נפט ובננות

"תזכיר לי למה אנחנו עושים את זה?" אני שומע מאחורי צליל מתוסכל, מישהי ממלמלת לבעלה. הסתובבתי וראיתי את הזוג המבוגר מתנשף בעלייה הבוצית, האישה מוחה אגל זיעה מעורב בכמה טיפות גשם, שנפלו מתקרת העלווה שמעלינו. חואן, מדריך מקומי שמתלווה אלינו, מנסה לעודד את המתקשים, אך ההומור המקומי שלו לא מניב תוצאות טובות. "לא נורא", הוא אומר, "כשנחזור נהיה הרבה יותר רזים, היתושים למעלה ימצצו מאיתנו כל כך הרבה דם…"

טיפסנו אל אחד האתרים המרשימים של גוואטמלה. בגלל קשיי ההגעה מעטים מבקרים במקום ואנחנו מוצאים את עצמנו, קבוצה קטנה לבד, בתוך היער הסבוך של סייבל (Ceibal). כדי להגיע לכאן נסענו שעתיים מפלורס (Flores), ועם סירה משקשקת יצאנו בשיט בנהר פסיון (Pasión).



העיר של העץ הקדוש

משני צידי הנהר הנוף טרופי, ירוק; אנפות, עגורים, קורמורנים, צבי מים תופסים פיסת שמש על הסלעים, ואפילו תנין מזדמן או איגואנה שמכרסמת באדישות גבעול על אחד השיחים הגבוהים. שלט רעוע שתקוע במים סמוך לגדת הנהר הוא הרמז היחיד לכך שיש כאן משהו מלבד סבך היער. מנקודת העגינה של הסירה, בתוך הבוץ, מתפתל השביל בתוך היער, בחלקו חצובות מדרגות ובחלקו רק אדמה (בוצית) ואבנים. היום נראה המקום שומם, להגיע לכאן זו סוג של הרפתקה, אך בעבר הייתה סייבל, שנבנתה על גבעה תלולה, עיר חשובה. בני המאיה שבנו אותה חיו כבני חסות של העיר טיקאל (Tikal) הגדולה יותר, אבל בשנת 771 השיגו את החופש המיוחל והפכו לעצמאיים.

כיום מכוסה המקום ביער של ממש, רק שני אחוזים משטח העיר נחפר ונחשף. צריך הרבה דמיון כדי לשער איך נראתה העיר בעבר. אני מתאמץ, אך לא מצליח שלא להיזכר באותו ילד ששאל אותי בזמן הדרכה במצדה מדוע אני מדבר כל כך הרבה, שהרי "הכל הרוס וכולם מתים…". ובכל זאת המקום מדהים. 1,200 מטרים (רובם בעלייה) מפרידים בין הנהר לשרידי העיר שעל הגבעה, אך במקרה הזה השביל הוא לא רק אמצעי.

החום וריבוי המשקעים יצרו במקום יער סבוך, שגם אם לא עונה בדיוק על ההגדרה המדעית ל"יער גשם", הרי שניתן לצפות בו בתופעות מרתקות. בתוך המגוון האדיר של עצים ושיחים ניתן להבחין גם במטפסים רבים שחלקם, במאבקם להגיע אל האור, עולה לגובה של עד 250 מטרים. גזעים רבים עמוסים באפיפיטים, ביניהם מיני סחלבים.

גם אלו האדישים בדרך כלל לבוטניקה יעמדו נפעמים מול הגזעים האדירים של עץ הסייבה. משהו בעץ הזה, שגזעו החלק מיתמר היישר מבעד לכיפת היער, יוצר אנרגיה שגם קהי החושים מרגישים בה. קל להבין מדוע הפך עץ מרשים זה לקדוש עבור שבטי המאיה. עבורם סימל העץ את הקשר בין עולם האדמה, לבין תשעת מדורי העולם התחתון ול-13 הרמות שבשמיים. לאחר מותו של אדם, כך האמינו בני המאיה, נפשו עוברת דרך שורשי הגזע אל העולם התחתון ומשם, למעלה, אל חיי הנצח שבשמיים, אותם מסמלים הענפים העליונים.

