צביעות האליטות

אורטל בן דיין | צילום: רפי דלויה
אורטל בן דיין | צילום: רפי דלויה

אורטל בן דיין חושבת שלמירי רגב יש הזדמנות לתקן עוול היסטורי. השאלה אם היא תצליח לעמוד במשימה

88 שיתופים | 132 צפיות

הצהרת הכוונות של שרת התרבות החדשה על חלוקה מחודשת של תקציבי התרבות גרמה לתזוזת לוחות טקטוניים: התכנסויות חירום היסטריות, נאומים חוצבי להבות על אובדן הדמוקרטיה, הפגנות של אמנים חסומי פה ומפולת של טורי דעה המתריעים בפני הסכנה הטמונה ב"פגיעה" בקודש הקודשים של האליטה האשכנזית – קברי הצדיקים שלהם, אם תרצו – האמנות.

"לא מערבבים פוליטיקה ואמנות" ירו בזעם אמנים ואנשי רוח לעברה של מירי רגב מעל כל במה. מדובר באמירה מגוחכת וצבועה; פוליטיקה נמצאת בכל דבר, בוודאי בשדה התרבות והאמנות. לא קיימים מדדים אובייקטיביים הקובעים מהי יצירת אמנות טובה, ולכן ההערכה שלה מתבססת למעשה על ידי האינטראקציה בין אידיאולוגיה ופוליטיקה לבין האנשים החזקים הפועלים בשדות הללו: תקציבאים, ראשי ועדות, אוצרים, מנהלי תיאטראות, פונקציונרים במנהל התרבות וגם שרת התרבות. הניסיונות המלאכותיים לדבר על אמנות נקייה מפוליטיקה הם פיקציה. אמנות, בוודאי כזו שמקבלת תמיכה תקציבית מהמדינה, לא יכולה להיות נקייה מאינטרסים פוליטיים.

אל תתנו לסיסמאות היפות על דמוקרטיה וחופש האמנות להטעות אתכם. הסוגיה שעל הפרק היא כסף, הרבה כסף. מדובר במאבק על תקציבי התרבות, ואנשי התיאטרון, עודד ("בהמות") קוטלר וגילה ("מכתתים רגלינו לפריפריה") אלמגור, מבינים ששרת התרבות החדשה יכולה לסגור להם את הברז.

חולצה אן פונטיין, חצאית דיסקוורד לפקטורי 54, טבעות כדורים ליטל קלמנסון LK. שרת התרבות והספורט מירי רגב | צילום: עדי אורני
חולצה אן פונטיין, חצאית דיסקוורד לפקטורי 54, טבעות כדורים ליטל קלמנסון LK. שרת התרבות והספורט מירי רגב | צילום: עדי אורני

תיאטרון הוא התחום שזוכה באופן מסורתי לתמיכה הכספית הגבוהה ביותר ממשרד התרבות. בשנת 2014, לדוגמא, נתמך תחום התיאטרון לבדו ב-117 מיליון שקלים. מחצית מהסכום הזה – קרוב ל- 60 מיליון שקלים מכספי משלם המיסים – הוקצה לתיאטראות שמושבם בתל אביב, כשאת הנתח המרכזי חולבים התיאטראות הגדולים: הבימה, הקאמרי ובית ליסין. כלומר מחצית התקציב הוענק למדינת תל אביב והמחצית השניה למדינת ישראל.

בישראל קיימים תיאטראות מגוונים המתקיימים באופן עצמאי ואינם מקבלים תמיכה מהמדינה. למשל התיאטרון המרוקאי המצליח בעל קהל גדול ונאמן בכל הארץ, שמעלה מחזות קלאסיים המתורגמים למרוקאית.

