שנתיים אחרי שחרורה, שורדת השבי משחררת סינגל: "חיכיתי שיהיה לי אוויר"

ב-6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, ספיר כהן (31) ובן זוגה סשה טרופנוב ידעו שהקשר שלהם מתקרב לקו הסיום. הם הכירו באתר היכרויות כשנה לפני כן, שניהם מהנדסים, וההתחלה נראתה מבטיחה – אבל עם הזמן, הפערים ביניהם רק הלכו והעמיקו.

>> שורדת השבי מייה שם: "כל בוקר שאני מתעוררת הוא נס"
>> אלי שרעבי מגיב לפרסום הפוגעני ומבקש: "אל תתנו יד לחטטנות"
>> הסיוט שאינו נגמר: ככה נראה השבי שאחרי השבי

"הפרידה בינינו הייתה באוויר", מספרת כהן. "הקשר כבר לא היה טוב בשלב הזה, אז חודשיים לפני כן החלטנו לנסות לגור יחד – כדי לבדוק אם בכלל יש סיכוי. אבל היו בינינו פערים גדולים באופן שבו אנחנו רואים את החיים. אני מאמינה באלוהים, ושכל דבר שקורה – טוב או רע – קורה מסיבה מסוימת. לעומתי, סשה היה מאוד מתוסכל, ולא העריך את החיים כמוני. תהינו גם איך נגדל ילדים ומה נגיד להם על אלוהים – יש או אין. בדיעבד, הלכתי על ביצים כדי לא להרוס את הקשר, ולא שיתפתי בקשיים שלי עד שכמעט התכווצתי".

באותו ערב הם שהו ביחידת אירוח בקיבוץ ניר עוז, מול בית הוריו של סשה, ויטלי ולנה. סשה, מהנדס חשמל עד פרוץ המלחמה, היה בנם היחיד. גם סבתו, אירנה, התגוררה בקיבוץ.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. מחבלי חמאס פלשו לבית משפחת טרופנוב, רצחו את ויטלי, אביו של סשה; וחטפו את בני הזוג יחד עם אמו, לנה, וסבתו, אירנה. ספיר כהן שוחררה לאחר 55 ימי שבי, בפעימה השביעית של עסקת החטופים הראשונה. אירנה ולנה שוחררו יום קודם. סשה טרופנוב נותר להירקב בשבי עוד 498 ימים, עד לשחרורו.

חיכית לסשה עם שובו מהשבי?
"התלבטתי אם לחכות לו ברעים או בבית החולים. רציתי לתת לו את הזמן עם אמא שלו ועם סבתא שלו. לא רציתי שהוא יהיה בלחץ. אבל מהר מאוד נפגשנו, והבנו ששנינו חזרנו אנשים אחרים. ראינו שאנחנו יכולים לבנות קשר אחר – שונה, חזק וטוב יותר. שנינו רואים עין בעין את החשיבות שבעשיית טוב. אם קודם כל אחד מאיתנו היה שקוע בעולמו וברווחתו האישית, היום סדרי העדיפויות שלנו השתנו. העצב לא עוצר אותנו. ועדיין, חשוב לי להזכיר שזה לא נגמר. יש עוד שני חטופים בשבי (רס"ר רן גואילי וסותטיסאק רינטלאק, דב"א) וצריך לזכור את זה, ולהזכיר את זה, כל הזמן".

לפני חצי שנה הציע טרפונוב לכהן נישואים. בחודש מרץ 2026 תיערך החתונה. "שנינו מתרגשים מאוד לקראת האירוע", היא מספרת.

"אני לא זמרת"

לפני כמה חודשים פגשה כהן במקרה את הזמר והיוצר נמרוד לב. זה קרה בכפר המכביה, שם היא מתגוררת עם טרופנוב עד היום – כדי להיות קרובים לבית החולים שיבא, שבו הוא מטופל.

