה, יושרה".

מה הרגע שהכי השפיע על הקריירה שלך?
"אני עשרים שנה במקצוע, אז היו לא מעט רגעים כאלה. היו משברים והיו הצלחות, כל רגע כזה השפיע בדרך כזו או אחרת. אני לא יכולה לשים את האצבע על אירוע אחד ספציפי, אבל על הדרך כן. הדרך במקצוע הזה גרמה לי להבין שכל דבר חולף, גם הרגעים הטובים וגם הרגעים הנמוכים. ראיתי כל כך הרבה שינויים בכל השנים שלי במקצוע, ראיתי אנשים קמים וראיתי אנשים נופלים, ראיתי תכנים מצליחים וראיתי תכנים נכשלים, ראיתי שינויים תרבותיים מול עיניי. אני כל הזמן מזכירה לעצמי לא לעוף ולא ליפול, לזכור שזאת דרך ארוכה מאוד".

לאיזו אישה בא לך להרים?
"לא יכולה להרים לאחת, סורי. יש מסביבי כל כך הרבה נשים שאני שומרת לידי – נשים חזקות ומצליחות שיש לי את הזכות לקרוא להן חברות שלי: שני כהן היא חברת נפש שלי מימי יורם לוינשטיין, והיא תמיד השראה בשבילי בגלל שהיא לא נחה על זרי הכישרון שלה, עובדת כל כך קשה ותמיד מצטיינת בכל מה שהיא עושה; נועה לזר קינן, חברתי המחזאית ושותפתי לכתיבה, שכתבה את 'קצר', ההצגה הכי יפה שראיתי בכל ימי חיי, על התמודדות על הורים עם ילד עם הספקטרום; חברתי נתי קלוגר, שמעבר לעובדה שהיא שחקנית מחוננת, היא גם מטפלת בשיטת NLP ואני נעזרת בה לא מעט; נועה רוטמן, חברתי בלב ובנפש, שלפעמים בא למסגר את ההודעות שהיא שולחת לי בטלפון. היא האדם שאני הכי אוהבת את הכתיבה שלו, ובימים אלה היא עובדת על רומן חדש שאני לא יכולה לחכות כבר לקרוא. יש עוד הרבה נשים סביבי שנותנות לי הרבה מאוד כוחות, אבל את אות הכבוד הייתי רוצה להעניק לאמא שלי האחת והיחידה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי – איה פרישקולניק, האישה הגדולה מהחיים שבלעדיה אני כלום ושום דבר. אגב, היא הבת של בתיה".