"לא להתייצב למלחמה – זו לא סרבנות. זו נאמנות אמיתית למדינה"

מכירות את המחזה ליסיסטרטה? מחזה יווני של אריסטופאנס. ליסיסטרטה, אישה מאתונה, מזמינה נשים מהעיר שלה ומערי אויב למפגש סודי. שם היא מציעה להן שביתת מין – לא לשכב עם בני הזוג שלהן עד שיסכימו לשים סוף למלחמה. אם הייתי אשת מילואימניק, זה בדיוק מה שהייתי עושה.

>> עינב צנגאוקר: "נתניהו משאיר את מתן למות בשבי – כדי לנקום בי"

כי מה יפה בנו, הישראלים? אנחנו באמת מוכנים להקריב הרבה מאוד כדי לשרת את המקום שאנחנו חיים בו. אנחנו אוהבים את המדינה, ויש לנו קשר שורשי ועמוק אליה. רובנו מרגישים שאין לנו מקום אחר. זה יפה, כי יש לנו מחויבות אדירה לבית, לאנשים שאיתנו – אבל המחויבות הזו יכולה להוביל לצייתנות עיוורת, וזה כבר חסר אחריות. אני בעד להגן על המדינה. השאלה היא – מפני מי?

למה עוד להמשיך במלחמה חסרת תכלית? את מי אנחנו משרתים בצייתנות העיוורת הזו? שלטון שדוחף אותנו להמשיך להקריב את עצמנו על מזבח שלטונו? כמה עוד מהקרובים אלינו ביותר נאבד ונשכנע את עצמנו שזה לא היה לשווא?

 

אני יודעת שכל (או רוב) מי שיוצא למילואים, הולך כי הוא מאמין שככה הוא מגן על הבית. כי הוא מאמין שככה הוא מציל את החטופים. וגם אם הוא לא בטוח בזה, או מתערער לרגע – כי בכל זאת, אנשים לא מטומטמים – אז יהיו שם לא מעט חבר’ה מהצוות שיזכירו לו שהוא לא יכול להשאיר אותם לבד. שאם הם שם, הוא חייב לבוא. כי ככה זה: כולם ביחד. אם אחד הולך – כולם הולכים. אחוות לוחמים.

הסיבה הראשונה לסכנה היא מיידית – רצח של החטופים, אם בשוגג על ידי כוחותינו ואם על ידי חמאס, כמו שקרה בספטמבר 2024 עם "ששת היפים" – הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת – שנרצחו בשבי לאחר שמחבלי חמאס הבחינו בכוחות המתקרבים. היום כולם כבר יודעים שלחץ צבאי הורג יותר חטופים משהוא מחזיר. וכולנו גם יודעות שבלי להחזיר את החטופים לא נוכל להשתקם, לא נוכל לתקן, לא נוכל להבטיח שזה לעולם לא יקרה שוב. ואם חלילה כן, שנעשה הכל כדי להציל את מי שנחטף.

סיבה נוספת לסכנה היא התמוטטות כלכלית, נפשית ופיזית של מי שנשאר בבית. פלח גדול מאוד מהציבור כבר עשה חמישה-שישה סבבי מילואים, ועכשיו נקרא שוב. כל אישה יודעת שאם בן זוגה במילואים אז כל הבית במילואים. כי מי יטפל בילדים? מי ישמור על העסק? מי ינקה? מי ידאג להורים? אם בן הזוג, האח, האב במילואים – עול היומיום נופל על מי שנשארת (או נשאר) בבית. וזה בנוסף להפסד החברתי – המשק לא יכול לצמוח או להתפתח כי האנשים העובדים הם גם האנשים המשרתים.

הבעיה היא, שברגע שאנחנו מתעלמים מהעובדה שכבר חודשים אין מטרות אמיתיות ללחימה, ושממש השבוע שרי הממשלה וראש הממשלה עצמו משנה את ״מטרותיה״ החיים של כולנו, כל עם ישראל בסכנה ולא רק פיזית וממשית של מי שהלך כדי לא לנטוש את החבר׳ה. אז הגנה על המדינה? לא בטוח? השבת החטופים? בטוח לא.

