"אני עוד אחזור לחיות": מסע השיקום של סתיו בן דוד

חמישה חודשים עברו מאז השבעה באוקטובר, וליאת (48) ובתה סתיו (22) בן דוד, עדיין מנסות לחזור לחיים. סתיו הלכה עם חברותיה לפסטיבל נובה, שם נקלעה לשתי תקריות עם מחבלים בהן נורתה וחטפה כדורים במצטבר ברגליה, ידה והחזה שלה, כאשר ראשה וידה השנייה נפגעו מרסיסים. כיום היא אולי הולכת על שתי רגליה אחרי שיקום ארוך, אך ידה עדיין כואבת, והנפש? מפוחדת ומצולקת, זוכרת את השבעה באוקטובר כאילו חוותה אותו לפני חמש דקות.

>> חן מיה ניסתה להציל 20 מחבריה: "זה היה כמו משחק מוות בשדות הפתוחים"

"נסעתי עם חברות מהצבא, התרגשנו מאוד לקראת המפגש וכמובן למסיבה, אליה קנינו כרטיס חודשיים מראש", סתיו משחזרת. "באזור השעה 5 וחצי בבוקר קמנו מהרחבה אחרי שעות של ריקודים, היה צבע אדום ובלגן. הגענו חבורה של חמש, נשארנו שלוש, וכשהבלגן התחיל חברה, חן, שגרה באזור במבטחים אמרה לנו שנזדרז לפגוש אותה בנקודה מסוימת ונלך אליה לממ"ד. בדיעבד זו הייתה השיחה האחרונה שלנו איתה, ממה שאנחנו יודעים היא נרצחה ביחד עם עוד עשרות מהמסיבה, בכניסה ליישוב שלה".

סתיו בן דוד: "כל כדור פגע בי מטווח אפס. אני ירויה מכל כיוון, עם כדורים בשתי הרגליים, בישבן, ביד, ומדממת בטירוף – ואני לבד. התקשרתי להורים שלי שותתת מדם להיפרד"

נורא. ובשלב הזה שאתן מדברות, אתן עוד חושבות שמדובר באירוע לא גדול מדי.
"כן. אספנו את הדברים שלנו לכיוון הרכב, עוד לא בלחץ, יחד עם שתי החברות שאיתי, אתי וליאור. ווייז הוביל אותנו לבארי, ניסינו לאתר אנשים וכשהגענו לשם עוד לא ראינו כלום, אז חזרנו לרכב והחלטנו לחזור חזרה לכיוון המסיבה. הרגשנו שאנחנו לבד בכביש, מה שלא היה הגיוני כי היו במסיבה עוד 3,000 איש, ולפתע ראינו שתי שיירות של אופנועים משני צדדי הדרך שיצרו מחסום בכביש – עם 20 מחבלים. לא עוברות חמש שניות והכדור הראשון פוגע באוטו, אנחנו מבינות שאנחנו במצוקה לא נורמלית".

אלוהים, ומה קורה אז?
"החברה שנוהגת שמה גז, ו-500 מטר אחריהם, נעצר לנו הרכב שרוסס כולו בכדורים. אחד מהם פגע לי ברגל, ואני עוד לא מבינה את זה בכלל. זאת הייתה הישרדות. רצנו חזרה לאזור המסיבה, לא ברור לי איך הצלחתי ללכת כרגיל כשהיה לי כדור ברגל".

"איפה שלא הסתכלנו היה מחבלים". סתיו עם חברותיה שהיו איתה בנובה | צילום: באדיבות המרואיינת

ומשם? האירוע רק מתדרדר. סתיו מרימה טלפון לחברה שמבקשת שלא תיידע את אמה ליאת במתרחש. מרפאת שטח מאולתרת נפתחה באמצע המסיבה תוך כדי שיש ירי מחבלים וטילים שעפים מכל עבר. בזמן הזה סתיו מנסה למצוא מי שיטפל בה אבל ללא הצלחה. עד שכבר ניגש מישהו לעזרתה ועושה לה חוסם עורקים, באותה שנייה היא שומעת צרור יריות, ולדבריה מתחיל מה שיהיה עבורה "המרדף של חיי".

