"בתוכנית מציגים את הפוזה והעושר, אבל יש לנו גם עומק וערכים"

היא מוזמנת לימי ההולדת של ביונסה; היא חברה טובה של קלי קלארקסון; היא מבלה באירועים עם ג'ון טרבולטה, קולין פארל ודוג'ה קאט; ובמילייה החברתי שלה אפשר למצוא גם את בלייק שלטון, טום פטי וטרוויס סקוט – אבל סיגל ברנס (59), המכונה בברנז'ה "סיגל סטייל", היא האמריקאית הכי ישראלית שתפגשו.

>> היא עזבה את נס ציונה בגיל 19. היום היא אחת הנשים המצליחות בהוליווד
>> הכוכבת ההוליוודית חושפת: "נגרם לי נזק מוחי"
>> גולדי הון חוגגת 80 – ועפה על החיים

ברנס, סטייליסטית מבוקשת ומורה ליוגה בלוס אנג'לס, מופיעה בימים אלה על המסך בדוקו-ריאליטי "האמריקאים" (ימי חמישי ברשת 13), בה משתתפים חמישה ישראלים שעשו את זה ביג טיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

"יש לנו עומק, ערכים וזהות – הרבה מעבר למה שנראה על המסך. בתוכנית מוצגת תמונה שמדגישה חומרניות, פוזה, מכוניות פאר ועושר נוצץ שלעיתים נראה שטחי ומפלג, אבל אני מבינה שבסוף חשוב גם הרייטינג"

 

ברנס לא שוכחת מהיכן היא באה: היא נולדה בישראל וגדלה במושב בית אליעזר, למשפחה קשת יום ומרובת ילדים עם שורשים תימנים-מרוקאיים. בצעירותה היא עברה לארצות הברית, התאהבה בדיוויד ברנס – שלימים הפך לעורך דינם של כל מיני הוז אנד שמוז בעולם הבידור האמריקאי (ובין היתר מנהל גם את עיזבונם של מייקל ג'קסון וקורט קוביין) – ומאז הם חיים באושר ועושר בלוס אנג'לס. ברנס מלהטטת בין המציאות שם לעובדת היותה ישראלית גאה, עד כדי כך שרק חסר למי משלושת ילדיה – ג'ייקוב (30), דניאל (28) וטליה (23) – שיעלה על דל מחשבתו חתונה עם גויה או גוי, רחמנא ליצלן.

"בתוכנית מוצגת תמונה שמדגישה חומרניות, פוזה, מכוניות פאר ועושר נוצץ שלעיתים נראה שטחי ומפלג, אבל אני מבינה שבסוף חשוב גם הרייטינג", אומרת ברנס, "ועדיין, זה גורם לי לתהות אם התוכנית פספסה את הנקודה שלשמה התכנסנו".

והיא?
"הקשר החזק שלנו לישראל, העשייה והתרומה שלנו למען המדינה – מהמקום הזה בחרתי להשתתף בתוכנית אחרי כל ההתלבטויות. אני נשואה לאמריקאי-יהודי מסן דייגו שאוהב את הפרטיות שלו, אבל מה היה לי חשוב שידעו בישראל כמה אנשים בלוס אנג'לס, כמוני, פעילים למען המדינה. שיש לנו גם עומק, ערכים וזהות – הרבה מעבר למה שנראה על המסך. אני גאה בי ובמשפחתי על מי שאנחנו, ולשמחתי קיבלתי חיזוק – במיוחד מנשים – על האומץ והכנות, ועל כך שלא התביישתי לדבר גם על נושאים רגישים ומורכבים".

כמו התבוללות למשל?
"נכון. ניהלנו שיח פתוח בנושא הזה, וכמי שגידלה שלושה ילדים בגולה, אני אומרת בקול כמה חשוב לנו לשמור על הזהות שלנו – ושהילדים שלנו ימשיכו לבנות בתים יהודיים. קיבלתי הרבה הבנה ותמיכה – גם מישראל וגם מהקהילה היהודית בלוס אנג'לס. האנטישמיות מאוד התחזקה מאז 7 באוקטובר – יש הרבה תגבורת במוסדות יהודיים, רואים יותר דגלי פלסטין ברחובות. עשינו הקרנה מיוחדת כדי שיבינו מה עשה החמאס, ופחדתי. כשדיברתי שם, אישה אחת התחילה לצעוק עליי. ראיתי את השנאה והפנאטיות בעיניים שלה. אגב, חשוב לציין שהתוכנית צולמה לפני שבעה באוקטובר, וזה קריטי להבנת ההקשר שהדברים נאמרו".

