סין ממאו ועד היום

האישה שפסעה בכיכר העיר צ'נגדו (Chengdu), בירת חבל סצ'ואן (Sechuan), חשה כיצד ההתרגשות המוכרת שוב תוקפת אותה, ומאטה את צעדיה. תחושת המחנק שוב פקדה את גרונה. כבר לפני שנים חשבה שתתגבר על פעימות הלב, אך נראה שאירועי העבר חזקים ממנה. היא הכריחה את עצמה להרים את עיניה: היא נתקלה במראה שהקפיא את דמה במשך 40 השנים האחרונות. מולה ניצב פסלו מלא ההוד של יושב הראש מאו. האישה הישירה מבט וחשה בדמעה הזולגת על לחייה.

קלון בכיכר העיר

הזיכרונות הישנים שהיא כה מנסה לשכוח חזרו ותקפו אותה. בדמיונה חזרה האישה לשנות ה-60 כשעמדה, נערה בת 16, באותה הכיכר מול פסל מאו יחד עם המוני צעירים נלהבים, סרטים אדומים צמודים לשרוולם וספרונים אדומים בידיהם. המוני הצעירים נופפו בידיהם וצרחו במלוא גרונם את קריאת הנאמנות היומית: "עשרת אלפי שנים ועוד עשרת אלפי שנים ועוד עשרת אלפי שנים למנהיג הגדול, המורה הגדול, המפקד הגדול וההגאי הגדול, יושב הראש מאו".

היא אז עמדה עם חברותיה ועודדה את חבריה שגררו את אמה חבושה בכובע ליצן היישר למרכז הכיכר. אמה נתפסה יום קודם לכן מטמינה מערכת עתיקה של כלי פורצלן בבור שבחצר הבית. זעקות מנהיג המשמרות האדומים שהאשים את אמה בחתרנות קפיטליסטית הדהדו בראשה כאילו היה זה אתמול. מספרים נשלפו מכיס מעילו ותוך שניות נשרו לארץ מחלפות שערה של אמה המתפתלת, לקול צהלות הצעירים. היא חשה אז לרגע שביב של ייסורי מצפון אך סילקה אותו מליבה תוך כדי מלמול הוראות שר ההגנה: "אבא קרוב, אמא קרובה, אבל אף אחד אינו קרוב כמו יושב הראש מאו". למחרת שבה אמה הביתה אך עיניה היו כבויות, ושנה לאחר מכן נפטרה ממחלה ומתשישות.

קפיצה גדולה קדימה

מאו טסה טונג נולד בכפר שאו שאן (Shao Shan) שבמחוז הונאן (Hunan). אביו ואימו היו אנשים מסורתיים, שהעריכו את הקיסרות ואת השלטון הקודם, ונהגו לשתף את בנם בטקסים בודהיסטיים דתיים. אביו של מאו ייעד אותו לרשת את העסק המשפחתי והעדיף שבנו יישאר בכפר וינהל את החווה ואת השדות. מאו מצידו ראה בהוראה את ייעודו והתעקש ללכת בדרכו של קונפוציוס, להיות מלומד גדול ואולי אף לזכות במשרה בחצר הקיסרית.

בגיל 14, למרות מחאות אביו, עזב מאו הצעיר את הכפר והגיע אל בית הספר התיכון כשבכיסו דמי הלימוד בלבד. בבית הספר קיבל את הכינוי "האיכר המלוכלך משאו שאן". מאו העני היה צמא דעת והקדיש שעות רבות ביום לקריאה בספרייה. בתחילת המאה ה-20 התגייס מאו לצבא המהפכני של סון יאט סאן, אך עזב כאשר התוודע לקומוניזם.

בשנת 1934 איים הצבא הלאומני הסיני לחסל את כוחות הצבא הקומוניסטי. מאו יזם את "המסע הארוך צפונה", שבמסגרתו נדדו כ-90 אלף איש במשך קרוב לשנה על פני 8,000 ק"מ בתנאים קשים, בין הרים גבוהים וכמעט ללא מזון. במהלך המסע הפך מאו למנהיג החשוב ביותר של ההתנגדות הקומוניסטית, והראשון שלא זכה בגושפנקא רוסית. אז גיבש מאו את הרעיון שהפך לאחד מעיקרי אמונתו, שהאדם, אם רק ירצה, יתגבר על כל המכשולים ועל כל איתני הטבע.

