נפגעתי מינית ויכולתי להירצח, אני לא רוצה שיזכרו אותי בדיעבד

במסגרת שבוע המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, הוקלט הפודקאסט "אלימות זה לא פודקאסט" בהובלתה של קרן כהן ישראלי. הפוד מאגד חמישה פרקים – כאשר כל פרק מוקדש לסוג אחר של אלימות – שמספרים את סיפורן האמיתי ושובר הלב של ענת ליבנת בפרק על אלימות סמויה, של חוה צור בפרק על אלימות כלכלית, של רגינה אמון בפרק על אלימות רגשית, של דלאל דאוד בפרק על אלימות במשפחה ושל סיגלית בן סימון בפרק על אלימות מינית ופיזית. הסיפור של בן סימון מובא כאן בטור אישי שהופך את הבטן ונכנס ישר ללב.

>> מכות הפטיש של אבי לקחו ממני את היקר לי מכל והותירו אותי יתומה

לכבוד שבוע המאבק הבינלאומי נגד אלימות, נכנסתי לאולפן והקלטתי פרק לפודקאסט עם קרן כהן ישראלי שמלווה אותי בסדנאות הכתיבה והתערוכות במהלך ארבע השנים האחרונות. ולמה שאני אקליט? אני שורדת אלימות – מינית ופיזית. מה זה אומר להיות שורדת? זה מה שאני מנסה לנרמל לעולם החוצה. זה לא רק להינצל ולבחור בחיים ולבנות אותם מחדש, זה לסחוב את הצלקות והטריגרים והמכשולים בתיק כבד על הגב בלי יכולת להוריד אותו.

"אני רוצה שאנשים יבינו שאין פנים או תווית לאישה מוכה או לאישה שנאנסה – יש לה עיניים ויש עולם"

 

אני סיגלית בן סימון, בת 43, אימא חד הורית לשלושה ילדים. מדריכת הורים, מדריכת שיקום ומרצה על הסיפור שלי. אני שורדת, לוחמת נפש. להיות נפגעת אלימות זה לא משהו שקרה ואפשר להמשיך הלאה. הפגיעות שלי התחילה בערך מהשנייה שנכנסתי לבטן. זו שאלה שתמיד מהדהדת בי: למה ההיריון איתי המשיך? נפגעתי מינית מגיל 4 והאונס שהגיע בגיל 19 שינה חיי לגמרי. טיפולים לאורך השנים נתנו לי להבין המון על מה עברתי במסע החיים הזה.

להיוולד מחדש מתוך הרצון למות

מצאתי את עצמי כותבת. כל חיי כתבתי, אבל זה היה אחרת. כתבתי מכתבי התאבדות כי הרצון לחיות לא היה קיים. מעגל של אלימות בלתי פוסק עם מחשבה יחידה במוחי: הרצון למות, כי רק ככה זה ייעצר. כשהחלטתי לברוח ולהציל את חיי ב-2017 נולד מסע אישי של לידה מחדש – שיקום לנפש וכתיבה. דרך הכתיבה למדתי להביע את עצמי, לשנות את הכתיבה מכתיבת עדויות לכתיבה אותי, כתיבה על הקושי לצד הצמיחה ועל הבחירה בחיים בכל פעם מחדש, ובעיקר לשתף מחשבות ורגשות מתוך עולמה של שורדת אלימות.

לשבור את מעגל הבושה וההשתקה

א.נשים לא מבינים שלאישה מוכה או לאישה שנאנסה אין פנים מסוימות, אין לה תווית. אני פעילה חברתית, וורבלית וחזקה. אני מטפלת בא.נשים ומעניקה להם כלים, כוח ותקווה ממקום הצמיחה האישי שלי. אבל המחיר של הפגיעות נוכח בחיי. להיפגע מאלימות במשך שנים רבות, משאיר חותם ענק; בדידות, בחוסר אמון, בחוסר במגע, ולצד זה ההשלמה עם הגוף וההבנה שאני הרבה יותר ממה שהפוגעים הכניסו לי לראש. לחיות במשך 12 שנה במעגל של שבי, כלואה, כשהגוף והתודעה שלי לא ברשותי, ופתאום ללמוד להיות עצמאית. בכל שנה אני מציינת את חודש המאבק באלימות כלפי נשים בדרך אחרת. כל שנה בסיום סדנת כתיבה, נולד לו משהו חדש שמציין עוד שלב במסע: תערוכה של חומרים כתובים, קעקועים, שמלת כלה ואפילו הגעתי עד בית הנשיא כדי לספר את הסיפור שלי. כל דבר כזה הוא נצחון עצום – לא בשביל מחיאות כפיים, אלא בשביל מלא פוגעים שמולם אני פה, נושמת, מדברת ומנצחת את הבושה וההשתקה. אני מראה שאני יכולה להמשיך לחיות, למרות העבר הפוגעני הקשה והקשוח.