לפעמים כשעוצרים למנוחה קלה מבחינים בדברים הקטנים: לאורך אחד הגזעים יורדת שורה של נמלים שגוזרות עלים. הנמלים חותכות את העלים בצבתותיהן ומעבירות אותם, בשורה מסודרת, היישר אל הקן. כאן מקבלות נמלים קטנות יותר את העלים, לועסות אותם ומשתמשות בעיסה הלבנה לגידול פטרייה, שהיא מזונן היחיד של הרימות. חקלאות של חרקים.

למעלה יותר, סוף סוף בשרידי העיר, חוצים שני עכבישי טראנטולה את העשב הקצור. העכביש הזה, שנראה כל כך מפחיד בסרטים, הוא למעשה ידידותי למדי, ונוהג לעקוץ רק כאשר הוא חש במצוקה אמיתית.

סייבל מפורסמת בעיקר בסְטֶלוֹת: אבני מצבה מגולפות, או אבנים שתולות, שבני המאיה כינו "עצים מאבן". מצבות אבן אלו מספרות את סיפור המלכים המקומיים, ששלטו בעבר בעיר. לבושים בלבושם הטקסי, חלקם בעור יגואר, ועטורים בנוצות קצאל (הציפור הקדושה של המאיה) נראים פני המלכים מאיימים. בני המאיה ראו בהם אלים המתווכים בין עולם המוות, בו שולט היגואר, לעולם האור, אותו מייצגת ציפור הקצאל.



הפירמידה של סניור שוקולדה

צלילי שאגה עמומים מקבלים את פני הבאים לאתר הארכיאולוגי של טיקאל. את קופי השאגן ניתן לשמוע מרחוק, הזכרים מכריזים על גבולות הטריטוריה בשאגות הנשמעות גם ממרחק קילומטרים. התיירים מוזהרים לא להביט למעלה במקרה של גשם חם. אלה הקופים…

בתקופת הזוהר של העיר, במהלך המאה השביעית, חיו בטיקאל יותר מ-100 אלף איש והוקמו בה כ-3,000 מבנים. השאלה הגדולה שרובצת תמיד ברקע בכל הדברים שנכתבו ונאמרו על טיקאל היא מה קרה בסוף המאה התשיעית, שגרם לנטישתה המוחלטת של העיר? האם היה זה מרד איכרים שמאסו בשלטון כוהני הדת והאסטרונומים? אולי אויבים שתקפו את העיר, ואולי פשוט בצורת מתמשכת? כך או כך, טיקאל נעזבה מאז יחד עם שאר ערי המאיה המרכזיות והיער החל לצמוח, להתפשט ולשלוט בה.

בני המאיה האמינו בקדושת הטבע. האגמים נחשבו קדושים וכך גם המעיינות, המערות וההרים. היות שטיקאל בנויה באזור מישורי יחסית, מצאו כוהני הדת תחליף מלאכותי: פירמידות. הפירמידה שימשה שילוב של קבר ומקדש. כל פירמידה בטיקאל (למעט פירמידה מספר שתיים) בנויה על קברו של אחד המלכים החשובים. בראש הפירמידה נקבע מקדש קטן, שפתחו היחיד מייצג את הכניסה לעולם האופל.

ביקור בטיקאל משלב את חוויית היער, על כל היבטיו, עם הארכיאולוגיה המרשימה של הפירמידות. מלבד קופי השאגן הנשמעים תדיר ניתן לפגוש מדי פעם גם בקוף העכביש, בעל הזנב המתלפף שהעניק לו את שמו; בלהקת רעשנית של תוכנים; בקתרטס אדום ראש, אוכל נבלות מקומי; ולעתים אף בקוואטי – חוטמן ממשפחת הדביבון עם אף ארוך במיוחד, המסוגל להריח את הכריכים של התיירים עוד לפני שהם אפילו חושבים להכין אותם. פטריות מעטרות כפרחים את מערכות השבילים, ואחת מהן היא פטריית גביע האש. כל הפטריות ביער אכילות, אומרים המקומיים, אך הבעיה היא שאת חלקן אפשר לאכול רק פעם אחת..

