יעל דקלבאום: "בלהט הרגע רצתי לצוק – וקפצתי"

המוזיקאית יעל דקלבאום מספרת על התאונה שעברה, מחפשת אורתופד שיתן לה תשובות איך לרפא את הגוף ולומדת למצוא את האור בתוך הכאב
יעל דקלבאום, 45, זמרת ומוזיקאית. משיקה את אלבומה החדש surrender שזה עתה יצא וכבר מאד מחובק בעולם, בעיקר באירופה. האלבום יושק בהיכל התרבות פרדס חנה ב-19.12 עם אחינועם ניני ובהיכל ת"א אולם צוקר ב-2.1 עם גבע אלון ואחינועם ניני, גרה בפרדס חנה עם בת זוגה ירדן
>> יפתח רמון פותח את הלב: "אבא שלי נתן לי את העצה הכי טובה"
היי את, מה שלומך היום? איך את מרגישה?
"אני קצת בכאבים היום (בעקבות תאונה), ביוני האחרון הייתי ביוון וראיתי יוונים קופצים מצוק לים. בלהט הרגע רצתי לצוק, קפצתי מגובה שמונה מטרים ונחתתי לא טוב במים. נסדקו לי חוליות בגב ומאז אני במסע של התמודדות עם כאבים פיזיים ששולחים אותי למקום של התבוננות עמוקה. הבוקר אני מטיילת בין עלבון להתעוררות רוחנית. מגלה את הכאב כקרן אור המאירה את ההכרה. זה מתחיל בייאוש ואז מותמר לתקווה גדולה שנובעת מכוחות ריפוי עמוקים שאני מגלה שקיימים בתוכי".
מה הדבר שהכי מטריד או מעצבן אותך כרגע?
"אני מוטרדת מאוד מהמצב במדינה. מוטרדת מזה שאנחנו לא מצליחים להשתחרר מהנהגה שגוררת אותנו לאן שהיא רואה לנכון. מוטרדת מהפילוג והבלבול, ההתשה. מוטרדת מהשנאה והקולות המאשימים מכל הכיוונים. והרבה מוטרדת מתחושת חוסר האונים, ההרגשה שלא משנה מה עושים וכמה, ממשיכות להתקבל החלטות מלמעלה, שמשפיעות על חיים רבים. כמו חיי החטופים ומשפחותיהם, חיי החיילים ומשפחותיהם, חיי המשפחות שחיות בעזה".
מה הדבר הכי יפה שאמרו לך לאחרונה?
"בדיוק שואלת את עצמי ומנסה לחשוב ולשאול את עצמי, והשניה קיבלתי הודעה מחבר, אז נראה לי שהיא נותנת את התשובה: 'היי יעל, אני אחרי שמיעה ראשונה של האלבום החדש, והוא כבר תפס אותי. מעולה! אמיתי, קרוב ללב, פשוט. לא צריך יותר מזה'".

מה הקללה האהובה עליך? מתי את משתמשת בה?
"פפפפפפפ, או גררררררר! או אהההההההה! זה לרוב מתפרץ ממני בקולות חייתיים, עוקף את השכל. ברגע שאני מתוסכלת או עצבנית (הרבה פעמים בזמן נהיגה או עומס) זה מה שיוצא לי מהפה. יש גם חרא וכוס אמק, אבל האמת היא שמה שהכי מספק ומשחרר אותי הן הקללות שלא מוגבלות במילים".
מתי בכית בפעם האחרונה? למה?
"הבוקר. מכאב ועלבון על הכאב. זה טוב ופורק ומחבר. בצד השני של זה יכולה להיות לעיתים התשה אבל הבוקר חיכה לי שם חסד".
"אני מטיילת בין עלבון להתעוררות רוחנית. מגלה את הכאב כקרן אור המאירה את ההכרה. זה מתחיל בייאוש ואז מותמר לתקווה גדולה שנובעת מכוחות ריפוי עמוקים שאני מגלה שקיימים בתוכי"
למי את מתגעגעת?
"לרוי ריגר. חבר שלי יקר שכבר לא בעולם. הוא היה מוזיקאי גאון ונפש תאומה שלי. היו לנו שנים יפות ביחד בעולם, כתבנו שירים והרגשנו מיוחדים ביחד. כמו ילדי זהב בידי מלאכים. אתגרנו גבולות ושרנו בין כוכבים. שמענו ביחד המון מוזיקה, זה היה מעשיר ופלאי ומפתיע. הוא תמיד תמיד יהיה חלק ממי שאני היום".
מה השריטה שלך?
"פרפקציוניזם. זה יכול להיות ממש מטריד, מגביל ומעכב. זה יכול להתיש אותי ולא לאפשר זרימה. זה מעיד על חוסר אמון עמוק. מצד שני גם על רגישות לחוסר דיוק. אני מנסה ללמוד לאזן שם, בטוח הייתי מוציאה יותר מוזיקה אם זה לא היה, אבל אני לא בטוחה שהיא הייתה טובה מספיק. בכל אופן, בהסתכלות לאחור על כל עבודה שהוצאתי לאור, אני יכולה לראות ולשמוע, שזה אף פעם לא יצא מושלם".