"אני ושתי החברות שאיתי רצות כמה שעות, לתוך השטח של המסיבה, כי מחוץ לו אנחנו אבודות. איפה שאנחנו לא מסתכלות – מחבלים. אימא שלי מתקשרת אליי בלחץ היסטרי אחרי שחברה סיפרה לה מה קורה, ואני זוכרת עצמי אומרת לה 'אימא את מפריעה לי לברוח על חיי'. אמרתי לה שאני לא בסדר, ושיתפללו עליי וניתקתי. כל הסיטואציה הזו קורית כשאני תוך כדי ריצה, כן? שוב רצות בערך 700 מטר מהמסיבה לכביש, ורואות תעלה. בשלב הזה לא יכולתי לרוץ יותר, הרגל גמורה, הגוף קפוא, צרחתי לחברות שהיו איתי שיוותרו עליי. נכנסתי לתעלה לבד, וראיתי שיש שם עוד זוג, דומם, מפחד על חייו".

"את בשקט מטורף ושומעת איך על הכביש שמעלייך מתנהלת מלחמה", היא ממשיכה לשחזר את רגעי האימה, "לפתע עובר מחבל. הוא לא רואה אותנו, אנחנו נושמים לרגע לרווחה, ואז נכנס לתעלה מישהו עם מדי ב' של צה"ל. לא הבנתי אם אני רואה מחבל או חייל. אני הראשונה בתעלה, הזוג הצליח להתחבא מאחוריי, ואני שומעת אותו מדבר בערבית עם המחבל שממתין בחוץ ומבינה. אני מרגישה שהוא זוחל אליי, ובכל צעד תכף ירגיש את רגליי. זה לקח כמה שניות אבל הרגיש נצח, ולפתע הוא הרגיש את הרגליים שלי ונבהל מאוד".

"הוא יצא מהתעלה, הכניס את הנשק וריסס את כולה", מספרת סתיו על הרגעים הבלתי נתפסים, "כל כדור פגע בי מטווח אפס. אני ירויה מכל כיוון, עם כדורים בשתי הרגליים, בישבן, ביד, ומדממת בטירוף – ואני לבד. באותו רגע אני בכלל לא תופסת איך אני בחיים. אני אומרת לעצמי שאם אני מריחה את אבק השריפה, אני חיה לא? אנשים מתים לא יכולים להריח. התקשרתי להורים שלי שותתת מדם, נפרדת. מבינה שאלו הם הרגעים האחרונים".

ליאת, מה עובר לך בראש באותה שיחה נוראית?
"באופן מפתיע, את חצויה לשניים – מרגישה בתהום, אבל מצד שני מגייסת המון כוחות. אני יודעת שהבת שלי צריכה אותי. היא שלחה לנו מיקום מתוך התעלה, וכשהיא התקשרה מתוכה ובעלי אדיר רצה לנסוע אליה כבר, הייתי מאוד שכלתנית – לא הבנתי בכלל איך עצרתי אותו. עדיף היה שמישהו שלא נמצא במרחק 3 וחצי שעות נסיעה ממנה ימצא אותה קודם. הפעלנו קרוב משפחה שגר בדרום וכמה דקות לפני שהוא הגיע, סתיו ניצלה".

"ההורים שלי לא הפנימו בכלל שירו בי". סתיו עם משפחתה בבית החולים | צילום: באדיבות המרואיינת

אחרי שעות של ריצה, כשהיא שותתת מדם, אירע הנס. סתיו שומעת מתוך התעלה חיילים, מגייסת את מעט הכוחות שנשארו לה וצורחת את נשמתה. החיילים הגיעו אליה יחד עם פרמדיק ש"סתם לי את כל החורים", ופינו אותה לסורוקה. בסורוקה היה בלגן אטומי – אלפי אנשים נכנסו בצרורות, ולאחר 12 שעות היא פונתה לבילינסון. היא נכנסה לניתוח ברגלה שנמשך 8 שעות. "ההורים שלי לא הפנימו בכלל שירו בי", היא מספרת, עדיין נשמעת בהלם גם חודשים אחרי. "הרופא מספר שהוציאו לי קליעים מהגוף, שיש לי שבר ביד, ולמרות זאת בתחושה שלי זה היה אמור להיות אשפוז קצר, שהפך לאשפוז של חודשיים".

