הראפרית נועה פארן: "למדתי להיות קודם כל בצד של עצמי"

נועה פארן (44) מנהלת שיווק ותוכן, זמרת, יוצרת וראפרית. בימים אלה היא מקליטה את אלבומה השני, לצד שיתופי פעולה אמנותיים חדשים. בזוגיות, אמא לארבעה, סטודנטית לתואר שני ומתגוררת בקיבוץ רמת יוחנן. 

"הדבר שהכי מפחיד אותי? מסיבת בריכה. סתם. הכל מפחיד אותי"

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"מאז שחזרתי לעניינים בתעשיית המוזיקה, אני מרגישה שבמפגשים חדשים אנשים לפעמים מופתעים לגלות על העולם שלי מחוץ לבמה. אני בכלל קיבוצניקית ואימא לארבעה, ונדמה לי שלא קל לחבר את זה עם הדימוי של זמרת ופרפורמרית".

מה הקללה האהובה עלייך? 
"בן בליעל. סתם. אני נהנית לקלל ברוסית, משהו בהגייה ובמצלול פשוט טוען את הקללות באנרגיה מעליבה יותר. לרוב זה יוצא על מכשירי חשמל תקולים, בזמן בישול או כשמשהו נופל או משתבש".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"במשך הרבה שנים כמעט לא בכיתי. היום אני מרשה לעצמי להרגיש הרבה יותר ופחות נבהלת, מאפשרת לזה לעבור דרכי. גיליתי שאין כמו איזה בכי טוב. זה מאוד מזכך ומרפא. בקיצור, נהייתי בכיינית רצינית. רק הבוקר בכיתי כשדיברתי על הבן הבכור שלי".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"ללא ספק, הפעם שטעיתי במילים של 'התקווה' בטקס יום הזיכרון בהיכל התרבות, מול מאות אנשים וצמרת הפיקוד של חיל האוויר. את 'התקווה' ידעתי היטב. אבל כחיילת בלהקה צבאית, סביב ימי הזיכרון היינו מובילים את שירת התקווה שוב ושוב, ואני כנראה נכנסתי לאיזה אוטומט. זה נגמר בזה שנקראתי לשיחת משמעת ונזיפה. אין גבול לפדיחה".

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"בישראל הפחדים הכי ראשוניים הם כמובן קיומיים, וזה לגמרי קיים גם אצלי, אבל מעבר לזה אני חושבת שהכי מפחיד אותי לחיות על אוטומט, ולגלות בדיעבד שלא הייתי מספיק נוכחת בדברים או עם האנשים שהכי חשובים לי".

מהי המנטרה שאת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק?
"או, איזו שאלה אינטימית. משהו בעולמות של 'אני מוגנת ובוטחת שהכל מסתדר לטובתי העליונה' לצד 'I Fucking Got This' עבור נושאים קצת יותר מעשיים".

את והצ'אט – סיפור אהבה, יחסי עבודה או חשדנות הדדית?
"אני מאוד אוהבת לעבוד בצוות וליצור מתוך דיאלוג, והקסם ב-AI הוא שיש לי ערוץ פתוח לשיחה כמעט בכל רגע: אני יכולה לחשוב בקול, לנסח רעיון, לקבל עליו פידבק ולדייק אותו. זה האיץ מאוד את תהליכי היצירה שלי. אז הייתי מגדירה את היחסים שלנו כיחסי עבודה קולגיאליים וחמים".

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלמת אותך?
"אחת מבנותיי – גפן או שיר".

מי בעינייך הגבר ו/או האישה הכי לוהטים על הפלנטה?
"וואו, איך בכלל ניגשת לזה – סקסיות באה בכל כך הרבה צורות ודרכים. מה שמחזיר אותי לתשובה הפשוטה: בן הזוג שלי הוא הגבר הכי לוהט על הפלנטה שלי בימים אלו".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני עובדת על זה שאהיה פחות קשה עם עצמי ויותר להרים לעצמי, ומראה בינתיים התקדמות מרשימה (ראיתן מה עשיתי פה?). עובדת על סבלנות, מיקוד, חיזוק הרגלים, והכי חשוב – לתפוס מתי התרחקתי ולחזור חזרה למקום מרוכך עם לב פתוח".

על מה יש לך רגשות אשם?
"רוב רגשות האשם שלי קשורים לילדים, כמו אצל הרבה הורים. אבל בשנים האחרונות עשיתי הליך כירורגי נפשי: אני מוציאה מתוכי את האשמה שגידלו אותי עליה ושניהלה אותי במשך רוב חיי. למדתי להיות קודם כל בצד של עצמי. לקחת אחריות אם פגעתי, או טעיתי, כמובן, ולנסות לתקן ולבחור טוב יותר. אבל לא להתבוסס באשמה. אשמה בפני עצמה לא מתקנת כלום".

מה חסר לך בחיים?
"לא חסר לי דבר. אבל יש משהו שהייתי שמחה להוסיף: לכתוב שירים גם לאחרים. הכתיבה שלי מאוד ורסטילית, ולפעמים יוצא ממני שיר שאני אוהבת אבל הוא נולד מחלק בי שלא בהכרח ימצא את המקום שלו בפרויקט האישי. ואז אני מרגישה שהוא מבקש להיות שיר של מישהו אחר. הייתי רוצה למצוא לשירים האלה את הקול שלהם".

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"אני עדיין לא מבינה איך לא אני דיבבתי את הדמות של זואי הזמרת-ראפרית בסרט 'ציידות השדים של הקיי-פופ'".

מה הדעה הכי לא פופולרית שלך?
"אני מתפרנסת מתוכן, אבל הדעה הלא פופולרית שלי היא שלא כל דבר בחיים צריך להפוך לתוכן. לא תמיד צריך להיות בכל פלטפורמה, לרוץ עם הלשון בחוץ אחרי טרנדים ולהזיע על UGC, כלומר, User Generated Content – תוכן שנוצר בידי משתמשות ומשתמשים. לפעמים עסק ומותג פשוט צריכים זהות עקבית ומגובשת".

לאיזו אישה בא לך להרים?
"יש המון נשים שהייתי רוצה להרים להן, אבל אם לבחור אז לספורטאיות הישראליות. הן מגיעות להישגים מדהימים ולרוב לא מקבלות מספיק במה. ממש לאחרונה תמר שטיינברג זכתה באליפות העולם בגלישת רוח, שרון קנטור זכתה במדליית הכסף, ודניאלה פלג סיימה רביעית. שלוש ישראליות זו לצד זו בגמר אליפות העולם – זה הישג מטורף, והייתי רוצה שנדבר עליהן ונראה אותן הרבה יותר".