"אני מקבלת מאות תגובות נאצה, אבל הכעס שלי על ישראל בא רק מאהבה"

אדם אלנג'אר בן ה-11, הילד ששרד את הפצצות צה"ל אחרי ש-9 אחיו ואחיותיו – בני חצי שנה עד 12 – נשרפו בחיים. או מוסטפא בן ה-5, שמת כתוצאה מתת תזונה והתייבשות. או ס'בא וסנא אבו סייף, תאומות בנות 4, שקיפחו את חייהן. או רובא מערוף, תינוקת בת 7 חודשים שנפצעה בראשה מהפצצות צה"ל, ומתפתלת בצרחות אימה וכאב. וזה באמת רק על קצה המזלג. אי אפשר שלא להתכווץ נוכח השמות, התמונות והסיפורים של ילדים שנהרגו או נפצעו בעזה. זו רק טיפה בים. מעורבים בעל כורחם.

>> "לא להתייצב למלחמה – זו לא סרבנות. זו נאמנות אמיתית למדינה". טור דעה שחובה לקרוא

מאז חידוש הלחימה בדרום והפרת הסכם הפסקת האש האחרון, רחש חדש, מטלטל בזרותו, מתחיל להישמע בקרב המיינסטרים הישראלי. דבריו של יושב ראש מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן, שהתייחסו, אולי לראשונה, בביקורת אמיתית וחשופה להרג ההמוני של חפים מפשע בעזה, הדהדו סנטימנט ציבורי שכבר לחלוטין לא נמצא רק בקצוות: יש מצב שהלכנו רחוק מדי? אולי הלכנו רחוק מדי כבר מזמן? החטופים, האחים שלנו, נמקים במנהרות; הרעב בעזה למול ההפצצות הבלתי נגמרות הולך ומסלים לממדים אסטרונומיים שגובים עשרות אלפי חיי אדם, בהם כ-16,500 ילדים שנהרגו בעזה מאז תחילת המלחמה; החיילים שלנו מסכנים את חייהם יום אחרי יום. לשם מה?

"אם להגן על זכויות אדם זה בוגד, באיזו מדינה אני חיה? אני לא מרגישה בוגדת. היום שמאלן זה כל מי שמביע ביקורת על התנהלות של שלטון מאוד מסוים. הרבה יותר מזעזע אותי כשיורדים על לירי אלבג, במקום לחבק אותה"

 

אם תשאלו את האקטיביסטית הפוליטית עדי רונן ארגוב, 59, ההתעוררות הזו היא אמנם חשובה, אבל בעיקר מאוחרת מדי ולא משמעותית מספיק. רונן ארגוב עומדת מאחורי אתר "הדף היומי", המספק מידע ונתונים עדכניים על המציאות הבלתי נתפסת בגדה ובעזה. וכן, היא מודעת למיצוב שלה כ"אויבת העם", אבל גם לאדישות הישראלית המוחלטת כלפי המתרחש מעבר לגדר. הידיעה הזו לא מונעת ממנה לתחזק עמוד פייסבוק שמתעדכן מדי שעה, ולפעמים כמה פעמים בשעה, בו היא מציגה סרטונים, עדויות, נתונים מספריים, ומחשבות קשות מנשוא על שמתרחש בעיי החורבות העזתיים.

"דף הפייסבוק שלי הוא כמו צעקה אחת מתמשכת", היא אומרת, "שם אני פשוט מציפה, ומציפה ומציפה".