ליאת, אימא של סתיו: "התרגשנו שהיא צחצחה שיניים לבד, התרגשנו כשהיא נכנסה להתקלח עם עזרה של שישה אנשים, התרגשנו שהיא הצליחה לשבת על כיסא"

ומה קורה בחודשיים האלה?
"אני עושה עוד ועוד ניתוחים, ולאחר חודשיים התחלתי הליך שיקום יחד עם פיזיותרפיסטית. לקח לי שלושה שבועות מרגע סיום האשפוז עד שחזרתי ללכת לבד, אבל גם כשהצלחתי ללכת זה לא היה יותר מכמה דקות. עד עכשיו אני לא מאה אחוז עם היד שלי שעוד כואבת בהמון פעולות".

ליאת, איזשהו גורם מהמדינה יוצר איתכם קשר בחודשים האחרונים?
"ביום השני למלחמה נציגה של ביטוח לאומי הגיעה אלינו לבית החולים, היינו די מופתעים שהעזרה הגיעה לבד ובמהירות. היא מילאה איתנו את כל הטפסים, אבל מעבר לזה שום גורם מדיני לא יצר קשר. לימים סתיו הגיעה לחדש דרכון, וגילתה שהיא פשוט מחוקה במשרד הפנים".

מה זאת אומרת מחוקה?
"כל מי שהיה בנובה הוגדר נעדר, או לא בחיים, כמוה".

"הרגעים המפחידים קורים כשאני לבד"

סתיו אולי הולכת כיום על שתי רגליה, אבל הכאב ביד נותר, ועדיין, שום כאב או מכשול פיזי לא שווים לכאב והפחד שהנפש עוברת. לא רק שלה, אלא של כל בני המשפחה. בחודשיים הראשונים בהם אושפזה בתה, אמה ליאת, מנהלת סביבת עבודה בשטראוס ממתקים, לא מגיעה לעבודתה. מקום העבודה שלה, היא מספרת, נרתם באורח מדהים מאז האירועים הנוראים קרו. "מדובר באירוע מאוד מורכב", מספרת ליאת, "אנחנו עם הבכורה שלנו בסיוט הזה, כשיש לנו שלוש בנות נוספות בבית – בנות 19 15 ו-11 – ובתוך כל זה את נורא מבולבלת. כל החברים שלי משטראוס הגיעו אלינו לבית החולים והביתה, באו לחבק ולחזק, דאגו לבנות שלי ושלחו משלוחים. אפילו הבעלים, עפרה שטראוס, ליוותה אותי ואת המשפחה שלנו. היא הגיעה אלינו מספר פעמים לבדוק שלא חסר לנו שום דבר".

"באותו רגע לא תפסתי איך אני בחיים". סתיו עם הלוחם ששמע את צעקותיה והציל אותה | באדיבות המרואיינת

נאלצת לשים את העבודה בצד, את החיים בצד, ולהתרכז עד דצמבר רק בסתיו בעצם. החיים שבחוץ היו משהו שחשבת עליו אז?
"בהתחלה את מניחה הכל בצד, ברמה שחזרתי לבקר את הבנות שלי בבית רק אחרי חודש מהאירוע. בשבעה באוקטובר נחתתי בסורוקה, ובשבעה בנובמבר חזרתי לבית שאן לביקור של 24 שעות לראשונה. את מרגישה שקיבלת מתנה כל כך גדולה, שאת לא מוכנה לוותר עליה, ואת רוצה להיות נוכחת בכל צעד. התרגשנו שהיא צחצחה שיניים לבד, התרגשנו כשהיא נכנסה להתקלח עם עזרה של שישה אנשים, התרגשנו שהיא הצליחה לשבת על כיסא".

יש פחד ברגע הזה? שאת רואה בחורה בת 22 נאלצת ללמוד לעשות הכל מהתחלה?
"שום פחד. ברגע שקיבלנו את סתיו בחיים, כל הפחד עבר. כן יש חרדות שמלוות עד היום – מעצם התרחיש והאירוע, מעצם זה שזה הגיע אליי הביתה וזה לא רק בתקשורת. זה החשש הכי גדול שיכול להיות הורה – הפחד הכי גדול לאבד את סתיו. ברגע שאת זה צלחנו, מפה אנחנו ביחד ורק עולים".