אז אנחנו מסתכנים בלהרוג חטופים, וגם בקריסה כלכלית עכשיו ושנים קדימה, מה עוד? מי שמובילים אותנו ללחימה זו ממשלה שמכשירה השתמטות של חצי מהאוכלוסייה, שמעבירה כספים רק לסקטור אחד, שמקיימת יחסים עם מדינת אויב בזמן מלחמה. איך אפשר לסמוך עליהם? וזה עוד בלי להזכיר שזו אותה ממשלה שהייתה כאן בשבעה באוקטובר – ובין כל ראשי המערכת, הם היחידים שעדיין לא לקחו אחריות. ולדעתי – גם לעולם לא יקחו.

עוד סיבה שנוח לנו לשים בצד היא שמלחמה מביאה מלחמה, וגובה עוד ועוד קורבנות – בשני הצדדים. כן, גם ילדים עזתים. כמה אנשים אנחנו עוד מוכנים שימותו בשם מלחמה שאין לה תכלית? כמה עוד משפחות יאבדו את יקיריהן?

הממשלה והצבא אחריה טוענים שיוצאים שוב למבצע כדי להביא את חמאס למו״מ. חשוב לציין – חמאס כבר הסכים לשתי עסקאות שישראל סירבה להן, כי בשתיהן היינו חייבים להפסיק את הלחימה. לממשלה אין שום עניין בזה. למה? שלל סיבות. הנה אחת: רק היום החליטה הכנסת לא לקיים ועדת חקירה ממלכתית – כי אנחנו יוצאים למבצע! מרחיבים את הלחימה. אז איך אפשר לחקור במהלך מלחמה? רק לי זה נשמע שלא ברור מה הסיבה ומה התוצאה? אולי יוצאים למבצע כדי לא לקיים ועדת חקירה?

אני יודעת שכל (או רוב) מי שיוצא למילואים, מאמין שככה הוא מגן על הבית ושככה הוא מציל את החטופים – אבל היום כולם כבר יודעים שלחץ צבאי הורג יותר חטופים

 

הממשלה כשלה בשבעה באוקטובר ובשנה ושבעה חודשים מאז – והיא זו שממשיכה לנהל אותנו. מה האינטרס שלה להגיע לחקר האמת? הם יודעים שהם בסכנה, אז עדיף להם להמשיך. כי כבר אמרנו – הם לא אלה שמשלמים את המחיר.

ביבי אמר בעצמו שהחזרת החטופים היא לא מטרת המלחמה העליונה. מיקי זוהר אמר שלא כל החטופים יחזרו. סמוטריץ׳ אמר שלא נחזיר שטחים שנכבשו – גם במחיר השבת החטופים. אז מה אתן חושבות וחושבים שהממשלה מקדמת? את השבת החטופים או את המשך הלחימה?

ואתה, כשאתה יוצא מהבית – למה אתה יוצא? כדי להציל את החטופים. אתה יודע שאם אתה היית נחטף, ככה היית מצפה מהמדינה לפעול. זה האתוס. זה צבא העם. ובלעדיו לא נוכל לפעול יחד. אבל הממשלה? היא לא חלק מהעם. שמונים אחוז מהציבור רוצים אותם בבית. אז למה ממשיכים להילחם?

בשבת האחרונה נאמה בכיכר הבימה מיכל גורפינקל מתנועת "אמהות בחזית". היא סיפרה ששלחה חמישה מבני ביתה למילואים – את בן זוגה ואת בניה. ברגע הנאום שבו דיברה על הפחד מהדפיקה בדלת, קולה נשבר. היא בכתה, ואני בכיתי איתה. אין אימא שלא חווה את החרדה הזאת. אין אבא שלא חושש מהרגע המפחיד ביותר – שהדפיקה תגיע.

אז באמת, אני שואלת – כל כך הרבה הוכחות למלחמה חסרת תכלית. למה עוד להמשיך? את מי אנחנו משרתים בצייתנות העיוורת הזו? שלטון שדוחף אותנו להמשיך להקריב את עצמנו על מזבח שלטונו? כמה עוד מהקרובים אלינו ביותר נאבד ונשכנע את עצמנו שזה לא היה לשווא?

זו לא הדרך היחידה להראות שאנחנו אוהבות ואוהבים את המדינה שלנו. האמת? זה כבר הכי רחוק, והכי מסוכן מזה. לא להתייצב להילחם – זו לא סרבנות. זו נאמנות. לערכים של המדינה. לא לשלטון שמקריב את כולנו.