אחד באוקטובר 1949 היה ללא ספק היום הגדול בחייו של מאו. אז, כשניצב מול המוני מעריציו בבייג'ינג מעל שער טיאננמן (Tiananmen Gate), "שער השלום הנצחי" הצופה לכיכר הגדולה בעולם, והכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין, האמין כי העולם נפרש לרגליו. איש מהמבקרים לא פסח על צילום תמונתו של מאו, הגיבור הלאומי, שנתלתה על שער טיאננמן שנים כה ארוכות – שלט הפרסומת האפקטיבי ביותר במדינה.

השנים שבאו לאחר הניצחון הגדול על המשטר הלאומני של סין וההכרזה על עצמאות הרפובליקה העממית של סין, היו פוריות ומלאות מרץ. הצמיחה הייתה אדירה, אך בשנות ה-50 החליט מאו שהקצב אינו מספיק והכריז על "קפיצה גדולה קדימה", תוכנית שבמסגרתה קיווה להדביק תוך 15 שנה את כושר ייצור הפלדה של ארצות הברית ובריטניה. לשם כך אילץ מאו כ-100 מיליון איכרים מכל רחבי המדינה לעזוב את שדות האורז ולעבור אל הערים הגדולות, כדי לעבוד במפעלי הפלדה הרבים שהוקמו בהן.

הקטסטרופה לא איחרה לבוא. מעט האורז שגודל בכפרים נלקח לערים, והאיכרים החלו לגווע ברעב. בצורת קשה ושיטפונות בין השנים 1960-1959 רק הרעו את המצב, ומאו נסוג בו מתוכניתו הגרנדיוזית. ההערכות הן שבתקופה זו קיפחו את חייהם כ-20 מיליון איש. מאו הפך למבודד במפלגה, וכדי לצאת ממצב זה הודיע ב-13 באוגוסט 1966 שסין סטתה מדרך הישר, וכי היא זקוקה למהפכה תרבותית.



פריס של האוריינט

פסל יושב הראש מאו הניצב במרכז צ'נגדו הוא אחד הבודדים שנותרו במדינה. פסלים ודיוקנאות כאלה ניצבו בכל עיר, עיירה וכפר. רבים ביקשו להפגין את נאמנותם על ידי עמידה מול דמותו של השליט, נפנוף בספר האדום וצעקות "יחי יושב הראש מאו". כינוס הבוקר נקרא "בקשת בוקר להוראות" ואסיפת הערב "דיווח לילה למאו". כשחברים מקומיים נפגשו בעיר בשנות ה-60 הם לא היו אומרים זה לזה שלום אלא מצטטים מדברי מאו. לדוגמה אחד מהם היה אומר: "כששטים בימים זקוקים לנווט", וחברו היה משיב מייד: "וכשעושים מהפכות זקוקים להנהגתו של יושב הראש מאו".

כיום מעדיפים צעירי העיר להקדיש את זמנם הפנוי לשיטוט בעשרות הקניונים שנפתחו בשנים האחרונות ובמדרחוב המודרני, הכולל גם מרכז לייעוץ ולמכירת שמלות כלה מעוצבות. בתקופת מהפכת התרבות, לעומת זאת, הדברים נראו אחרת. גברים ונשים כאחד לבשו בגדי איכרים שנודעו בשם "חליפות מאו". נערות שהעזו להתקשט בסרט לשיער הואשמו בנטיות בורגניות וזכו למטחי בוז והשפלה.