"אני מאוד כועסת על אלו שיוצאים מהבית ודורשים דמוקרטיה – אבל רק ליהודים. זה בלתי נסבל מבחינתי. אם לא הבנו שיש כאן מחלה שצריך לרפא מהשורש, שכל דבר אחר זה רק אקמול, אנחנו בבעיה"

 

טענות רבות שעולות על מידע שמגיע מעזה הוא שהוא תעמולה של חמאס ולא מהימן. איך את מאמתת את המידע שאת מפרסמת?
"תמיד יש פייק. קרו מקרים שגיליתי שהמידע שפרסמתי לא נכון, הסרתי אותו, והודעתי על כך. אני תמיד בודקת שנתון או אירוע התפרסם במספר מקורות, ושהמקורות האלה הם ברשימה שאני נסמכת עליה. עד שאני לא בטוחה – אני לא מדווחת. סיננתי מקורות פלסטיניים שידועים כלא אמינים, ואני נסמכת על מקורות מרכזיים במדיה הפלסטינית, כאלה שמשויכים לרשות הפלסטינית ולא לחמאס, וגם על דיווחים של משרד הבריאות הפלסטיני, שאכן נתמך על ידי חמאס אבל האו"ם מאמתים את הדיווחים שלהם. אני לא מסתמכת על דיווחים של אנשים פרטיים אם הם לא פורסמו בשום מקום אחר. אני מאוד נזהרת בדברים שאני מפרסמת".

את "הדף היומי" היא הקימה לפני ארבע שנים, תחת קורת הגג של אתר "מסתכלים לכיבוש בעיניים". עד ה-7 באוקטובר היא עסקה רק בפרסום נתונים ועדויות מהגדה המערבית, וכיום מתפרסמים בו בעיקר נתונים מחרידים על המתרחש בעזה.

מתי הפוקוס שלך עבר לעזה?
"פחות או יותר מאז השבעה באוקטובר. התחלתי פרויקט שנקרא 'מעורבים בעל כורחם', בו אני מעלה תמונות של ילדים מכל העמים: ישראלים, לבנונים, פלסטינים בגדה ופלסטינים בעזה, שמות של מי שהיה ואיננו. כולנו משלמים מחיר על המלחמה הזו, בני כל העמים".

אני מהססת רגע לפני שאני פונה לדבר עם רונן ארגוב על השבעה באוקטובר. אולי חוששת ממה שאשמע. גם אני נכוויתי, כמו רבים מאיתנו, מהאדישות של השמאל העולמי כלפי הקורבנות הישראלים והחטופים, גם כלפי אלו שעדיין נמצאים שם, בתוך התופת. כשלבסוף אנחנו מגיעות לשם, היא לא משאירה מקום לספק.

"הרגשתי משותקת בשבעה באוקטובר, לעולם לא אשכח את הבוקר הזה", היא אומרת, "כשראיתי את סרטוני הנוח'בות בשדרות אמרתי שזה בטוח פייק. התחלתי להתכתב עם אנשים באחד הקיבוצים בעוטף, נחשפתי למה שהם עברו. בששת השבועות הראשונים ליוויתי אותם במלון המפונים בים המלח, ודרך העיניים שלהם והסיפורים שלהם נחשפתי לטבח שנעשה שם. ראיתי את ההתכתבויות בקבוצות הפנימיות של הקיבוצים, זה היה נורא. בשלב הזה כבר ידעתי מה קורה בעזה, אבל ידעתי שאין לי את היכולת לכתוב על זה כרגע. 'הדף היומי' היה במשך שבועיים רק נתונים, שום דבר שלי. כן הייתה לי המון ביקורת והמון זעם. לא יכולתי להגיד 'צבא ההגנה לישראל', כי ברגע האמת הוא לא הגן. אני מאמינה שאפשר היה למנוע את זה".

"היום, הזעם שלי הוא בעיקר על המיינסטרים", אומרת ארגוב, "עם הבן-גבירים אני לא מנסה בכלל. המיינסטרים אומר לי 'מוטב חכם מצודק', ובעיקר זה תירוץ להתעלמות ממה שקורה שם, יותר הכחשה מאדישות. אני מרגישה כמו האישה הצורחת בשער העיר. כל מה שגדלנו עליו מתמוטט. אני מבינה שזו חוויה פסיכולוגית קשה מאוד של התפרקות, ושמרבית הישראלים הם לא אנשים שוחרי מוות, אלא אנשים טובים שרוצים טוב. אבל הם נאחזים במוכר ובידוע ובאותו סיפור שאנחנו צודקים, ואנחנו בסדר, ואנחנו הקורבן. זו המלחמה הכי מתועדת אי פעם, וככל שנפערים סדקים בסיפור הזה – התגובה הראשונה היא עוד יותר לאטום אותם".