חלקה החשוב ביותר של טיקאל הוא כיכר מאיור (Mayor), הגדולה שתוכננה ונבנתה במאה השביעית. בתקופה זו עלה לשלטון המלך קקאו, ובני המאיה האמינו שבגן העדן יושבים האלים בצל העצים ושותים את המשקה הקדוש צ'וקולאטל – קקאו. טעם הקקאו, אגב, היה מעט שונה מהמקובל בימינו. המאיה נהגו להקציף את פולי הקקאו הטחונים עם מים חמים, ללא חלב (פרות הרי לא היו באמריקה), ולהוסיף פלפל.



מצודת המלך הספרדי

מחוז פטן (Petén) משתרע על שטח אדיר (35,854 קמ"ר), כשליש משטחה של גוואטמלה כולה. יותר מ-350 אתרים ארכיאולוגיים התגלו עד כה באזור, שרובו מכוסה יערות. למרות המרחבים העצומים חיים כאן רק כ-450 אלף איש, פחות מחמישה אחוזים מאוכלוסיית המדינה. היערות, הביצות, התנינים והיתושים הם שהרתיעו את רוב תושבי המדינה מלהתיישב באזור.

עם זאת, ב-15 השנים האחרונות מחוז פטן עובר שינוי. אלפי מהגרים חדשים מגיעים משאר חלקי גוואטמלה, מוותרים על הסביבה ההררית הקרירה בה נולדו, ובוחרים במישורים המהבילים, החמים (והזולים) יותר של פטן. חלק מהמהגרים החדשים מביאים איתם בקר, ובכך פוגעים במרקם העדין של היער. לעתים נעלמים 500 קמ"ר של יער בשנה אחת. מהגרים אחרים נמשכים לעבודה בשדות הנפט של גוואטמלה, הממוקמים בפטן. הנוזל הקדוש של המאה ה-21 מוזרם בצינורות דרומה, אל מחוז איזבל (Izabel) והים הקריבי.

אגם איזבל, הגדול בגוואטמלה, תופס חלק נכבד משטחו של המחוז הדרומי יותר. בשנת 1651 הוקמה בנקודת המפגש של האגם עם נהר דולסה (Dulce) המנקז אותו, מצודה קטנה בשם סן פליפה דה לארה (San Felipe de Lara), שנקראה על שמו של המלך הספרדי. חרכי הירי, החומות הבצורות, והתותחים החלודים הפזורים סביב מעידים על אופייה הפרוע של התקופה הקולוניאלית. הספרדים חששו משודדי ים שינצלו את המעבר הנוח בנהר ויבזזו את הכפרים שעל גדות האגם. את ספינות הפיראטים שחלפו בעבר בנהר רחב הידיים (שנראה בעצמו כאגם קטן) מחליפות כיום יאכטות מפוארות, השייכות לעשירי גוואטמלה ולאמריקנים שסטו מעט דרומה מטיולי הקריביים הסטנדרטיים יותר.

שתי גדות הנהר מכוסות ביערות וחלק מהשטח שמסביבו הוכרז כשמורת טבע בשל תחש הנהרות החי במימיו המתוקים, ובשל הטפיר החי ביערות. עם זאת – גוואטמלה היא גוואטמלה. במדינה שבה כ-56 אחוז מהאוכלוסייה נמצא מתחת לקו העוני נהוג גם ציד של בעלי חיים מוגנים, ובמעבר היערות מגדלים חוואים באופן לא חוקי תנינים לצורכי מאכל. הביצים שמטילות הנקבות נלקחות ומועברות למדגרה. התנינים הקטנים יוצאים מן הביצה כאשר לועם פתוח, מוכן לנשיכה, וחושף שורת שיניים קטנות וחדות כסיכות. כאשר יגדלו מעט יועברו לכלובים הגדולים יותר עד לבגרות. בתיאבון.



ליווינגסטון והחוף

גוואטמלה היא מדינה שבה האדם מודע היטב לעוצמתו של הטבע: רעידות אדמה, הרי געש, מפולות בוץ. ממש באמצע דרכו של נהר דולסה מהאגם לחוף, בצמוד לגדה הדרומית, ממוקמים מעיינות חמים, הנובעים מהסלעים הגדולים. המעיין הנובע מעומק רב ונוגע בשכבות חמות מתחת לפני הקרקע מזרים מים לוהטים, המתערבבים במהירות במי הנהר ויוצרים זרמים חמים וקרים. דגים המחבבים את החמימות נמשכים במפתיע דווקא לחלק זה של הנהר.

