נשים לא יודעות לנהוג?

תמיד כששמעתי את המשפט הזה פשוט התעלמתי.לא הקדשתי לו אפילו חצי שנייה מחיי כדי לבחון את טיבו, עד שאותו משפט מעצבן הגיע מהחבר הפרטי שלי. השבוע הייתי צריכה להכניס את הרכב שלי למוסך וידעתי שעידו לא צריך את הרכב באותו היום כי הוא נוסע עם חבר לצפון. רק מה, התברר שהצמוד שלי דואג לחתיכת פח שלו כמו לעצמו ואולי אפילו יותר. הוא שומר על הג'יפ הקדוש שלו כאילו מדובר ברביד יהלומים יקר. הוא מנקה אותו, שוטף אותו בכל שבוע ומטפל בו כמו באישה אהובה. לרגע אפילו חשבתי לפצוח בסצנות קנאה אבל תמיד ידעתי שאם אי פעם אני אתקע אז אני והאישה האחרת (הג'יפ) נסתדר לנו.

עשר בלילה. עידו אורז מזוודה ואני בוהה בו. אחרי כמה דקות החלטתי לאזור אומץ ולבקש ממנו את הג'יפ ליומיים. " נו, מה קרה?" הוא נעץ בי מבט. "מה עשית ואת לא מספרת?". בין עפעוף לעפעוף חייכתי חיוך קטן ואמרתי ''אני לוקחת לך הג'יפ מחר, נכון שזה בסדר?".

קחי מונית

ציפיתי לשמוע "בטח מתוקה. קחי גם את כרטיס האשראי ותמלאי דלק" או משהו בסגנון, אבל לתשובה הזו באמת לא ציפיתי. "מצטער, אבל לא". נחנקתי באמצע השלוק מהקפה והעפתי מבט מבולבל. "סליחה?" שאלתי בקול נמוך, "למה לא?". חשבתי שהוא בטח יגיד לי שהביטוח שלו לא מכסה אותי אבל אז נזכרתי שאחיו הקטן לקח את הג'יפ כבר כמה פעמים.

"נו", האצתי בו, "למה לא?".עידו מיד נכנס לעמדת כוננות וענה "עזבי ג'ינג'ית, אני כבר מכיר אותך. אני נכנס פה לטריטוריה קצת פמיניסטית ואת לא תאהבי את התשובה". לא התבלבלתי וניסיתי טקטיקה רגועה: "נו תגיד לי, מבטיחה לא להתעצבן". עידו נפל בפח וענה "נשים לא יודעות לנהוג וחבל לי על האוטו. קחי מונית אני אשלם".



אני נהגת שודים?

באותו הרגע הבנתי שהוא צדק, אני עוד רגע חונקת אותו. נשמתי נשימה ארוכה ואמרתי. "אתה צוחק, נכון?" עידו קלט לאיזה בור הוא נכנס ומיד התחיל לחפש תירוצים שיגרמו לו לצאת מהעניין. ברגע שהוא פתח את המשפט במילים "יפה שלי", הבנתי שאת הג'יפ אני לא אקבל, אבל גם הבנתי שיש לי בבית חבר שובניסט.

מיד פצחתי בסשן עמוס נתונים סטטיסטיים על כך שנשים עושות הרבה פחות תאונות מגברים וכמה שנשים זהירות יותר ונוהגות הרבה פחות מהר מגברים, והנה, עובדה אפילו שחברות הביטוח עושות ביטוחים מיוחדים ומוזלים לנשים. כל מה שאמרתי נפל על אוזניים ערלות כי עידו פשוט נעץ בי מבט של עגל ואמר: "את נהגת שודים. כל הזמן ממהרת. אני לא רוצה לדאוג במשך היומיים האלה שעשית תאונה או שרטת לי את האוטו או קיבלת דו"ח על מהירות". את טריקת הדלת כשיצאתי מהדירה שלו בעצבים שמעו כל השכנים, ולמרות שידעתי שלברוח באמצע ריב שכזה זה מטומטם, החלטתי שזה עדיף כי עלולה לומר דברים שעוד אצטער עליהם.

הנייד שלי לא הפסיק לצלצל. עידו החליט לנג'ס לי עד שאענה לו, אבל אני פשוט התעלמתי. רציתי זמן להירגע וחוץ מזה הייתי צריכה למצוא פתרון לרכב. לקראת חצות הצלחתי להתארגן על הרכב של יאיר, ידיד משכבר ימים שתמיד נמצא שם בשבילי. יאיר, שקלט את העצבים שלי בשנייה הראשונה שדיברנו, ניסה לעודד אותי וניסה להסביר לי שעידו רצה לשלם לי את המונית וזה כבר יפה מצידו ואומר שהוא אוהב אותי ואכפת לו ממני. כלום לא עזר, גם העובדה שטוני ובר סיפרו לי שגם להן היו בני זוג כאלה. העלבון עדין צרב לי.

מה יהיה הסוף?

למחרת בבוקר התעוררתי מדפיקות בדלת. בפתח עמד שליח של חברת השכרה שביקש ממני תעודת זהות ורישיון נהיגה ואמר שהרכב שולם ליומיים ואני רק צריכה לחתום. אמרתי לו שהוא התבלבל ושלחתי לעידו אס אם אס: "או הרכב שלך או שלא תדבר איתי לעולם. אם יש משהו שאני יודעת לעשות זה לנהוג". האס.אמ.אסים של עידו התחילו לזרום בקצב.

"שלחתי לך רכב, מה את רוצה יותר מזה?", "קוקי אני אוהב אותך אבל את יודעת כמה אני דואג לג'יפ, נכון?" ועוד הודעות שרק גרמו לי לתהות איפה לעזאזל הסתתר לו השובניסט הזה בחבר הלפלף שלי ואיך לא שמתי לב לזה. כשהגיעה ההודעה ''גם לאמא שלי ואחותי לא הרשתי לנהוג לי על הרכב" כבר באמת עלה לי הסעיף. "די עם השטויות שלך", כתבתי, "אם הג'יפ שלך יותר חשוב לך ממני אז לא נראה לי שיש טעם לקשר הזה. תתבגר ותבין שזאת בסך הכל חתיכת פח".

עידו לא ענה. עברו שעתיים, עברו שלוש ועדיין לא הגיעה תשובה ממנו. גם בערב הוא לא התקשר. כלום. אני לא יודעת אם זה בגלל ההודעה האחרונה או בגלל שהוא הבין ששנינו סתם עקשנים. שתיים בלילה ועדיין כלום. להתקשר אליו או לחכות?