הפגישה הבלתי צפויה הובילה לשיתוף פעולה מוזיקלי: יחד הם כתבו את השיר "יש זמן ויש מקום", שבו כהן – אישה מרשימה, רהוטה ובעלת נוכחות – גם מככבת בקליפ. את השיר הזה היא בחרה לשחרר ב-30.11, יום השנה לשחרורה מהשבי, בציון שנתיים לחזרתה הביתה. "למרות התואר בהנדסה, אני מאוד אוהבת את הכתיבה", היא מספרת.

"אני לא זמרת", היא מדגישה. "בשיר נמרוד שר – ואני מדברת. הסיבה שהוא יוצא רק עכשיו היא שחיכיתי לרגע שבו ארגיש שיש לי אוויר לנשימה".

בין הדברים שכהן אומרת בשיר: "אמרתי שאני כבר לא מפחדת \ לא בטוחה מה מציאות, מה דימיון \ לפעמים מתבלבלת אבל נאחזת באמונה ולא מוותרת \ אין מזל, אין מקריות, אני מבינה שהביחד הוא כוח \ אני יוצאת למסע, לא מנסה יותר לברוח".

"הקליפ של השיר מתאר את החיים שלפני השבעה באוקטובר – את הימים שבהם כל אחד היה מרוכז בעצמו, חשב שהוא מוגן ושהחיים שלו בטוחים", מספרת כהן. "הוא ממשיך לרגעי החטיפה והשבי, לשחרור, ולרגע שבו הבועה התפוצצה. מבחינתי, זה רגע שבו הבנתי כמה חשוב לראות מה קורה סביבי, ולפעול כדי ליצור שינוי ואחדות. בסופו של דבר, השיר מעביר מסר: שגם בתקופה קשה, עלינו להיאחז בתקווה".

תחזירי אותנו לבוקר השביעי באוקטובר.
"שמענו בחוץ רעש נוראי. צרחות של אנשים. עשרות מחבלים. כאוס. מהר מאוד הבנו שהם עוברים מבית לבית ויורים לכל עבר. הייתי לבושה בכותונת, עטפתי את עצמי בשמיכה והתחבאתי מתחת למיטה. אמרתי לעצמי: אם אני אנצל – אתחיל לשמור שבת. גם אם זה יעלה לי במחיר הקשר עם סשה. ואז שמענו יריות לעבר הדלת שלנו. המחבלים פרצו פנימה ושברו כל מה שהיה שם. הם הגיעו אלינו – עשרה מחבלים במדים, אבל לא של צה"ל – ורציתי להאמין שאולי הם חיילים שלנו. הסתכלתי עליהם בפחד. חיכיתי שיגידו משהו. הם התחילו לדבר בערבית, והורו לי לקום".

בשלב הזה המחבלים הפרידו בין השניים. "בחוץ ראיתי את סשה על הברכיים, פצוע ברגליים, הפנים שלו מלאות דם, ומחבלים מחזיקים בו", משחזרת כהן. "הרגשתי שאני עוברת שואה. בראש רצו לי מחשבות – כמו איך זה ייתכן שהעצים ירוקים כל כך, ושהשמש בכלל זורחת. לא ידעתי אם אני חיה, מתה או חולמת. שני מחבלים הושיבו אותי ביניהם על קטנוע, ומרחוק ראיתי את סשה בורח – ואז שמעתי יריות לכיוונו. לא ידעתי אם הוא חי או מת".

מה קרה כשהגעת לעזה?
"אנשים יצאו מהבתים והתחילו לגעת בי, להרביץ לי ולצלם. התעקשתי להסתכל לכל המצלמות – כדי שיתפסו את הפנים שלי, שככה המשפחה שלי בקריית אתא תדע שנחטפתי. בזמן הזה אנשים חבטו בי בלי הפסקה, עד שהמחבלים נאלצו להחזיק ידיים ולהגן עליי ביניהם. בהתחלה חשבתי שאני החטופה היחידה, אבל במנהרות פגשתי חטופים נוספים. רק כעבור שבוע פגשתי במקרה את לנה, אמא של סשה. היא התחילה לבכות ולצחוק בו זמנית. היא אמרה לי שהיא לא יודעת מה להרגיש, ושהייתה בטוחה שאנחנו מתים. על בעלה היא סיפרה שהמחבלים ביקשו ממנו לצאת עם מפתחות הרכב. היא חשבה שהוא נחטף. כשחזרנו, התברר שמצאו את גופתו ליד מחסום הקיבוץ. לא הייתה לו שום אפשרות לשרוד. בנוסף, הבית שלהם נשרף כליל".

