האם סילביה תזכה לחבק את בניה שנחטפו? "בלעדיהם לא אוכל להמשיך לחיות"

"עכשיו אני רואה את האור בקצה המנהרה. זה כבר לא מעורפל. אני רואה אותי מחכה שם בקצה, אולי אפילו כבר בעוד שבוע, אני אבוא עם המשפחה שלי, בידיעה שכל העם שם מחכה איתי. אני רוצה להאמין שהפעם זה יקרה באמת, בלי 'אולי' ובלי 'בפעם אחרת'. אדע שהבנים שלי דוד ואריאל חוזרים, ואני מחבקת אותם, את שניהם – כי ידיים של אימא הן גדולות מספיק בשביל לחבק את שני הבנים שלה יחד. אני אחזיק בהם ולא אעזוב".

>> "אם לא לנשק אותה בשמלת כלה, אז לפחות שאוכל לנשק ארון": זוהי האישה האחרונה שנותרה בעזה

כך אומרת סילביה קוניו, ששני בניה החטופים תופסים את כל המקום בגופה בנשמתה. מה שקרה בשבעה באוקטובר נתן לה כוחות של אימא גיבורת-על. "ואימא", היא אומרת, "אף פעם לא מוותרת".

"אני אימא שרק רוצה את הילדים שלה בבית, ואז לרדת מהכותרות. לפעמים בלילה אני יושבת במרפסת, מסתכלת לשמיים ומדברת אל אלוהים. רק עליו אני סומכת היום"

 

בימים האחרונים, בעקבות התחדשות השיחות לגבי עסקת חטופים, היא אחוזת אופטימיות זהירה. תחושת הבטן שלה אומרת שזה עומד לקרות, ששני בניה שנחטפו בשבעה באוקטובר יחזרו אליה. אחרי כל כך הרבה תקוות שהתבדו, היא חוששת מציפיות מרחיקות לכת. התקווה שלה מהולה בכאב עמוק. המילים שלה פשוטות ומדממות. היא רוצה רק דבר אחד: תחזירו לה את דוד, דודצ'ון שלה. תחזירו לה את אריאל, אריאלו פפיטו, הצעיר מארבעת ילדיה.

"די, זה קשה מדי", היא אומרת, "זה בלתי נסבל. אי אפשר יהיה להמשיך בסיוט הזה עוד הרבה זמן. כבר לא נשארו לי כוחות".

"אני רוצה להאמין שהפעם זה יקרה באמת, בלי 'אולי' ובלי 'בפעם אחרת'. אדע שהבנים שלי דוד ואריאל חוזרים, ואני מחבקת אותם, את שניהם – כי ידיים של אימא הן גדולות מספיק בשביל לחבק את שני הבנים שלה יחד"

 

הרמטכ"ל צוטט השבוע מתוך דיון סגור, בו הוא אמר: "יש התעללות קשה בחטופים, מצבם קשה מאוד". מה את יודעת על מצבם של דוד ואריאל כיום?
"קיבלנו אות חיים מדוד בפברואר האחרון, דרך חטופים ששוחררו מהשבי. זה היה רגע של שמחה, אבל גם של עצב על כך שהוא עוד לא כאן. כבר בשבעה באוקטובר ידענו מה קרה לדוד, כי ראו אותו פיזית נחטף עם אשתו שרון והתאומות אמה ויולי. על אריאל לא ידענו דבר במשך חודשיים. הוא היה בחזקת נעדר. זה היה פחד אלוהים. אחרי חודשיים שינו את הסטטוס שלו, ואני כאילו הייתי צריכה לשמוח שיש לי בן חטוף. איזה אבסורד של החיים. אריאל נחטף עם בת זוגו ארבל יהוד, על ידי הג'יהאד האיסלמי. ארבל שוחררה אחרי 482 יום. ממנה אנחנו יודעים ששלוש שעות אחרי שנחטפו – הם הופרדו. היא הוחזקה כל התקופה לבד, ואני חושבת שגם הוא מוחזק לבד. אף אחד לא ראה אותו, ואני לא יודעת כלום".