במה מתבטאת התרומה של משפחתך לישראל?
"התרומה שלנו נעשית בשקט ובאופן עקבי, מתוך תחושת אחריות ולא מתוך רצון לחשיפה. אנו תומכים בין היתר בבית החולים שיבא-תל השומר, במחלקות העוסקות בשיקום מנטלי של חיילים, ותורמים לארגון FIDF התומך בחיילי צה"ל. בנוסף, אנחנו מעורבים בקהילה דרך ארגונים הפועלים למאבק באנטישמיות ולחיזוק הקשר עם ישראל, ביניהם ארגון Stand With Us. מתוך המעורבות העמוקה שלנו בעולם המוזיקה, אנחנו תומכים גם בארגונים בינלאומיים הפועלים למען חופש יצירה, חיבור תרבותי והתנגדות לחרמות – ובראשם Creative Community for Peace, ארגון שמאגד אמנים ואנשי תעשייה מכל העולם ופועל נגד הדרת יוצרים ישראלים ויהודים. דרך הפעילות הזו אנו מסייעים לאמנים להגיע לישראל, ולשמור על שיח תרבותי פתוח גם בתקופות מורכבות, במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר".

זה המקום לציין שהבת שלך הגיעה לישראל בשביל לשרת בצה"ל.
"נכון, ונתתי לה את ברכת הדרך למרות הקושי. זכרתי היטב איך אני ברחתי באישון לילה מבלי שאבי ידע, ולא רציתי שזה יחזור אליי. טליה הייתה חיילת בודדה והתגוררה בקיבוץ חצור. היא עשתה שירות קרבי ביחידת פיקוד והצלה בזיקים".

איפה תפסה אותה המלחמה?
"כשפרצה המלחמה היא הייתה בחופשה אצלנו בבית. היה גם כאן כאוס נוראי. חברות וחברים שלה נטבחו, היא רצתה לעלות על טיסה עוד באותו יום ולא נתנו לה – אז היא איימה שתברח כי היא צריכה לחזור ליחידה. הצלחנו לעכב אותה בכמה ימים, והיא בינתיים ארזה כאן אפודים וקסדות ולקחה לחיילים בטיסת חילוץ מיוחדת. היא נחתה ביחידה כמו סנטה קלאוס. אני הגעתי לביקורים תכופים והבאתי איתי ציוד לחיילים. בינתיים היא השתחררה, וכך גם בן זוגה, גור, מי שהיה המפקד שלה. הם יצאו לטיול של אחרי צבא, ובקרוב יחליטו איפה יגורו".

"כשפרצה המלחמה היא הייתה בחופשה אצלנו בבית. חברות וחברים שלה נטבחו, היא רצתה לעלות על טיסה עוד באותו יום ולא נתנו לה – אז היא איימה שתברח כי היא צריכה לחזור ליחידה"

 

סינדרלה מודרנית

ברנס גדלה במושב שהיה בזמנו שיתופי. סבה היה חקלאי, ובחגים היא ואחיה עזרו בקטיף פירות ההדר. אביה היה רצף ואימה גידלה חמש בנות ושני בנים. המשפחה חיה בצמצום, ובגיל 14 עברה ברנס לגור אצל סבתה. היא הגיעה הביתה רק כדי לעזור בתחזוקת הבית.

"לכל אחת מאיתנו היה תפקיד: ספונג'ה, תליית כביסה, הכנת אוכל או לטפל באח קטן", היא מספרת, "למדנו להסתפק במועט ולא לקנא באחרים. אני זוכרת למשל שרציתי מאוד תקליט של הרולינג סטונס, אז עזרתי לשכנה ניצולת שואה בשביל שאוכל לקנות אותו לעצמי. בתקופה הזאת אמרתי שיבוא יום ואבנה לעצמי חיים אחרים".

היא סיימה את התיכון בחדרה על תקן תלמידה מצטיינת, התגייסה לצה"ל ובזכות הערבית שהייתה שגורה בפיה – הוצבה במקומות כמו טולכרם ורמאללה.

"מילדות קראתי ספרי פנטזיות, וחלמתי על האביר על הסוס הלבן שנמצא רחוק. רק לענת אחותי סיפרתי על זה, והיא אמרה לי – אין לנו כסף לטיול באמריקה, תתחילי לעבוד כדי לממן את הלימודים שלך"

 

ושם חלמת על אמריקה?
"מילדות קראתי ספרי פנטזיות, וחלמתי על האביר על הסוס הלבן שנמצא רחוק. רק לענת אחותי סיפרתי על זה, והיא אמרה לי: 'אין לנו כסף לטיול באמריקה, תתחילי לעבוד כדי לממן את הלימודים שלך'. התוכנית שלי הייתה ללמוד רפואת שיניים, ועבדתי כמלצרית במסעדה צרפתית בנתניה בשביל לחסוך כסף ללימודים. לילה אחד הגיעו לשם אח ואחות מוושינגטון. היא הייתה בת 18, אחיה ביקש שאקח את אותה להסתובב ואכיר לה מקומות. הוא נתן לי 500 דולר וכרטיס אשראי. לקחתי אותה לדיסקוטק וישנו בלילה אצל חברה שלי בסלון. בילינו יפה כמה ימים, ועוד לא ידעתי שהמפגש אתם הוא נקודת המפנה של חיי".