את השפעת המערב ניתן לראות בעיקר בערים, שם ניכרת השאיפה לחקות את האופנה האמריקנית: תסרוקות, צביעת שיער, וכמובן ג'ינס, גופיות צבעוניות, איפור ובושם. שמרנים מלינים לעתים על ההשפעה האמריקנית הסוחפת ועל תופעות שליליות נוספות, שמצאו את דרכן לסין כאשר זו נפתחה לעולם, אך הרוב המכריע מעדיף דווקא להביא את ציטוטו המפורסם של דנג שיאאופינג, שהחליף את מאו והכניס את סין לעידן החדש: "כשפותחים חלון נכנסים זבובים. אפשר לחיות עם הזבובים, אבל אי אפשר לחיות ללא אוויר צח". דבריו אלה נתנו את האישור לרפורמות ששינו ב-180 מעלות את כיוונה הפוליטי והכלכלי של סין.

שנחאי (Shanghai), המונה כיום כ-20 מיליון תושבים, היא מקום טוב לראות בו את השינויים הדרמטיים החלים בסין. על הבונד (גדת הנהר) עדיין ניצבים המבנים שבנו האירופים בשנות ה-30 וה-40. שנחאי הייתה אז "פריס של האוריינט", מרכז של בידור, סקס ואופיום שבו עשו הזרים כבתוך שלהם. בזמן מהפכת התרבות הפכה העיר למרכז החשוב ביותר של הלהט המאואיסטי. כיום היא המודרנית שבערי סין עם מדרחוב מרשים, גורדי שחקים וספינות השטות בנהר עם מסך טלוויזיה ענק המשדר פרסומות. בעוד כשנה תסתיים כאן בניית הבניין הגבוה בעולם, שעתיד להגיע לגובה של כ-600 מטרים (כ-130 קומות).

הפתעה גדולה למבקרים בעיר היא המוזיאון לאומנות מודרנית, בו ניתן למצוא מיצגים מגוונים, מפסל בודהא העשוי מגלולות רפואיות ועד למיצגי וידאו ומחשב ברמה בינלאומית. בדוכני המזכרות לתיירים ניתן למצוא כיום את הספר האדום של מאו לצד חפיסות קלפים הכוללות את צילומי יושב הראש מאו וסדאם חוסיין: מזכרות התיירים של התקופה המודרנית.



תיירות וכסף – הדת החדשה של סין

סין המודרנית הפכה לחברה צרכנית לכל דבר. למרות שלטון המפלגה הקומוניסטית דבר אינו ניתן בחינם: שירותי בריאות, חינוך ודיור – על הכל יש לשלם. קשישים שאיבדו את הפנסיה ואת הביטחון עדיין חולמים לעתים על סין של העבר, שהייתה אדומה וקומוניסטית, אך הרוב המכריע של האוכלוסייה מקבל בשמחה את הדרך בה מתמודדת הממשלה עם אתגרי המודרניזציה: גשרי ענק, כבישים בני ארבעה וחמישה מפלסים, אוטוסטרדות ברמה אירופית, מנהרות, גשרי ענק, רכבות תחתיות, כבישי טבעת (בבייג'ינג נחנך לאחרונה כביש הטבעת השישי), ואפילו הרכבת המהירה בעולם, המרחפת על פסים מגנטיים אל שדה התעופה של שנחאי במהירות 434 קמ"ש. סינים רבים עולים כיום בגאווה לרכבת, היוצאת מדי 15 דקות מאזור העסקים המודרני של פודונג (Pudong). איש כבר אינו זוכר את אמרתו של מאו משנות ה-60: "אנו מעדיפים רכבות סוציאליסטיות המגיעות באיחור על פני רכבות קפיטליסטיות היוצאות בדיוק בזמן".

בשנת 2003 שקעה סין בחרדה מפני מגיפת הסארס. כל מי שידו השיגה קנה מכונית וכך נמנע מנסיעה בתחבורה הציבורית, בה סכנת ההידבקות הייתה גבוהה יותר. הסארס נעלם כלעומת שבא וסין מצאה את עצמה ניצבת מול בעיה שלא הכירה – פקקי תנועה בכל הערים הגדולות. בד בבד הביאה כמות המכוניות האדירה לעלייה דרמטית במספר התיירים הסינים. תיירות היא נושא חשוב בסין, והממשלה מעודדת את פיתוחם של אתרי תיירות למקומיים ולזרים כאחד. מאות מיליוני תיירים כבר ביקרו באתר המדהים של חיילי הטרה-קוטה, שהתגלה במקרה בשנת 1974. אילו התגלה מספר שנים קודם לכן היה האתר ודאי מושמד כחלק מאותו "עולם ישן" שיש להרוס.