מפחיד אותך שאין שום מידע בנוגע לאריאל?
"אני רוצה לומר משהו לגבי כל החטופים – גם אם התקבל מידע לפני כמה חודשים או לפני כמה ימים, אי אפשר לדעת כלום. חטוף יכול להיות חי ברגע זה, ובעוד דקה מישהו מהחוטפים יכול להתחרפן ולהרוג אותו. לכן הם צריכים לחזור עכשיו. אני מרגישה את אריאל, מרגישה בתוך תוכי שהוא חי. הוא רגיש מאוד, אבל חזק. דוד יותר דברן ממנו, אבל שניהם מסתדרים עם אנשים. שניהם סובלים מאלרגיות. אני מקווה שהם מחזיקים מעמד ויודעים שאנחנו עושים הכול כדי שיחזרו אלינו".

אתם בקשר הדוק עם ארבל?
"כן. היא באה אלינו הרבה יחסית. רק היום היא הייתה איתי. אריאל והיא מכירים מגיל אפס, והם בזוגיות כבר חמש שנים. כשאנחנו מדברות, היא אומרת לי כמה הוא יפה וחתיך ונהדר, וכמה היא מתגעגעת. היא אישה חזקה. בשביל להיות 482 יום לבד ולשמור על שפיות, צריך להיות מאוד חזקים".

"קיבלנו אות חיים מדוד בפברואר האחרון, דרך חטופים ששוחררו מהשבי. על אריאל לא ידענו דבר במשך חודשיים. הוא היה בחזקת נעדר. זה היה פחד אלוהים. אחרי חודשיים שינו את הסטטוס שלו, ואני כאילו הייתי צריכה לשמוח שיש לי בן חטוף. איזה אבסורד של החיים"

 

ומה עם שרון, בת זוגו של דוד? מה עם התאומות אמה ויולי? איך הן מחזיקות מעמד?
"היא גרה במשך שנה אצל ההורים שלה ביבנה, ואז עברה עם הבנות לבית משלה באזור. גם אחותה, דניאל אלוני, ובתה אמיליה, שהוחזקו בשבי במשך 49 ימים, גרות ביבנה. אני לא רואה הרבה את שרון והנכדות, יש להן הרבה עיסוקים. רציתי שהן יבואו אלינו בזמן המלחמה עם איראן, כי בכרמי גת, איפה שאנחנו גרים, יותר בטוח. זה לא קרה כי שרון פחדה לצאת מהבית, והבנות צריכות להישאר קרוב בגלל הטיפולים שהן עוברות. אני מקווה שנתראה בקרוב".

הבנות מדברות איתך על אבא שלהן?
"אני לא מדברת איתן על אביהן. הן לא שואלות, ואני לא יוזמת. אני מעדיפה לשחק איתן. להיות סבתא שלהן".

"אני לא מדברת עם הילדות על אביהן. הן לא שואלות, ואני לא יוזמת. אני מעדיפה לשחק איתן. להיות סבתא שלהן"

 

אתם מקבלים מידע כלשהו מאחורי הקלעים שאינו זולג לתקשורת?
"ממש לא. יש לנו אנשי קשר, כמו גל הירש למשל. גם הנשיא הרצוג דיבר איתנו, אבל לא קיבלנו שום מידע או תשובות משמעותיות".

יצא לך לפגוש את ראש הממשלה נתניהו?
"כן. אני לא יודעת מה להגיד עליו. אני כן יכולה להגיד שלא יצאתי מרוצה מהפגישה. רציתי שיגיד לי שעושים ככה וככה, ומה קורה תכלס, אבל הוא לא אמר כלום. אני מרגישה שהולכים צעד קדימה ושלושה צעדים אחורה. ברור לי שנתניהו היה יכול להוציא את החטופים מזמן, אבל יש את העלוקות מהקואליציה שלו. הם נטפלים אליו ולא נותנים לו להתקדם, בדרך היו עוד ועוד דחיות ואז המלחמה עם איראן. אני לא יודעת לומר מה נתניהו חושב. האם הוא רוצה להחזיר את החטופים או שמה שהוא רוצה זה לשמור על הכיסא שלו".

