500 ימים שאני בתוך הבית של פסי, בתוך הזוועה שהתרחשה שם

לפני 19 שנים קמתי מוקדם בבוקר ונסעתי לסורוקה, למחלקת טיפול נמרץ. זה מה שעשיתי אז במשך חמישה שבועות. ערב לפני, ב-16 לפברואר חגגנו מאוד בקטן את יום ההולדת של אימא שלי. אבל הפעם הביקור בבית החולים היה שונה. לחץ הדם של אבא היה נמוך, וכשהגענו, האח בטיפול הנמרץ אמר שתיכף יבואו לדבר איתנו. ואז ניגש אלינו רופא שאמר אין יותר מה לעשות ואלה השעות האחרונות של אבא שלי. יום לפני, ביום ההולדת של אמא שלי ביקשנו נס – שהוא ייצא מזה. זה לא קרה. בשישי בבוקר, באותו יום, הוא נפטר בבית החולים. תמיד אמרנו שבגלל שהוא היה ג'נטלמן הוא חיכה שיום ההולדת הסתיים ואז הלך.

>> 500 ימים למלחמה: "זו שואה. אין מילה אחרת"

חיים יפים שנגדמו באכזריות

אתמול אמא שלי הייתה אמורה להיות בת 80, למרות שאין שום קשר בין הגיל שלה לאיך שהיא נראתה ולכמות האנרגיה שהייתה לה. חשבתי הרבה על איך נחגוג לה 80, איך נאסוף את המשפחה והחברים ונחגוג את החיים היפים שהיא יצרה לה. אבל זה לא קרה. לפני 500 ימים היא נרצחה באכזריות מתוך הפקרות בלתי נתפסת. הפכתי ליתומה. יתמות בכל גיל היא קשה מאוד, בטח כשהנסיבות הן כל כך מזעזעות.

"500 ימים שבכל פעם שהראש שלי פוגש את הכרית, אני בתוך הבית של פסי, בתוך הזוועה שהתרחשה שם. אני עם אמא בארון כשהיא מתחבאת ואני איתה בתוך האימה של היום הזה"

פריים מגן העדן שנקרא בארי. נעם בן עמי רווח בילדותה | צילום: פייסבוק, Noam Ben Ami Revach

500 ימים שבכל פעם שהראש שלי פוגש את הכרית, אני בתוך הבית של פסי, בתוך הזוועה שהתרחשה שם. אני עם אימא בארון כשהיא מתחבאת ואני איתה בתוך האימה של היום הזה. לא נשאר הרבה מהבית של אמא, רוב החיים שהיו לה נקברו תחת ההריסות. בין ההריסות הייתה עבודת השורשים שהכנתי פעם בכיתה ז׳. אחת המשימות בעבודה, הייתה לכתוב את השאיפות שלנו. כתבתי שאני נלחמת עבור צדק. למרות שאני רחוקה מאוד מאותה ילדה תמימה שכתבה את הדברים האלה, אני עדיין מנסה להאמין בצדק. אבל כבר 500 ימים אנחנו מתמודדים עם המון המון חוסר צדק. בכל כך הרבה מישורים.

אפס הכרה ביתמות

בשבעה באוקטובר איבדתי את ההורה היחידה שלי, את אמא שלי. כמוני יש עוד כ-60 אנשים. שאיבדו "רק" הורה אחד. השני נפטר לפני. ואנחנו לבד. לא מקבלים שום תמיכה מהמדינה. אין לקיחת אחריות ותמיכה בעקבות האובדן שחווינו. אנחנו יתומים, לא מוכרים כנפגעי פעולות איבה. איך זה יכול להיות שנלקח לנו ההורה היחיד שלנו ואנחנו מקבלים אפס הכרה? אין עזרה בגין היתמות, ואין סיוע בגין החיים שנלקחו.

"אנחנו יתומים, לא מוכרים כנפגעי פעולות איבה. איך זה יכול להיות שנלקח לנו ההורה היחיד שלנו ואנחנו מקבלים אפס הכרה? אין עזרה בגין היתמות, ואין סיוע בגין החיים שנלקחו"

"אין לקיחת אחריות ותמיכה בעקבות האובדן שחווינו". נעם בן עמי רווח | צילום: פייסבוק, Noam Ben Ami Revach

היום ה-500 הזה, בשילוב עם יום השנה של אבא שלי, ויום ההולדת של אמא שלי, החטופים שעדיין לא כאן, המלחמה שלנו לקבל את הכרה, האובדן הכל גדול, הבית חסר כך והבקשה הכל כך הגיונית לוועדת חקירה, ביחד הכל – זו התמודדות בלתי אפשרית. מרסקת ומפרקת. אנחנו אמורים להתאבל, לנסות לחזור לחיים, לא להאבק על חוסר צדק. אבל במציאות הלא הגיונית הזאת, זה מה שאנחנו עושים – נאבקים ונלחמים, על צדק. אולי הצדק נקבר שם עם עבודת השורשים, תחת הריסות הבית של אימא שלי, אבל אני ממש רוצה להאמין שלא.

המשפחות השכולות מלוות על ידי תנועת "עתיד לעוטף" – תנועה ציונית וא-פוליטית שקמה בעקבות אסון השבעה באוקטובר, מתוך רצון לשקם את יישובי העוטף ולחזק את מדינת ישראל. התנועה, שהוקמה על ידי תושבי האזור מכלל הקהילות – שדרות, קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים – פועלת מתוך מחויבות עמוקה למשימה הלאומית של שיקום העוטף וליווי הנפגעים.