לא אחת עולה הטענה שהמדינה מתקצבת תרבות ישראלית ולא עדתית. זה לא נכון. תיאטרון היידשיפיל, תיאטרון אשכנזי מובהק, אינו מקוטלג כ"עדתי", והוא מתוקצב דרך מדור תיאטרון ולא דרך מדור מורשת המיועד ל"פולקלור". בשנת 2011 לדוגמא, תיאטרון היידשפיל תוקצב פי חמישה מהתקציב שניתן לכל התיאטראות המזרחים והערבים גם יחד.

זה המצב לא רק בתיאטרון. גם האופרה הישראלית זוכה לתמיכה של מיליוני שקלים מדי שנה. האופרה הישראלית משרתת בעיקר את תושבי תל אביב והמרכז ואינה נגישה לקהל הרחב. לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם בשל הקושי של האזרח הממוצע לממן את העלות הגבוהה של הכרטיסים. חשוב לתקצב את האופרה, אך האם זה מוצדק והגון לתקצב במיליונים מוסד שמשרת קהל צרכנים קטן ואקסקלוסיבי?

חלוקת התקציבים הבלתי שוויונית מתקיימת בכל התחומים הזוכים לתמיכה: מוזיאונים, אמנות פלסטית, מחול, ספרות, מוסדות מחקר ועוד. בולטת האפליה במיוחד בתחום המוזיקה. בין השנים 2008 -2011 תזמורות והרכבים מערביים (קאמרית, פילהרמונית וכו') קיבלו כ-94% מכלל התקציב של מדור המוזיקה. הרכבים מוזיקליים של מוזיקה מזרחית וערבית חלקו ביחד את ה-6% הנותרים מהתקציב.

האפליה הבוטה מתקיימת באמצעות קריטריונים הבנויים על הסטנדרטים והמסורות של אמנות מערבית. דוגמא מצוינת להמחשה היא הקריטריון הקובע מינימום של מספר נגנים לתזמורות ומתאים בעיקר למבנה שלתזמורות מערביות. וכך תזמורות בעלות הרכבים קטנים ושונים דוגמת הרכבים מוזיקליים מזרחיים נדחקים החוצה, וזאת לכאורה באמצעות קריטריונים אובייקטיבים, נקיים משיקולי צבע ומוצא. את ההחלטות הללו עושות "ועדות מקצועיות", אותן ועדות מקצועיות שהמילייה האמנותי אומר לנו שאסור להתערב בהחלטות שלהן, כי הן, כאמור, מקצועיות.

הסערה התקשורתית שהתעוררה בעקבות התבטאויותה של רגב בריאיון ל״את״
הסערה התקשורתית שהתעוררה בעקבות התבטאויותה של רגב בריאיון ל״את״

הוועדות המקצועיות האלו מלכתחילה פועלות על פי קריטריונים לא שוויוניים וממילא כל מי שמכיר קצת את העולם הזה יודע שהיושבים בוועדות הם חברים באותו המילייה והם מחלקים כסף וכיבודים אחד לשני במעגל סגור.

אין בוועדות הללו ייצוג לכלל האוכלוסיות המגוונות של החברה הישראלית. רובם המוחלט של השופטים המכהנים בוועדות המקצועיות הם ממוצא אשכנזי, והשקפת עולמם משפיעה באופן ישיר על הדרך בה הם מחליטים לחלק משאבים. בתוך המדורים והוועדות אין מומחים לתרבות המזרחית והערבית שיכולים לתת שיפוט מבוסס, ידע והבנה בתחום. בפועל,הרכבים וקבוצות שהיצירה שלהם שזורה בשפה הערבית אינם פוגשים בוועדות ובהליכי השיפוט לקבלת תמיכה שופטים שבקיאים בתחומם או דוברי ערבית.