שרה נתניהו מספרת לכל העולם שהיא בקשר עם משפחות החטופים ודואגת לשלומן. היא פגשה אותך?
"לא נפגשנו מעולם, היא גם לא התקשרה. מי אני? אימא של שני חטופים, אבל בשבילה אני כלום".

אחרי שנה ותשעה חודשים, את בטח רותחת מכעס.
"אני יותר עצובה מאשר כועסת. הכעס קיים, הרי קרה כאן משהו שלא היה צריך לקרות. קרו כאן זוועות, ויש אשמים שנתנו לזה לקרות – אבל זה לא יעזור לי עכשיו. אני רוצה את הילדים שלי בבית, והכול מופנה לזה. הכעס שלי מתפרץ היום בעיקר כשאני רואה איך שוב ושוב נהרגים חיילים שלנו. אני לא מבינה למה הם צריכים להיות בעזה כבר כמעט שנתיים. בגלל חתיכת אדמה? זה נורא. ומה עם כל המילואימניקים שאין להם יום ואין לילה. הרי אין שם באמת מלחמה, והם נשחקים".

על מי את בכל זאת סומכת?
"אני כבר לא סומכת על אף אחד. לא על ביבי, לא על טראמפ, לא על דרמר ולא על בן גביר. מי אשם בכך שהעסקה לא יוצאת לפועל ושהחטופים לא חוזרים? זה סלט אחד גדול. פעם זה נתניהו ופעם החמאס. נתניהו מדבר שוב על פעימות, זה הדבר הכי גרוע – ואסור שיקרה. אז יצאו עכשיו שמונה עד עשרה חטופים. ומה עם היתר? מתי זה יקרה? עוד שנה? עוד שנתיים? למה? אין לי מה להגיד לנתניהו, מלבד שיעשה הסכם עכשיו ויוציא את החטופים כולם. אני אימא שרק רוצה את הילדים שלה בבית, ואז לרדת מהכותרות. לפעמים בלילה אני יושבת במרפסת, מסתכלת לשמיים ומדברת אל אלוהים. רק עליו אני סומכת היום. יש לי תקווה ואמונה שהוא יחזיר לי את הבנים, כי הוא יודע שבלעדיהם אני לא אוכל להמשיך לחיות".

"נתניהו היה יכול להוציא את החטופים מזמן, אבל יש את העלוקות מהקואליציה שלו. הם נטפלים אליו ולא נותנים לו להתקדם. אני לא יודעת אם הוא רוצה להחזיר את החטופים או לשמור על הכיסא שלו"

 

זה מצב מרסק, שובר ובלתי אפשרי.
"המשפט האחרון שאריאל כתב לי בשבעה באוקטובר הוא 'נכנסנו לסרט אימה'. אני מנסה לא לחשוב על המצב שלהם – על הקושי היומיומי, הרעב, התנאים הנוראיים ומה שעובר עליהם, כי אז אתרסק לרצפה. אני בוכה הרבה, כמעט כל יום, ליד אנשים וגם לבד".

8 מתוך בני המשפחה נחטפו לעזה

לסילביה ובן זוגה לואיס קוניו ארבעה בנים. כולם התגוררו בקיבוץ ניר עוז עד השבעה באוקטובר. סילביה מספרת שלואיס היא ציוני נלהב מאז ומתמיד, ובעקבותיו היא עלתה לישראל מארגנטינה. "בעלי תמיד רצה לעלות ואני הלכתי אחריו", היא מספרת, "השארתי בארגנטינה את כל המשפחה שלי – את הוריי, שבינתיים נפטרו; את אחי, שאני מדברת איתו כל יום; את בני הדודים. אף אחד מהם לא עלה לישראל".

על חוויית העלייה שלה היא מספרת: "באתי לפה בתור עולה חדשה, בלי שפה, והתאהבתי בניר עוז. בבקרים עבדתי במכבסה של הקיבוץ ואחר הצהריים בתור ספרית. עשיתי גם מניקור ופדיקור, ואיפור לחברות. כל זה נגמר. נאדה. אני קמה בבוקר כדי לעבוד בשביל ילדיי החטופים. אני נלחמת ונאחזת בתקווה. בלעדי התקווה לא אחזיק מעמד".