את יכולה לספר מה היה הרגע הכי קשה בשבי?
"שאלה טובה. היו הרבה כאלה. היו ימים שישבנו עם עשרה מחבלים – ולא קיבלנו אפילו אוכל. הם שיחקו ביניהם במשחק של מי יהיה יותר רע. היה רגע שבו העבירו אותנו למקום אחר, דרך פיר של מנהרה, ולאחד החטופים היה קשה ללכת ולנשום – אז בתגובה זרקו עליו חפצים. לא היה גבול להתעללות שלהם. חטופים הגיעו במצב קשה, בעיקר כי לא ידעו מה קרה עם בני המשפחה שלהם בקיבוצים. לי לפחות היה ברור – המשפחה שלי בקריית אתא, וכולם בסדר. עשיתי מאמצים לעזור לאחרים – להשיג להם אוכל, בגדים, לנסות להפוך את המקום הנורא הזה לקצת פחות גרוע. זה מה שהחזיק אותי".

מה ידעת על סשה בזמן הזה?
"רק כששוחררתי, אחרי 55 ימים, והגעתי לרעים – נודע לי שהוא חטוף".

חזרתם מאז לבקר בניר עוז?
"אני חזרתי לשם. סשה לא רוצה לחזור. הוא לא ראה את כל הזוועות, ומעדיף לשמור את הזיכרונות היפים שהיו לו מהקיבוץ – לפני השבעה באוקטובר. החלטנו שנעבור לגור באזור המרכז".

ומה הלאה?
"שנינו עזבנו את העיסוקים הקודמים שלנו. קשה לחזור לחיים שהיו – כי היום אנחנו אנשים אחרים, ורוצים לעשות דברים אחרים. דברים שיש להם משמעות, לנו ולחברה. אנחנו עדיין מחפשים את עצמנו. אני חושבת שאעסוק בעתיד בתחום שקשור לאנשים, אולי גישור. מה שבטוח, אנחנו רוצים להיות בסביבת אנשים, לא מול מחשבים, ומתרכזים בלנסות לעשות טוב. נסענו יחד למסעות הסברה בעולם, וסשה מבקר חיילים פצועים ומשתתף באירועים שבהם הנוכחות שלו משמעותית".

"סשה עדיין עובר שיקום", משתפת כהן. "אחת מרגליו התקצרה בעקבות הפציעה – והאריכו לו אותה בניתוח. יש לנו הרצאה משותפת, שסשה בחר לקרוא לה 'מחסום הוודאות'. בשבי התמודדנו כל הזמן עם חוסר ודאות, וגם היום – כשאנחנו מחפשים ודאות – יש דברים שחוסמים אותנו. אני כותבת יומן זיכרונות, מהילדות שלי ועד השבי. בעזה תיעדתי ביומן כל יום. היומן מונח בכספת יחד עם התכשיטים שלי, אבל עבורי הוא יקר יותר מכל תכשיט".

לא מעט מהחטופים שחזרו פתחו בקמפיין גיוס המונים.
"אני פחות מתחברת לזה. קשה לי לקבל כסף בלי לתת תמורה, אבל זה עניין שלי. אנחנו מתפרנסים כרגע מההרצאות".

ומה עם אלוהים, הוא כבר לא עומד ביניכם?
"אני שומרת שבת, וסשה מכבד את זה. אמא שלו חזרה בתשובה אחרי השבי. אנחנו זוכרים היטב שהחיים שלנו ניתנו לנו מחדש בזכות החיילים, המתנדבים הרבים, משפחות החטופים והמשפחות השכולות. אנחנו לא ניתן לעצב לעצור אותנו. אנחנו רוצים לבנות בית. לשנינו אותם חלומות על משפחה. סשה הוא בן יחיד, ושנינו חולמים על משפחה גדולה".