מה הדבר הכי מוזר שלא יודעים עליך?
"שאני צריכה לשחות בים כדי לנשום, אבל לא בבריכה עם כלור, בים, במים חיים. יש לי זימים ואם אני לא טובלת מדי פעם וזזה בתוך מים חיים, משהו בי מתייבש ודועך".
מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים? ומה העצה הכי גרועה?
"העצה הכי טובה: לתת לי יד, להאמין לי ולא לעזוב אותי. זה דבר חדש שלא לימדו אותי לעשות לפני. תהליכי חינוך ואילוף הילדה, גרמו לי להפנות גב לעצמי ולהתעלם מקולי, שפעם היה בי מאוד צלול. תענוג לחזור להאמין לי. העצה הכי גרועה: להקשיב למי ש'יודע' יותר טוב ממני. לתת יותר משקל לסמכות חיצונית על פני סמכות פנימית. דרך נהדרת לשלוט באחרים, לבטל את קולם הפנימי. חשוב להקשיב לאחרים, ללמוד מהם, ללמוד מבעלי ניסיון, אך תוך כדי הקשבה פנימית. מורה טוב ילמד אותך להקשיב לך ולבטוח בקולך".
על מה את הכי אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"גלשנים וכלי נגינה. אני לא כל כך אוהבת קניונים, קשה לי עם תרבות הצריכה, אני אוהבת צעצועים שאפשר לעוף איתם. תמיד מרגש לקנות עוד כלי לביטוי ותנועה".
מהו הבגד הכי יקר ללבך שאת מחזיקה בארון?
"אוברול סגול שאחי נתן לי בגיל 12. לא מצליחה לשחרר".
עם איזה אדם מפורסם – חי או מת – היית שמחה לבלות לילה אינטימי? מה היית אומרת לו או לה?
"פרידה קאלו – נראה לי שהיינו יכולות לעוף ביחד, במיוחד אם זה רק ללילה אחד. הייתי שרה לה שיר והיא הייתה מציירת לי ציור".
איזה שיר את הכי אוהבת לשיר במקלחת?
"את השיר האחרון שכתבתי. זה תמיד המנגינה שחיה בי כעת, נולדת ובוקעת. היא תמיד הכי מושכת ומעניינת אותי. לשחק עכשיו. ליצור".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"להיות יותר בנתינה בקלות. אני חושבת שכשאגלה שקל לי לתת, זה יעיד עליי שאני במקום יותר בטוח. ככל שהנדיבות תזרום ממני בטבעיות, אדע שאני בקשר בוטח עם היקום, החיים עצמם. שאני יודעת שכלום לא באמת חסר, שהכל ניתן. כך קל לתת".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על זכויות שקיבלתי, שאנשים אחרים לא קיבלו. למשל כרגע, אני חווה אשמה על המצב של האוכלוסייה בעזה, שחיים ברעב ותת תנאים, בזמן שאני מוגנת ושמורה בביתי. אני יודעת שיש לזה אינסוף תשובות מורכבות והסברים, אבל עדיין אני מרגישה אשמה".
על מה את מתחרטת?
"שלא למדתי לקרוא תווים. יש לי הרגשה שלא מימשתי את המתנה שלי עד הסוף, שלא 'ניצלתי' את הזמן שניתן לי ביעילות. בזבזתי שנים רבות שיכולתי בהן ללמוד יותר, להתפתח. מצד שני אני יודעת, שעשיתי כמיטב יכולתי, ויש לי סיבה טובה לכל עכבה. אני לא יודעת לקרוא תווים, אבל כתבתי שירים שיצאו מתוך צלילות עמוקות, כאבים, קצב שהוא רק שלי".
מה חסר לך בחיים?
"כרגע? אורתופד ממש טוב ואמין. באמת. אני תוהה אם יש כזה רופא חיצוני שיכול לעזור וללוות אותי, לתת לי תשובות איך לרפא את הגוף שלי. התחלתי להקשיב לג'ו דיספנזה, לחשוב שאולי אני לא צריכה אורתופד, אלא להעניק לעצמי שעתיים עם עצמי כל בוקר, של נוכחות קרובה, ויצירת קשר עם כוח החיים שברא את הגוף הזה".
מה הרגע שהכי השפיע על הקריירה שלך?
"הרגע שבו אבא שלי שם לי מיקרופון ביד ושרתי מול קהל. זה היה בפסטיבל סולם יעקב. הייתי ילדה. שרתי שיר פולק עם הלהקה שלו 'הפונדקאים', היו בקהל 1,000 איש. היה שם קסם גדול, ובאופן מפתיע, זה הרגיש תואם. ידעתי שאני במקומי. עד היום, כשאני עולה על הבמה, אני יודעת שאני במקומי".
לאיזו אישה בא לך להרים?
"לבת זוג שלי. ירדן. האישה הכי מדהימה בעולם".