"באתי לפה בתור עולה חדשה, בלי שפה, והתאהבתי בניר עוז. בבקרים עבדתי במכבסה של הקיבוץ ואחר הצהריים בתור ספרית. עשיתי גם מניקור ופדיקור, ואיפור לחברות. כל זה נגמר. נאדה. אני קמה בבוקר כדי לעבוד בשביל ילדיי החטופים"

 

מאיפה את שואבת כוחות?
"מלואיס בעלי, ומשני הילדים שלי – לוקאס, שהוא נשוי ואבא לשלושה בנים; ואיתן, אחיו התאום של דוד, שהוא נשוי ואבא לשתי בנות. גם לוקאס ולואיס היו בקיבוץ בטבח של השבעה באוקטובר, וניצלו בנס. בערב שמחת תורה היו אצלנו בבית 20 איש. היה פה שמח והיינו מאושרים. שמונה מהם נחטפו למחרת בבוקר".

"אנחנו משפחה מאוד מחוברת וקרובה", מדגישה סילביה, "אני מקבלת כוח גם משבעת הנכדים שלי, מהאנשים שמקיפים אותי וגם מאנשים רחוקים שלא מכירים אותי, מהארץ ומחו"ל. אנשים טובים שמתקשרים, מחבקים, מתעניינים".

מכל המשפחה בעיקר שומעים את הקול שלך בתקשורת.
"בעלי לא רוצה להתראיין. הוא לא מדבר על הנושא. כל אחד מתמודד עם הכאב שלו בדרך שלו, ואת יודעת מה? אצלנו במשפחה, דווקא הוא הדברן ואני תמיד הייתי השקטה. אבל ככה זה כוחות של אימא. בלילה אני ישנה כארבע שעות, או לא ישנה בכלל, ולפעמים נרדמת על הכורסה".

עד כמה את מעורבת במאבק של מטה משפחות החטופים?
"לא כל כך מעורבת. לפעמים מתקשרים לשאול אם אני רוצה לבוא לעצרות. אני חושבת שבסוף זה פוליטיקה, ואני לא מבינה בפוליטיקה. אני רק אימא".

"היה לי חלום שחזר על עצמו, שמחבלים נכנסו לבית הילדים וטבחו בהם. אחרי חודשיים החלום עבר לי. הרגשתי בטוחה. תראי מה קרה, 37 שנה אחרי החלום ההוא. מי חשב שכך יטבחו בנו, ושזו תהיה המציאות שלנו"

 

בבוא היום תחזרו לניר עוז?
"אני לא אחזור לניר עוז, כי אם אחזור – הילדים שלי לא יבואו לבקר. כרגע שני הבנים והמשפחות שלהם גרים לידנו בכרמי גת שבקרית גת, ולי המשפחה יותר חשובה מקירות".

אז לאן תלכו מכאן?
"יש תוכנית שאני מקווה שתצא לפועל – לעבור לקיבוץ בית ניר, מרחק רבע שעה נסיעה מכרמי גת. הרבה מהצעירים של ניר עוז רוצים לעבור לשם. וגם, איך נחזור לניר עוז אחרי מה שעשו לנו? 80 אחוז מהבתים שלנו נשרפו".

את יכולה לדמיין בעיני רוחך את רגע המפגש שלכם, כשדוד ואריאל יחזרו?
"אני אספר לך משהו. כשהגענו לניר עוז בשנת 88, לוקאס הבכור שנולד בארגנטינה, היה בן שלוש. היה לי חלום שחזר על עצמו, שמחבלים נכנסו לבית הילדים בזמן שהוא היה שם, וטבחו בהם. אחרי חודשיים החלום עבר לי. הרגשתי בטוחה. השנים עברו, אבל הפחדים התחלפו כשהבנים שלי שירתו בצבא. ותראי מה קרה, 37 שנה אחרי החלום ההוא. מי חשב שכך יטבחו בנו, ושזו תהיה המציאות שלנו. יש עוד כל כך הרבה חטופים חיים ומתים בעזה, אבל עכשיו כל מה שאני רואה זה איך אני רצה לקראתם וצורחת משמחה ומבכי. כן, יהיה בכי. אבל הפעם, זה יהיה בכי של אושר. אדע שהילדים שלי חזרו סוף סוף הביתה".