"היא הזמינה אותי לוושינגטון והייתי בהלם", ממשיכה ברנס, "עד אז בקושי נסעתי לתל אביב. דחיתי את ההזמנה, וכעבור זמן קצר היא שלחה לי כרטיס טיסה VIP. אבי שמע על כך ואמר שעל גופתו המתה. הוא ניתק לי את הטלפון והחביא את הכרטיס, אבל אמי הייתה בעדי ואחיותיי החביאו בשבילי מזוודה מתחת למיטה. לילה אחד, בגיל 21, ברחתי מהבית, כשאבי אינו מודע לכל מה שקורה. מאז עברו 35 שנה, אני עדיין בארצות הברית, ואני צריכה לכתוב ספר על כל מה שעברתי".

כשברנס נחתה בוושינגטון, המתינה לה לימוזינה ביציאה משדה התעופה. התברר שאהיה של אותה חברה אמריקאית הוא חבר סנאט אוהב ישראל, ושמשפחתה מקורבת לג'ורג' בוש. החברה שיכנה את ברנס בדירת פנטהאוז מפוארת, והשתלשלות האירועים נשמעת כאילו נלקחה מאגדת סינדרלה מודרנית.

"כשהכריסמס התקרב אחיה הזמין אותי לנשף, אבל היו לי רק בגדים שאמי תפרה לי", מספרת ברנס, "הוא לקח אותי לניימן מרקוס ולסאקס פיפת' אבניו, חנויות יוקרה שכמובן לא הכרתי לפני כן. בחרתי בשמלה שחורה עם גב חשוף ונצנצים. מפה לשם האח התאהב בי, אבל לא הייתי מאוהבת בו בחזרה, והבנתי שזמני שם תם".

התחנה הבאה: קליפורניה. ברנס חיפשה מקום מפלט אצל דודתה, שהתחתנה עם בחור שוודי וחיה עמו בסן דייגו. "חזרתי להיות לכלוכית", מספרת ברנס, "היא אמרה לי שאם אני נשארת אני צריכה לעזור עם הילדים, לנקות ולבשל. היא רצתה להכיר לי גברים – אנשי עסקים, רופאים. יצאתי עם שלושה, ואף אחד מהם לא היה הסגנון שלי".

אז איך הכרת את דיוויד?
"יום אחד, בדוכן פלאפל מקומי, עמדה אחרי בחורה בשם שרה. היא שמעה שאני מדברת עברית וסיפרה שהתנדבה בעבר בקיבוץ. התחברנו, ויצאתי איתה ערב אחד למסיבה – שם פגשתי את אחיה, דיוויד, חתיך הורס ושזוף עם עיניים כחולות ושיער שחור. הלב שלי נפל בבום. הוא הזמין אותי לדייט, והתאהבתי בו מיד".

"תכננתי לחזור לארץ ולרצות את אבי, נרשמתי ללימודי רפואת שיניים. זה לא היה פשוט, גם כי דיוויד, שניגן אז בלהקה, נכנס למרכז גמילה. כתבתי ביומן שלי שאם הייתי נשארת בארצות הברית – הייתי מתחתנת איתו"

 

סיפור האהבה שניצת בן לילה לא עבר חלק. "תכננתי לחזור לארץ ולרצות את אבי, כבר נרשמתי ללימודי רפואת שיניים בהדסה עין כרם", היא מספרת, "זה לא היה פשוט, גם כי דיוויד, שניגן אז בלהקה, נכנס למרכז גמילה. נפרדנו והוא נישק אותי על הלחי, אני רעדתי מהתרגשות והחזרתי לו בנשיקה בפה. באותו לילה, כתבתי ביומן שלי שאם הייתי נשארת בארצות הברית – הייתי מתחתנת איתו".

לא בקטע של שאנל וגוצ'י

חצי שנה אחרי ששבה לארץ, ברנס הזמינה כרטיס לסן דייגו. היא ודיוויד התאחדו מחדש. הוא התגורר אצל הוריו ("הם גרו בווילה רחבת ידיים עם רולס רויס ומרצדס בחניה"), ועדיין לא ידע מה הוא הולך לעשות בחיים.

