על תנאי: התופעה המטרידה שמאחורי המתקפה על לוסי אהריש

החשד להסגת הגבול לביתה של לוסי אהריש וההשפלה הפומבית של חברת הכנסת נעמה לזימי נותנים לנו הצצה למעמד החברתי המתהווה של נשים בחברה הישראלית. במקרה הראשון, לפי הדיווחים, פעילים ובהם מרדכי דוד הגיעו לבניין שבו היא מתגוררת לאחר שאמרה בשידור שהערבים ייצאו להצביע בקלפיות בבחירות. במקרה השני, פרופ׳ משה כהן אליה, פאנליסט בערוץ 14, פרסם פוסט גזעני על חברת הכנסת נעמה לזימי, שכלל תמונת AI של לזימי מתוך מחאת השפחות, כי ח"כ נעמה לטענתו "השפחה של הגזענים מקפלן", הוא המשיך וכתב שהיא "ערסית אמיתית בשירות האדונים", וכינה אותה "בבונית מיוזעת".  לכאורה שני אירועים נפרדים, בפועל אותה תבנית שנועדה להבהיר לנשות ישראל באמצעות נשות ציבור מוכרות, כי הנוכחות שלהן היא תחת תנאי.

>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

התבנית הזו, שמסתמנת כפרויקט חברתי של ארגונים ואנשי ציבור בחברה הישראלית, היא פשוטה ואכזרית: מותר לכן להיות כאן, אבל על תנאי. מותר לכן לדבר, כל עוד אינכן מערערות את מוקדי הכוח. מותר לכן להיבחר, כל עוד אינכן חדות מדי. מותר לכן להיות נוכחות במרחב הציבורי, כל עוד אינכן מטלטלות את הסדר הקיים. ברגע שהקו הבלתי נראה נחצה, מופעלים כלים של הרתעה והשפלה. לפעמים זה מגיע עד סף הבית, לפעמים זה מגיע דרך שפה והתבטאות ברשתות החברתיות שמקדמות אג׳נדה המבקשת למחוק לגיטימציה. בשני המקרים, זו בדיקה של גבולות.

מאמאנט

יש רגעים שבהם את מבינה שהשאלה היא לא: מי ניצחה בוויכוח, אלא מי תישאר פה בכלל? לא, מי צדקה יותר, אלא מי תוכל להמשיך לדבר בלי לחשוב כל הזמן מה יהיה המחיר. אני רוצה להמשיך לחיות כאן בתחושה שאני יכולה להיות מי שאני רוצה, לא קטנה או שקטה יותר, לא עם פחד קבוע שילווה אותי בכל בחירה. אני לא רוצה שכל צעד יתחיל בחישוב סיכונים: שווה לי להביע עמדה? שווה לי להיות בולטת? שווה לי להיות בפרונט הציבורי? אני רוצה לדעת שיש לי רשת נשים. לא רשת שבה כולן מסכימות על הכל, אלא גב בסיסי. כזה שנשאר גם כשיש מחלוקת, כזה שלא נעלם ברגע שנהיה לא נוח.

"אם מותר להגיע לבניין מגורים כדי להעביר מסר לעיתונאית ואם מותר להפוך חברת כנסת לקריקטורה דרך שפה משפילה וגזענית – אז אף אחת מאיתנו לא באמת מוגנת"

 

כשאני מסתכלת על מה שקורה סביבי אני לא שואלת רק מה דעתי על כל פרשייה אקטואלית שבראשה דמות ציבורית הנמצאת תחת מתקפה חברתית, אלא אני גם בוחנת מה זה אומר עליי. אם מותר להגיע לבניין מגורים כדי להעביר מסר לעיתונאית ואם מותר להפוך חברת כנסת לקריקטורה דרך שפה משפילה וגזענית – אז אף אחת מאיתנו לא באמת מוגנת. אלו הן נשות הציבור שממחישות את תחילתה של התופעה המסוכנת שבסופה מחר הקורבן תהיה מישהי אחרת ומחרתיים זו אני. אם הגבול שלה נסדק, אז של אף אחת מאיתנו כבר לא יציב.

גדלתי על ישראליות של ויכוח ושל מעורבות, על ההבנה שלהיות אזרחית זה לא לשבת בשקט. אם נשים נדחקות החוצה דרך פחד והשפלה, זו כבר לא אותה ישראל שאני מכירה. אם אני רוצה להמשיך לחיות כאן בלי להידחק מהמרחב הציבורי, אני מבינה שאנחנו צריכות אחת את השנייה. רשת נשים שלא מתחילה בשאלה אם אנחנו באותו מחנה, אלא בהבנה שפגיעה באישה אחת היא סימן אזהרה לכולנו. רשת שלא שותקת כשחוצות קו, גם אם זו לא החברה הכי קרובה אליי, גם אם היא חושבת אחרת ממני. אז אולי זה הזמן להגיד את זה פשוט. בואו נהיה שם אחת בשביל השנייה. לא נחכה שזה יגיע אלינו אישית. לא נגיד "זה לא הסיפור שלי". נגיב ונגבה כשצריך, נזכיר בקול שהמרחב הציבורי שייך גם לנו. אני רוצה עתיד שבו אני יכולה לחיות כאן בלי לפחד כל הזמן, אם העתיד הזה תלוי גם בחיבורים בינינו, אז בואו נבנה אותם עכשיו, במעשים קטנים ועקביים. כי בסוף, הגב של מישהי אחרת הוא גם הגב של כל אחת מאיתנו.

הכותבת היא סתיו אלה, מנהלת השיווק והתקשורת בבונות אלטרנטיבה.