"חופש" אתני, דתי ותרבותי

ההבדל האדיר בין שנות ה-60 לימינו בא לידי ביטוי גם ביחס לקבוצות האתניות. לפני ארבעה עשורים חל איסור על התבדלות הקבוצות האתניות בכל הנוגע לדת, פולחנים ולבוש. בסין חיות 56 קבוצות אתניות וגם כאן קלט הממשל הסיני את הפוטנציאל התיירותי הטמון במסורות העתיקות. עשרות מיליוני תיירים, מקומיים וזרים כאחד, נוהרים למונגוליה, לטיבט וליונאן כדי להכיר את הקבוצות האתניות הססגוניות החיות במדינה, שזוכות לתקציבים ולעידוד ממשלתי בקנה מידה שלא נראה מעולם.

בתקופת מהפכת התרבות מונתה אשתו של מאו לאחראית על תחום התרבות והבידור. היא ביימה חמש הצגות שעסקו במאבק ובניצחון הקומוניסטי, והתיאטראות הורשו להציג רק אותן. כיום התיאטראות בסין הם מודרניים ומעלים במופעים מרשימים כמו מופע שושלת טאנג בשיאן, מופעי אקרובאטיקה בשנחאי, מופע קונג-פו בבייג'ינג והמופע החדש והמרהיב של יאנגשו – "ההתרשמות של ליו סאן ג'י", המתבצע כולו על המים. במופע זה משתתפים כ-600 דייגים ובני מיעוטים ועל הבימוי הופקד ז'אנג אימו – מי שאמור לביים גם את אירועי הפתיחה של האולימפיאדה בקיץ 2008.

לאשתו של מאו היה תפקיד לא רק בכינון שלטונו של בעלה אלא גם באשמה שהוטלה עליו ועל הפקידות הבכירה שלו. לאחר מותו נאלצו יורשיו של מאו להתמודד עם "בעיית מאו" – האם להכפיש את שמו של מי שהיה נערץ כאל? ההערכה הייתה כי הדבר ישבור לחלוטין את האמון בשלטון הסיני ועלול אף להביא לכאוס גמור, ולכן הוחלט "ללכת בין הטיפות": האשמה בתוצאותיהן המרות של הקפיצה הגדולה קדימה ושל מהפכת התרבות הוטלה על "כנופיית הארבעה" – אשתו של מאו ושלושה מבכירי השלטון הקודם. "מאו", כך נקבע, "עשה גם הוא טעויות, אך גדולתו עולה על שגיאותיו".

"לאיכרים יש ידיים ורגליים מלוכלכות מחרא של פרות, אבל הם הרבה יותר נקיים מהאינטלקטואלים". אִמרה זו רווחה בתקופת שלטונו של מאו, ואחד מסודות ההצלחה שלו ושל חבריו היה יצירת קשר חזק בין הלוחמים לאיכרים. "הקומוניסטים בין כפרי האיכרים הם כמו הדגים בים", נהג מאו לומר.

לאחרונה הומחש לי, ברגע קט, ההבדל האדיר שבין סין של שנות ה-60 לסין של ימינו. בחודש אוקטובר השנה נסעתי עם חבורה נחמדה של ישראלים בכבישים המתפתלים של חבל יונאן. כאשר זיהינו מספר איכרים העוסקים בקציר ובחיבוט חוטרי אורז עצרנו מייד, צילמנו, ואפילו קצת עזרנו בעבודה. האיכרים היו נחמדים והתרגשו מתשומת הלב. לפני שעזבנו הוציא לפתע אחד מהם טלפון סלולרי משוכלל מכיסו וצילם אותנו – מזכרת לבני משפחתו.