"אני מתקרבת לגיל 60. זה גיל שבו אני מתחילה לשאול את עצמי מה אני משאירה אחריי. בתוך המשפחה אני נמנעת מלדבר פוליטיקה. הם יודעים מה אני עושה אבל אני נמנעת מלזעזע. אולי למה שאני עושה עכשיו תהיה משמעות בדור הבא"

 

באחד הפוסטים הנוקבים ביותר של ארגוב, היא מפנה אצבע מאשימה (אחת מיני רבות) דווקא לציבור המפגינים בקפלן ובבגין. אלו שדורשים דמוקרטיה, לדבריה, אבל מתעלמים מהעובדה שדמוקרטיה לא תוכל להתקיים כל עוד הזוועות בעזה ובגדה ממשיכות.

"הכעס הוא חלק מהפרסונה שלי והוא גם כוח שמניע אותי. כעס ואבל. אני מאוד כועסת על אלו שיוצאים מהבית ודורשים דמוקרטיה. אני מעריכה את האקטיביזם שלהם, מעריכה שאכפת להם עד כדי לצאת עם דגל למחות, אבל המונח דמוקרטיה – כשהוא נוגע רק ליהודים – הוא בלתי נסבל מבחינתי, הוא מתעלם ממציאות. הם צועקים 'דמוקרטיה!' ונדהמים ממה שקורה בחברה, אבל הם לא מוכנים לראות שהדמוקרטיה הזו היא לא באמת דמוקרטיה. כבר אכפת לכם, אתם רוצים לעשות שינוי, אז תבינו גם שזכויות אדם הן זכויות אדם – זה לא לפי לאום. אם לא הבנו שיש כאן מחלה שצריך לרפא מהשורש, שכל דבר אחר זה רק אקמול, אנחנו בבעיה".

את לא שותפה לקריאות להתפטרותו של ביבי?
"הייתי מאוד פעילה בהפגנות האימהות בבלפור, בזמן הקורונה. ביבי הוא באמת…", היא שותקת לרגע, "אבל קשה לי מאוד עם זה שאומרים 'הוא ילך ונתחיל לתקן', זה בולשיט. הוא ילך, יבוא אחר. פשעים קרו בממשלת השינוי ויקרו גם בהמשך".

"אי אפשר למחוק את הנכבה"

רונן ארגוב מציגה את עצמה קודם כל כבת זוג, אמא וסבתא. "אלו הסיבות שבגללן אני עושה את מה שאני עושה. האימהות והסבתאות מחזקות את הצורך שלי לעשות שינוי. בחיים המקצועיים אני פסיכולוגית קלינית בפרישה, מדריכה פסיכולוגים ומדריכת מדיטציה בתנועה".

לדבריה, תמיד הייתה לה מודעות פוליטית מסוימת לכיוון השמאל, אבל הספיק לה להניף שלט פעם בשנה בהפגנה. השיפט המשמעותי הראשון הגיע ב-2013.

"פגשתי בחורה פלסטינית שנהייתה חברה מאוד טובה שלי, ושההורים שלה גורשו מכאן ב-1948. היא לא גרה בארץ אבל הגיעה לכאן לחפש את השורשים שלה. היא השתמש הרבה במילה 'נכבה', יחד עם מילים אחרות כמו גירוש וטיהור אתני. בזמנו המילים האלה נראו לי חזקות מדי, לא קשורות לחוויה שלי את המקום הזה. ב-2014, כשהגיע 'צוק איתן', המשכנו לדבר, אני והיא. אני סיפרתי לה על חיילים שנהרגו פה, היא סיפרה לי על ילדים בעזה. שיתפנו אחת עם השנייה את סיפורי המשפחות שלנו והנרטיבים שגדלנו בהם. לימים פגשתי גם את ההורים שלה ושמעתי מהם את החוויות האישיות שלהם. אני עדיין נעה באי נוחות על הכיסא כשאומרים 'נכבה', אבל היום אני כבר מבינה שזו המציאות, שזה היה, ושאי אפשר למחוק את זה".