סתיו, איך החיים שלך נראים היום? איפה את מרגישה את הקושי?
"אני חוטפת התקפי חרדה ברכב, יש לי בעיות שינה ואני מטופלת אצל פסיכולוג ופסיכיאטר. אם לפני המלחמה היה לי מסלול ברור – גרתי בנתניה בדירה יחד עם חברות, עבדתי בים אחרי הצבא, התחלתי לחסוך לטיול, לרכב וללימודים, אחרי השבעה באוקטובר חזרתי לגור אצל ההורים. טיול כרגע לא על הפרק, לא בסיטואציה כזו, לא במצב מדיני שכזה, ולימודים יהיו רק בהמשך. אני כן יוצאת הרבה לראות חברים, משתדלת להקיף את עצמי. הלבד לא עושה טוב בכלל בסיטואציה כזו. הרגעים לבד הם הרגעים המפחידים".

סתיו בבית החולים | צילום: באדיבות המרואיינת

ליאת אמה, מעידה כי לא היה לה קל לאפשר לסתיו לצאת מהבית לאחר כל מה שקרה, אבל שתיהן, יחד עם שאר המשפחה, מבינות שהחיים חייבים להימשך. "עוד מלפני השבעה באוקטובר אני אימא חרדתית", אומרת ליאת, "מרגע שהן התחילו לנהוג החרדה עלתה עוד יותר. יש חרדות בלתי פוסקות כשהיא יוצאת. אני לא אעצור בעדה, אבל בפעמיים ראשונות היה לי קשה מאוד. לא ישנתי, חייגתי אליה כל הלילה רק כי רציתי לשמוע אותה בכל רגע. לאט לאט את מבינה כאימא, שאת לא יכולה לעצור לה את החיים. את מטופלת אצל אנשי מקצוע כדי לעזור לעצמך, כל המשפחה אצל אנשי מקצוע".

יש בך תקווה לימים טובים יותר?
"ללא קשר לסיפור האישי שלנו, זו תשובה שאני חושבת שאף אחד בישראל לא יכול לענות עליה בבטחה. יש חזית שממתינה בצפון, חזית בדרום, ההורים שלי מפונים מהצפון כבר חמישה חודשים. יש לי אמונה מאוד גדולה שנזכה לימים טובים יותר, מתי? לא ברור. ברמה האישית – אלוהים לא סתם החזיר את סתיו לחיים, זה ברור לכולנו. שתי היתקלויות עם מחבלים, פעם אחת עם 20 מחבלים והיא יוצאת רק עם כדור ברגל, ובפעם השנייה מחבל עומד ומסתכל לה בעיניים, יורה בה מטווח אפס, לא עושה וידוא הריגה, לא אונס, אז אם היא קיבלה את כל ההזדמנויות האלה – רק מחבקים אותן".

ואין בך שום כעס? על המדינה?
"אני כועסת, רק שלא היה לי מקום לעכל את הכעס הזה בהתחלה, והעדפתי לתעל את הכעס להזה להתקדמות של סתיו. אבל אני מאוד כועסת על המדינה, על צה"ל, על אמ"ן. ככל שאני נחשפת למחדלים שהיו, שהיו יכולים לצמצם משמעותית את האירוע הזה, אני כועסת עוד יותר. אני חושבת שהייתי כועסת ככה גם אם הבת שלי לא הייתה נפגעת. אתה חי במדינה שלך ואתה בטוח כל כך בכל מי שבשלטון או בצה"ל – יתנו לך את הביטחון המירבי, וזה לא קרה. ולמרות זאת, אני מודה על כל רגע בחיים".

סתיו, מה איתך?
"הבנתי בעקבות האירוע הזה שאין לאן למהר. אני בהחלמה, יודעת שאעשה את הטיול שאני רוצה, וגם שאתחיל ללמוד בישול כמו שאני חולמת. אני עוד אחזור לצאת למסיבות ולרקוד בטבע, אני פשוט מחכה שהמדינה תירגע קצת וזה יאפשר להמון אנשים לחזור לחיות. כרגע אני מאוד מתעסקת בנפש שלי, לעזור לעצמי למנוע את כל החרדות וחוסר השינה, לחזור לחיות".

סתיו בן דוד בתעלה שבה התחבאה | צילום: באדיבות המרואיינת