"אני נרשמתי ללימודי רפואת שיניים והוא עדיין חלם על מוזיקה, ורצה לעזור לקדם אנשים בתחום. אמרתי לו שילמד עריכת דין. עברנו ללוס אנג'לס, דיוויד למד ב-UCLA וסיים מצטיין דיקן. אבל אז הוא הרים את האף, ונפרדנו".

הטלנובלה הזוגית נמשכה עוד קצת, בסוף השניים חזרו ושש שנים אחרי שהכירו – הם התחתנו במלון בבל אייר ועברו להתגורר בדירת חדר בלוס אנג'לס. עם התרחבות התא המשפחתי, הם עברו לבית גדול יותר – בו הם גרים עד היום, אחרי שהרסו ובנו אותו מחדש. בינתיים דיוויד התברג בתעשייה, וסיגל נפרדה מעולם רפואת השיניים לטובת גידול הילדים.

"נהייתי אימא במשרה מלאה, עם שלושה ילדים במסגרות שונות ולו"ז עמוס של חוגים ופעילויות. רציתי לעבוד מהבית, וכבר אז אסתטיקה הייתה חלק ממני – אז הלכתי ללמוד אופנה, ועם הזמן התחביב הפך לייעוד"

 

ואז המעבר חד הפכת להיות סטייליסטית. איך זה קרה?
"זה הגיע מצורך אמיתי. נהייתי אימא במשרה מלאה, עם שלושה ילדים במסגרות שונות ולו"ז עמוס של חוגים ופעילויות. רציתי לעבוד מהבית ולהיות נוכחת עבור המשפחה שלי, וכבר אז אסתטיקה הייתה חלק ממני – אז הלכתי ללמוד אופנה, ועם הזמן התחביב הפך לייעוד. פתחתי עסק לסטיילינג אישי מהבית, וכך הצלחתי לשלב בין קריירה משמעותית, עבודה מהבית ותשומת לב מלאה לילדים שלי".

קהל הלקוחות של ברנס מורכב מנשים עסוקות – מנשות הייטק ועד זמרות מפורסמות. "לוס אנג׳לס היא עיר עצומה, מלאה בחנויות, בוטיקים ואינסוף אפשרויות. רוב הנשים כאן עסוקות מאוד וחיות בקצב מהיר. אין להן זמן להתלבט, לחפש או לבנות מלתחה לבד – וכאן אני נכנסת לתמונה. אגב, אני לא בגישה של לעבוד בהכרח עם מותגים נוצצים כמו שאנל או גוצ'י, אני בגישה של התאמה אישית, איכות וגזרות נכונות".

רק אל תצפו לניימדרופינג של הלקוחות שלה. "מטעמי דיסקרטיות ואמון איני מציינת שמות", היא אומרת, "שמירה על פרטיות זה חלק בלתי נפרד מהעשייה שלי ומהקשר האישי עם כל אישה".

"מעבר לכך, זכיתי ללוות גם נשים שהתמודדו עם סרטן", מספרת ברנס, ומספרת כי היא ומשפחתה תורמים באופן קבוע לארגונים למען ילדים ונשים שחלו בסרטן.

"הנושא קרוב ללבי במיוחד, לאחר שאיבדתי חברות וקליינטיות יקרות למחלה. עבור רבות מהן, הסטיילינג היה שלב עדין בתהליך ההחלמה. העבודה המשותפת התמקדה ביצירת נוחות, ביטחון וחיבור מחודש לעצמן, בקצב שנכון להן. החוויה הזו חידדה עבורי עד כמה לסטיילינג יש יכולת לחזק אחרות".

ואיך הגעת ליוגה?
"זה קרה אחרי שאחותי הבכורה, אורנה, נפטרה מקורונה. במקביל, המגפה הביאה לעצירה מוחלטת בעולם האופנה והסטיילינג. מצאתי את עצמי בתקופה של אובדן, כאב ושינוי עמוק. אחרי השבעה על אחותי חזרתי לישראל, ומתוך הכאב הגדול פניתי למדיטציה ולעבודה פנימית. למדתי כיצד לחזק את הנפש ולהתמודד עם האובדן, ומתוך תהליך ריפוי אישי בחרתי ללמוד יוגה – לא במטרה ללמד אחרים, אלא ככלי לריפוי עצמי. עם הזמן, החיזוק המנטלי והפיזי הפך לדרך חיים, וכך צמחתי להיות מורה ליוגה. כיום אני מלמדת יוגה בשיעורים אישיים אצלי בבית. אני מלמדת בעיקר נשים ובנותיהן, נשים הזקוקות לחיזוק נפשי ונשים לאחר פציעה – וכאני מסתכלת על חיי, אני מרגישה לגמרי בת מזל".