"באחת ההפגנות באום-אל-פחם ראיתי יחס מאוד אכזרי של המשטרה כלפי המפגינים. פתחתי את המצלמה בטלפון ועליתי לפייסבוק לייב. רעדתי. ידעתי שבסוף יותר יאמינו לי – כי הקול שלי הוא קול של יהודיה פריבילגית"

 

השינוי הדרמטי יותר חל אצל רונן ארגוב בפברואר 2021, כשאנשי ונשות החברה הערבית יצאו למחות על חוסר ההתערבות של המשטרה בסוגיית הרצח ביישובים שלהם. "הגעתי לתמוך באחת ההפגנות באום-אל-פחם, וראיתי יחס מאוד אכזרי של המשטרה כלפי המפגינים. פתחתי את המצלמה בטלפון ועליתי לפייסבוק לייב. רעדתי. הבנתי שיש לי את הצורך לתעד את מה שקורה, וידעתי שגם יותר יאמינו לי – בסוף, הקול שלי הוא קול של יהודיה פריבילגית. התחלתי להצטרף לפעילויות של אקטיביסטים בגדה, ליוויתי ביקורים של תיירים שם. התחלתי להכיר ככה לראשונה פלסטינים תושבי המקום, לפגוש אותם פנים מול פנים, להקשיב ממקום שמעוניין לדעת, וכך גם גבר הצורך לתעד את הסיפור שלהם ולשתף אותו עם העולם".

איך נראים המפגשים האלה? מה עולה בהם?
"יושבת מולי, למשל, סבתא של נער פלסטיני בן 14 שנורה למוות בכפר ליד רמאללה. אנחנו שותות תה, היא נותנת לי מרווה, ומספרת לי בעזרת הרבה תנועות ידיים ומימיקה איך הוא טיפס על החומה בבית שלה, איך הוא גדל אצלה. אנחנו שתי סבתות שהנכדים יקרים להן, ואני מבינה את האובדן שלה. ביקרתי בבתים בשיח ג'ראח, של משפחות שעמדו להיות מגורשות. בחור פלסטיני רעול פנים פעם הציל אותי כשחטפתי מטר של גז מדמיע מרחפן צה"לי, ואמר לי 'אצלנו מתייחסים לאימהות יותר יפה'. המפגשים האלה פותחים את האפשרות לשמוע גם את הסיפורים שלהם".

"יושבת מולי סבתא של נער פלסטיני בן 14 שנורה למוות בכפר ליד רמאללה. אנחנו שותות תה, היא נותנת לי מרווה והיא מספרת לי איך הוא גדל אצלה. אנחנו שתי סבתות שהנכדים יקרים להן, ואני מבינה את האובדן שלה"

 

"מבחינתי זו המורשת של סבתא שלי, שרבים מקרובי המשפחה שלה נספו בשואה", היא אומרת, "גדלתי על סיפורים של פרטיזנים, של התנגדות. כשהייתי נערה צפינו פעם במשחק כדורגל בין גרמניה המזרחית להולנד, ולאמא שלי נפלטה המילה 'נאצי'. אני לא אשכח שסבתא שלי אמרה לי 'הדור שלי לא יכול לסלוח, אבל הדור שלך חייב למצוא את הגשר'. זה משפט שמלווה אותי. אני צריכה למצוא גשר, כל הזמן".