ההנחה שעומדת בבסיסה של חלוקת המשאבים המעוותת הזו, היא שהמרכז, ובפרט העיר תל אביב, היא מרכז התרבות והאמנות, ואילו הפריפריה היא מרחב חסר תרבות. הדבר בא לידי ביטוי גם באמצעות התקציבים המיוחדים שניתנים למוסדות תרבות במרכז הארץ על מנת לעודד אותם להופיע בפריפריה, משמע לייצא אליה "תרבות גבוהה". זאת במקום להשקיע משאבים בעידוד וחיזוק תרבות מקומית של יוצרים מקומיים. (אחר כך הם אומרים שהם מכתתים רגליהם לפריפריה, כאילו הם עושים את זה בחינם ולשם שמיים).

במילים פשוטות, מתקיימת חלוקת תקציבים לא שוויונית בין הפריפריה לתל אביב, בין גופי תרבות גדולים ומבוססים לגופי תרבות קטנים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים. משרד התרבות מתעדף את תל אביב, מתעדף אשכנזים ומתעדף תרבות מערבית אירופאית. כיום, כל מה שלא נכלל תחת תרבות מערבית כמעט שאינו מתוקצב ואינו מוכר על ידי מנהל התרבות. משרד התרבות מעניק תקציבי עתק לתרבות מערבית מתוך אידיאולוגיה הרואה בתרבות זו נעלה על פני תרבויות אחרות וזאת בניגוד מוחלט לעקרונות הדמוקרטיים של שוויון ופלורליזם, עקרונות שאליטת התרבות נוסח קוטלר, גרבוז ואלמגור כל כך אוהבים לנופף בהם.

משאבי התרבות שייכים לכלל הציבור בישראל. כאשר מתקיים מצב בו תרבות של רוב אוכלוסיית המדינה לא מתוקצבת באופן שהולם את גודלה וגווניה השונים, מדובר בגזר דין מוות תרבותי לתושבי הפריפריה, לקהילות קטנות, לאמנים, יוצרים, ולא פחות חשוב – לקהל הצרכנים הטבעי שלהם.

מיד עם כניסתה לתפקיד הספיקה רגב לאיים בשלילת התקציבים מתיאטרון אל-מידאן בחיפה ומתיאטרון אלמינא, התיאטרון הרב תרבותי שייסד נורמן עיסא. אכן מדובר בצעדים מגונים ובריונים שראויים לביקורת ציבורית. הביקורת לא איחרה לבוא, אך באופן מפתיע אלו שהובילו אותה הם אותם אלו שתחת ידם נשלטים תקציבי התרבות. הם אלו שמקבלים תקציבים של מיליונים על חשבון החברה הערבית, שמקבלת רק 2% מתקציב התרבות הכללי כששיעורם באוכלוסייה עומד על 20 אחוזים. הסיסמאות הצבועות שנזרקו לאוויר כמו "צנזורה" ו"פגיעה בדמוקרטיה" נועדו לשמש מסך עשן לסוגיה האמיתית: חלוקה בלתי שוויונית של תקציבי התרבות, שהנהנים העיקריים ממנה הם אשכנזים, והנפגעים העיקריים ממנה הם ערבים, מזרחים ואתיופים.

חלוקת משאבי התרבות היא סוגיה העוסקת בשוויון, צדק חלוקתי ותיקון עוול היסטורי. תפקידו של משרד התרבות הוא לספק לאזרחים אפשרויות לממש את הפוטנציאל התרבותי והאמנותי שקיים בכל אדם וקהילה. השאלה המרכזית והמעניינת שעולה לשיח הציבורי בזכותה של השרה מירי רגב היא מה תרמה האליטה התרבותית שזועקת כקוזאק הנגזל לתהליך השוויון ולשילוב מזרחים וערבים בתוכה? התשובה ברורה.

אם רגב אכן תפעל לחלוקת שוויונית של תקציבי התרבות – לערבים וליהודים – היא תוכל לזקוף לזכותה הישג חסר תקדים; היא תיזכר כשרת התרבות שחוללה מהפכה ותיקנה עוול היסטורי ומתמשך.

 

לראיון המלא עם מירי רגב