סרטי הכריסמס האלה כל כך גרועים שזה פשוט נהדר לנו

"לא לא לא לא! איך זה הגיוני שאת מסבירה לו ביריד האומנות איך לצייר עץ, אם בתחילת הסרט הראו לנו עבודות שלו מתקופת האוניברסיטה כאילו מינימום קלוד מונה המסוקס הגיע לעיירה עכשיו?!". ובכן, אם תבלו איתי בשעות המאוחרות של הלילה, תוכלו לשמוע אותי חוטפת עצבים מחורים בעלילה כמו זה, או למשל "מה זאת אומרת איש העסקים התכוון לקנות את מלון הבוטיק ולהפוך אותו למגרש חניה למרות שהבטיח שהמקום ימשיך לעבוד? האם אין עורכי דין ביקום הכריסמס של נטפליקס?!".

>> קחו הפסקה מהחדשות: 21 סדרות להתמכר אליהן בדצמבר

אם תשאלו אותי כמה סרטי כריסמס מפס הייצור של "כשהיינו צעירים היינו מאוהבים אבל הייתה בינינו אי הבנה" ראיתי בשבועיים האחרונים, אני לא אצטרך לגלות לכן ואז להרוג אתכן, להפך. אני צופה ומייעצת לכן לצפות גם – בדיוק כדי שלא תחשבו על הריגות. כדי שהדבר היחיד שיחרפן אתכן שניה לפני השינה זה "למה לעזאזל עיר שלמה לובשת בגדים ירוקים ואדומים רק כי החג מתקרב? וכמה מתלים כאלה יש במחסן התלבושות הזה לעזאזל?".

אני צוללת לעולם שבו הצרות הגדולות ביותר הן להספיק להכין את כל העוגיות לקרנבל הכריסמס, עם דמויות נטולות אופי וטקסטים שבני אדם רגילים לא אומרים במציאות, אבל אתן יודעות מה? הם גם לא אומרים "הותר לפרסום"

כן, אני לוקחת את תחביבי הנושן משכבר הימים – "לצפות בסרטי רומנטיקה ממש גרועים שלא הצליחו לגבש עלילה מעבר לשעה ועשרים רק כדי להרגיש שיש סיכוי שיום אחד אכתוב סרט בעצמי" – ועושה לו הסבה רגשית לניתוק שכלי מוחלט, כדי להסיח את דעתי מתקופת האימה שבה אני חיה בה.

לא מזמן, כשהחטופים והחטופות חזרו, הרגשתי הקלה. ליום. ואז האסימון נפל: זה לא הפאקינג סוף! זאת רק ההתחלה! ההתחלה של ההבנה שלנו של מה שהם עברו, התחלת הניסיון שלהם לחזור לחיים שכבר לא יהיו כמו קודם (אם בכלל), וככל שהזמן עבר, גם פרץ שמועות נוראיות על מה שהחטופות עברו החל להקיף אותי (בחיאת, תתחשבו עם הפצת הלרלורים שלכם, הן בנות אדם!)
– ומאז, פשוט הבנתי שאני זקוקה למשהו שיש לו ס-ו-ף.

סרט כריסמס גרוע כלשהו בכיכוב ג'ני גארת' | צילום מסך נטפליקס

>> איך ביאסת: כוכבת "סקס והעיר הגדולה" שובתת רעב כדי לתמוך בעזה

ואיזה סוף טוב יותר משני אנשים שלמרות שבילו ביחד חודש שלם, רק עכשיו נזכרו להתנשק (ללא לשון) בזמן שהם לובשים בגדים שקלירלי לא מספיק חמים לתקופה הזאת בשנה? אם הייתה לשון, כנראה שהם היו נושכים אותה מרוב קור.

כי בתקופת הטריגרים שאני חיה בה, כשכל טקסט שמצורף לתמונת אדם מחייך בפייס נראה לי כמו הספד, או כשהילדים שלי רצים בבית וצורחים "אני אתפוס אותך!" בזמן שהם מתכוונים למפלצת העוגיות ואני מדמיינת במוחי מפלצות אחרות לגמרי, הטריגר היחידי שאני רוצה בחיים שלי, זה טריגר-קריז על משחק גרוע של הבעת פנים אחת לכל הסרט. נשבעת, זה כאילו היה תקציב רק לאחת.

אגב, בסרטי הכריסמס הנוכחיים, תוכלו גם לנסות ולזהות כמה מגיבורי הילדות שלנו, כמו קלי מבוורלי הילס, או האבא מ"אבא חורג, אמא חורגת", כך שזה לא רק צריכת תרבות אלא למעשה סוג של טריוויה לימודית.

>> במבי גירל: 15 סרטים אהובים בכיכוב חיות מתוקות

אז בערב, אחרי יום ארוך של מתח ועצבות, אני שמה לי שליש סרט של נטפליקס (בלתי נסבל לראות סרט שלם ברצף) וצוללת לעולם שבו הצרות הגדולות ביותר הן להספיק להכין את כל העוגיות לקרנבל הכריסמס המומצא, בעיר המומצאת, עם הדמויות הגנריות נטולות האופי והטקסטים האלה שבני אדם רגילים לא אומר במציאות, אבל אתן יודעות מה? הם גם לא אומרים "הותר לפרסום".