שמה של ארגוב רונן מתנוסס כבר תקופה ארוכה באתר המפוקפק "הכר את העוכר" מבית תנועת הימין "אם תרצו". היא זוכה לממטרים של תגובות נאצה, חלקן מפחידות ממש. אותן תגובות נאצה שאנחנו רואות כלפי משפחות חטופים, כלפי כל מפורסם שמעז להביע ביקורת על השלטון, מופנות באופן יומיומי כלפי אישה אחת שמעזה לחשוב אחרת – ולא חוששת לצעוק את זה מעל לכל במה.

"כבר שנים שאני מקבלת תגובות נאצה", היא משתפת, "הגל הראשון היה אחרי הלייב שלי מאום-אל-פחם. גל של מאות תגובות, הרבה מהן אישיות. אני לא מחוסנת נגד זה ואני לא רוצה להתחסן נגד זה. אני עדיין מזועזעת כל פעם מחדש, אבל למדתי להגן על עצמי. אני חוסמת את האפשרות להגיב, ועדיין מגיעים אליי. חבר כנסת מהקואליציה, שלא אנקוב בשמו, קילל אותי פנים מול פנים, אמר לי שהוא מאחל לי שילדיי יאנסו ונכדיי ימותו וקרא עליי קדיש. אבל אני הודפת ואוטמת. אני לא טובה בדיונים, אני כועסת מדי, אני רגשית מאוד. בסוף אני מביאה מידע ונתונים, ותעשו עם זה מה שאתם רוצים".

"כבר שנים שאני מקבלת תגובות נאצה, ואני מזועזעת כל פעם מחדש. חבר כנסת מהקואליציה קילל אותי פנים מול פנים, איחל לי שילדיי יאנסו ונכדיי ימותו וקרא עליי קדיש"

 

אחת הקללות האהובות היום היא "בוגדת", שנאמרת על כל מי שמעז לחשוב אחרת או להשמיע קול ביקורתי. אני בטוחה ששמעת אותה לא פעם ולא פעמיים. את מרגישה בוגדת?
"מה זה אומר להיות שמאלן בוגד? אם להגן על זכויות אדם זה בוגד, באיזו מדינה אני חיה? אני לא מרגישה בוגדת. כשהתמונה שלי עלתה לאתר של 'אם תרצו' כעוכרת ישראל, אמרו לי 'זה טקס חניכה, תעודת זכות, שמו לב אלייך'. היום אני פשוט אדישה לזה, כי היום שמאלן זה כל מי שמביע ביקורת על התנהלות של שלטון מאוד מסוים. הרבה יותר מזעזע אותי כשיורדים על לירי אלבג, במקום לחבק אותה. הבחורה הזו עברה את התופת הכי גדולה שאפשר למצוא, ובתוך זה מצאה המון כוח. זה לא משנה מה היא אומרת, גם אם לא מסכימים איתה, באיזה עולם תוקפים אותה? אני לא יכולה לסבול את זה".

אבל בסוף, גם מעבר לגדר יש אלו שיקראו ללירי אלבג פושעת מלחמה ויצדיקו את החטיפה שלה.
"אני מודעת לזה שיש אנטישמיות, ושיש קיצונים. דייק את זה עבורי בחור פלסטיני, סטודנט באוניברסיטת קולומביה שנעצר לא מזמן. הראו ריאיון שלו בדצמבר 23', בתקופה של מחאות מאוד קשות ועצימות, והוא סיפר שעמד בהפגנה מישהו שצעק 'מוות ליהודים'. הוא עצר אותו ואמר – 'זו אנטישמיות. זה לא מה שאנחנו עושים'. אין לי דיבור עם הקיצוניות, אני חוסמת אותה. לא אקבל שום דעה ששוללת את הזכות לחיים של האחר. אם פונים אליי עם מסרים קיצוניים אני תמיד חוסמת. מעולם לא תמכתי בחמאס, חמאס הוא ארגון טרור, אבל אני מבינה שבעזה לא כולם חמאסניקים. קיצונים תמיד יהיו, הפנייה שלי היא לחברה שאני רוצה להיות חלק ממנה, חברה שחומלת ומחבקת בלי קשר למה שקרה לה לפני כן. זו החברה שאלחם עליה. צריך להסתכל על עצמנו לפני שתובעים שינוי מהצד השני".