חלקו המזרחי של הנהר הוא היפה ביותר. כאן מצטמצם רוחבו והוא זורם בקניון צר יחסית, בין קירות זקורים ועטורי צמחייה. במקום בו מתערבבים מי הנהר המתוקים במי הים הקריבי (חלק מהאוקיינוס האטלנטי) נמתח החוף הטרופי של מזרח גוואטמלה. דקלי קוקוס וחולות לבנים משמשים אתרי לינה וקינון לשקנאים ועופות ים נוספים. בנופים אלו הוקמה ליווינגסטון (Livingston), ששמה הוענק לה כמחווה למושל הבריטי ששחרר את העבדים באי סן וינסנט, שבאיים הקריביים.

בשנת 1635 נטרפו מול חופי סן וינסנט שתי ספינות ספרדיות עמוסות עבדים שהובאו מניגריה. הניצולים הגיעו לאי וחיו שם עד סוף המאה ה-18. בשנת 1797 הכריזו הבריטים, ששלטו באי, על שחרורם, והעבירו אותם אל חופי הים הקריבי של מרכז אמריקה, כיום גוואטמלה ובליז. רוב תושבי ליווינגסטון (כ-16 אלף איש) שייכים לאוכלוסייה שחורה זו, הידועה בשם "גָריפוּנַה", ומחזיקה בזהות אתנית ברורה ושונה מאוד משל שאר תושבי גוואטמלה. שפת הגריפונה נחשבת בגוואטמלה כשפה רשמית יחד עם הספרדית ושאר שפות בני המאיה. הזהות האפריקנית נותרה גם במוזיקה בעלת מקצבים אפריקניים. מדי ערב בוקעים מהמועדונים צלילי להקות קצב, שרבות מהן ממשיכות להשתמש בכלי נגינה מסורתיים כמו מראקאס (דלועים עם זרעים), שריון צב המשמש כלי הקשה וקונכייה גדולה, המשמשת כלי נשיפה שצליליו עמוקים. בין כלי הנגינה שמקורם מאפריקה ניתן למצוא את המרימבה, שהפכה לכלי הנגינה הלאומי של גוואטמלה. הייחוד במרימבה של גוואטמלה הוא תיבות העץ הקטנות או הדלועים המוארכים, היוצרים תיבות תהודה ייחודיות.

בשעות אחר הצהריים מהווה הכנסייה נקודת מפגש לרבים. ההשפעה הספרדית העבירה רבים מהמקומיים אל חיק הדת הקתולית, אך כמו במקומות אחרים בגוואטמלה גם כאן עוברים חיי הדת שינוי והכנסייה האוונגלית, הנתפסת כמוזיקלית וכמודרנית יותר, אוספת אל חיקה יותר ויותר מאמינים.



שאלה של מחסום

פוארטו באריוס (Puerto Barrios) שמדרום לליווינגסטון היא עיר הנמל החשובה בגוואטמלה. גם אם העיר נחשבת כלא מעניינת לתיירים, הרי שהיא חיונית לכלכלה. מכאן מייצאת המדינה מעט נפט, ובעיקר הרבה בננות.

בדרך לקיריגואה (Quirigua), אתר מאיה הממוקם במערב חבל איזבל ומפורסם בזכות סטלות האבן הגבוהות שבו, יורדים לפתע המחסומים, והמבקרים נאלצים לעצור לפתע באמצע הכביש. בתחילה לא ברור מהי הסיבה למחסום – אוטוסטרדות הרי אין פה, וגם לא מסילות רכבת. בעבר פעלו רכבות בחסות חברת הבננות המאוחדת של בוסטון אך השימוש בהן נזנח זה מזמן, ופסי הרכבת כמעט שנעלמו תחת הצמחייה. המחסומים היורדים מפתיעים ועל המסוע החוצה את הכביש מתנדנדים בשלווה 30 ולעתים אף 50 אשכולות של בננות, בדרכם למפעל האריזה. ולאחר שהמטען המכובד חוצה בשלום, חוזרים כולם לשגרת יומם בנוף הירוק ירוק של מזרח גוואטמלה.

 

גיא נוימן – מדריך טיולים, מרצה וצלם המתמחה בנצרות ובתרבויות אמריקה הלטינית והמזרח הרחוק. עונה בדוא"ל: g_noyman@netvision.net.il