"להיפגע מאלימות במשך שנים רבות, משאיר חותם ענק; בדידות, בחוסר אמון, בחוסר במגע, ולצד זה ההשלמה עם הגוף וההבנה שאני הרבה יותר ממה שהפוגעים הכניסו לי לראש"

 

הקלטתי כמה פודקאסטים במהלך השנים, אבל בפודקאסט עם קרן היה פתאום משהו אחר. היא הוציאה ממני את החופש לדבר איתה על הדברים הכי קשים, בעודה מכילה ומסתכלת בעיניים לא שופטות. היא רואה אותי ויודעת להזכיר לי שאני מנצחת באותה שנייה שאני משחזרת את הפגיעה. יכולתי להירצח, הייתי קרובה לזה לא מעט פעמים ואני לא צריכה שיזכרו אותי בדיעבד. מעדיפה שהכתיבה שלי תשנה בעבור שורדות רבות ובעבור א.נשים את התקווה שאפשר לצאת מהמעגל ולאזור את הכוח להגשים. המסר הוא בעיקר להיות בחמלה ובהקשבה, ואיך להתמודד עם ידיעות בחדשות על אונס או על רצח ובשנייה אחת לחזור לאותה נקודה, כשהלב כואב והריחות עולים.

שיזכרו אותי בחיים ולא יהללו אותי במוות

הפגיעות המיניות שהיו בשבת השחורה הן דוגמא לקושי עצום עבורי ועבור מלא שורדות. לשמוע את הזעקה ולהרגיש את התחושה של הגוף כשלוקחים לך את השליטה עליו. הזוועות של השבעה באוקטובר התחילו להציף המון זיכרונות, הגוף שחולל שם החזיר אותי לאותה נקודה. מה הבנות עברו שם? התחושות הקשות, כשנכנסים אלייך ואת צורחת וזה לא עוזר. כשורדת, כל אישה שנרצחת זה בוקס בבטן. מאיה ויישניאק נרצחה לפני ארבע שנים וחצי בחניקה – הרגשתי את החניקה שלה כי התעוררתי יום אחד כשהוא חונק אותי מתוך שינה. רצתי לקעקע את הפרחים ואת המשפט שלה, כמו המשפט שהולך איתי לכל מקום: מעדיפה שיזכרו אותי בחיים ולא יהללו אותי במוות. פוסט-טראומה היא לא פצע שנרפא, זה פה לכל החיים. זה לחיות כל יום בתחושה שזה היום היחיד שלי להשאיר חותם ולעשות טוב. מה שלא היה לי וכל מה שרציתי, אני מעניקה לילדים שלי ולסביבה. אני רוצה שאנשים יבינו שאין פנים או תווית לאישה מוכה או לאישה שנאנסה – יש לה עיניים ויש עולם.

"מה זה אומר להיות שורדת? זה לא רק להינצל ולבחור בחיים ולבנות אותם מחדש, זה לסחוב את הצלקות והטריגרים והמכשולים בתיק כבד על הגב בלי יכולת להוריד אותו"

 

הכותבת סיגלית בן סימון תשתתף באירוע "אלימות זה לא פודקאסט" שמאגד על במה אחת פודקאסט, קהל וסדנה ומארח נשים שמספרות באומץ על האלימות שחוו בחייהן. מופע המפגיש לראשונה בין קהל לכתיבה – תוך כדי ראיונות חיים על במה בפאנל שבו תוביל קרן כהן ישראלי עם שלוש נשים שורדות אלימות. הקהל ישתתף בכתיבה במהלך שידור הפודקאסט המתרחש על הבמה. טקסטים נבחרים שנכתבו בזמן אמת יוקרנו על מסכים, לצד איורים שיצוירו בלייב בתגובה ובהשראת השיח. מסע בן שעה ורבע אל עבר המילים, הכתיבה, היחסים ומה שביניהם. יום רביעי ה-27.11 בטרמינל עיצוב, בת ים (אהוד קינמון 32) בשעה 19:00, הכניסה חינם, לפרטים נוספים ולהרשמה.