את עדיין מגדירה את עצמך "פעילת שלום"?
"לא, המילה הזו רחוקה מהמציאות בעיניי. שלום מאגד בתוכו כל מיני דברים שהתרחקנו מהם מאוד. אני פעילת צדק, אני פעילת זכויות אדם. אני רוצה שנראה שיש שם בני אדם, ננסה להגיע להסכם מדיני. שלום זה הצעד הבא. אני כרגע פשוט צועקת 'עצור, חדל, זהו, די', על מה שקורה שם".

אז מה עדיין מניע אותך? תחושה השליחות?
"אני מתקרבת לגיל 60. זה גיל שבו אני מתחילה לשאול את עצמי מה אני משאירה אחריי. בתוך המשפחה אני נמנעת מלדבר פוליטיקה. הם יודעים מה אני עושה אבל אני נמנעת מלזעזע. אולי למה שאני עושה עכשיו תהיה משמעות בדור הבא. 'הדף היומי' הוא ארכיון, לא אמצעי לשינוי עמדות. אז כן, שליחות, משמעות".

"אני משלמת מחירים רציניים, נמנעת ממפגשים חברתיים גדולים. הלב שלי נשבר כל פעם שאני מגלה שאדם שאני אוהבת תומך במה שקורה. אני לא עומדת בזה, אבל בתוך זה אני עדיין בוחרת להישאר, זו מורכבות החיים שלי"

 

וזה מספיק?
"אני כמו בטרייה של אייפון ישן, כזו שמתרוקנת מהר וכל הזמן צריך להטעין אותה. אני כל הזמן צריכה להטעין את עצמי בדברים טובים כדי לשרוד את זה. היכולת שלי לשאת תסכול הצטמצמה, כי הדברים שאני נחשפת אליהם מדי יום מעוררים בי טראומה משנית. אני חווה עייפות מאוד גדולה, תסכול, סערות רגשיות. אבל אני ב'תקווה פעילה', לא מחכה שמשהו יקרה מבחוץ, אלא מנסה לפעול כדי שמשהו טוב יקרה. אני מגדירה מטרה או כוונה, שהיא בעלת משמעות עבורי. זה גדול ממני, זו התקווה שלי. וכשיש תקווה רק צריך להמשיך, להמשיך ולהמשיך".

במציאות הנוכחית, את מפחדת ממצב שבו הקול שאת משמיעה יהפוך ללא חוקי?
"אני באימה מזה. יש עליי איומים, 'דוקסינג', הכול".

עלו בך מחשבות לעזוב את הארץ?
"אני מאוד מחוברת לחברה הזו, ואני לא רוצה לעזוב אותה. אני ישראלית והזהות שלי ישראלית. במקביל, אני מרגישה גולה בארצי. כל כך הרבה פעמים בחיי עזבתי מקומות שלא היה לי טוב בהם כי לא הסכמתי עם ההתנהלות, אבל אני בוחרת כל יום להישאר פה, להיות חלק ממה שקורה פה ולהילחם. אני משלמת מחירים רציניים, נמנעת ממפגשים חברתיים גדולים, כי אני מנסה לשמר אזורים של טוב. ויכוחים היום הם מקום לא טוב להיות בו. הלב שלי נשבר כל פעם שאני מגלה שאדם שאני אוהבת תומך במה שקורה. אני לא עומדת בזה, אז אני נמנעת. אבל בתוך זה אני עדיין בוחרת להישאר, זו מורכבות החיים שלי".

את מרשה לעצמך לחלום?
"החלום שלי כאימא, כאישה וכסבתא, הוא שנשים יקומו ויגידו – די! זה כל מה שאני רוצה. הכעס שלי על החברה שלנו באמת בא רק מאהבה. אני ישראלית, אני יהודיה, ואני נדרשת להגן על מה שאני אוהבת. כל דבר אחר הוא אדישות".