שוקולד לארוחת בוקר? אחרי הספר הזה תשכחו מפנטזיית האימא המושלמת

זה לא סוד שהעולם שלנו כהורים מלא כללים של "עשו" ו"אל תעשו". למשל, אצלי, הכל התחיל לפני 25 שנים, כשילדתי את בתי הבכורה, וקיבלתי המון עצות המיועדות להורים טריים (גם מאנשים זרים ברחוב) והרבה ביקורת.

>> להפיג את החרדה: פעילויות ביתיות מרגיעות לכל המשפחה

לא אשכח את הפעם ההיא שהלכתי לטייל עם הילדה ובאמצע הטיול, כולי אפופה לאחר לילה ללא שינה, ישבתי בבית קפה ונתתי לה לאכול מבקבוק. מהר מאוד אנשים בבית הקפה הרגישו צורך להגיב. "את לא מניקה?", פנתה אליי מישהי מבוגרת בתדהמה וצקצקה בלשונה. "הילדה כל כך קטנה, לא חבל? את לא יודעת שהכי טוב להניק?".

מאותו רגע השאלה הזאת של "איזה מין אימא את?" הלכה וגברה. במהלך הזמן המצב נעשה אף מורכב עוד יותר עבורי. גיליתי שדברים שהיו ברורים לכולם, כמו תפקידי ההורות – אימא קמה בבוקר, מכינה סנדוויצ'ים, מסיעה את הילדים ועוד – החלו עם השנים להיות פחות ופחות ברורים בעיניי. על כל דבר שאלתי "למה?" והתחלתי לשאול גם – "לשם מה?", "מה המטרה?" וכשהילדים גדלו מעט, התחלתי לתהות האם ההתנהגות הזאת תחזק את התקשורת שלי איתם או שדווקא בדיוק ההיפך? האם בדרך הזאת אגדל ילדים עצמאיים ובעלי כישורים לחיים? ככל שהם גדלו התחלתי להבין שהדרכים המקובלות לא כל כך מקובלות עליי.

אימא משקיעה ששקעה בעצמה

הייתה תקופה שבה ניסיתי להיות אימא כזאת. באמת שניסיתי. התעוררתי מוקדם, ניקיתי את הבית, בישלתי (למרות שהילדים התלוננו שאפסיק כי זה בלתי אכיל בעליל), התנדבתי ללוות בטיול השנתי, הגעתי לאסיפות הורים עם רעיונות מקוריים (וקיוויתי שאף אחד לא יעלה על דעתו לבחור בי לוועד, כי ידעתי שבזה באמת לא אעמוד) ועוד ועוד. אבל ככל שניסיתי יותר, כך הפכתי למתוסכלת יותר וגם לא הרגשתי שזה עוזר במיוחד בתקשורת ביני ובין הילדים. למען האמת הרגשתי ההיפך.

מהר מאוד הבנתי שאני הופכת למעין "מובנת מאליה" עבורם. היה להם ברור שאימא מסיעה אותם לבית הספר ולחוגים, והם לא הולכים ברגל, שאימא מנקה והם לא צריכים להרים מזלג או כוס, ובכלל אימא היא מעין מוקד זמין לכל דורש, כזה שעומד לשירותם 24/7. בזמנים שבעלי היה בארץ, היה ברור שגם הוא שותף להתנהלות עם הילדים, אבל בחלק גדול מהזמן הוא היה בנסיעות בחו"ל מטעם עבודתו. בשגרה הזאת החלו פתאום לעלות לי הרבה שאלות, כגון: האם כך נוצרת מערכת יחסים טובה עם ילדיי? האם אני מלמדת אותם להיות רגישים לאחר? האם בדרך הזאת הם יהיו עצמאיים ומוכנים לחיים?

כריכת הספר "שוקולד לארוחת בוקר" | מאת: נירית צוק

שינויים בהרגלי ההורות

בסופו של דבר הבנתי שבכל פעם שאני עונה לעצמי על השאלות האלו בכנות, אני מקבלת תשובה שלילית – לא ושוב פעם לא. בשלב זה כבר היה לי ברור שצריך לעשות שינוי, גם עבורם וגם עבורי. כחוקרת תרבות ילדים עלה בי הרעיון לעשות "ניסויים משפחתיים", בהם אבחן ביחד עם בני משפחתי, את כל האמירות והכללים המוכרים לכולנו הקשורים להורות. למשל: להגיד לילדים רק "כן" במשך שבוע שלם, או לתת להם לאכול במשך שבוע רק מה שהם רוצים, ולראות מה קורה, ניסוי אחר היה ניסוי שבו החלטתי להפסיק להיות "השעון הדובר" של המשפחה, ולתת להם להיות אחראים על הלו"ז שלהם, לתת להם לארגן חופשה משפחתית, ועוד.

ערכתי את הניסויים האלו במשך שמונה שנים וכל ניסוי כזה לימד אותי כיצד אפשר "לצאת מהריבוע" שלנו, בכל מה שקשור להורות, ולחשוב בצורה שונה ממה שהורגלתי במשך השנים. כל ניסוי ארך שבוע, ובסופו היו תובנות שונות ורבות למשל: ב"אמא בשביתה" הבנו שההורים הם לא מובנים מאליהם, שכל אחד מבני המשפחה צריך תפקידים בבית, וגם אלו משתנים במהלך הזמן (ומה שבטוח לא משלמים לילדים על עזרה בבית). בניסוי "לשבת מול המסכים 24/7" הבנו שצריך גבולות, אבל חשוב לא רק פרק הזמן שבו הילד יושב מול המסך אלא גם הידיעה שלנו, ההורים, היכן הילד נמצא, לאיזו אפליקציות ומשחקים הוא נחשף ועוד.

"ערכתי את הניסויים האלו במשך 8 שנים וכל ניסוי כזה לימד אותי כיצד אפשר 'לצאת מהריבוע' בכל מה שקשור להורות ולחשוב בצורה שונה ממה שהורגלתי במשך השנים"

הניסויים עזרו לי גם להבין את עולמם של הילדים עצמם, במיוחד כשאלו הגיעו לגיל ההתבגרות, שהיום מתחיל בגילאי 10 ונמשך עד גיל 30. למשל: הניסוי שבו בדקתי כיצד אפשר להיות "אושיית טיקטוק" באמצעות עזרה של בני בן ה-13 – הוא לימד אותי שהילדים שלנו כ"ילידים דיגיטליים" ממש עובדים בזה, משקיעים את זמנם ומבינים איך העולם הזה עובד (משיכת עוקבים, ניהול, המצאת תכנים חדשים ועוד). וחשוב מכך, הדבר המעניין היה שברגע שאני יצאתי מתפקידי הקבוע, כך השתנתה הדינמיקה במשפחה עצמה. כל ניסוי קירב אותנו זה לזה, ולו רק משום שכל המשפחה ידעה שהשבוע יוצאים מהשגרה ועושים דברים אחרת.

כל ניסוי כזה בחן את המושגים המוכרים לנו בשגרת יומנו: הסעות, שיעורים, תפקידים בבית, מסכים ועוד. יצאתי מתוך נקודת הנחה שהמשפחה מהווה מיקרוקוסמוס חברתי, ולכן, ניתן לראות בניסויים האלו סיפורים משעשעים מחד, ומאידך כאלו המתאימים לכולנו, בתוספת קטעי מחקר ושאלות מכוונות להורים – אלה מעודדים את הקורא/ת לחשוב על סיטואציות מהחיים שלו ושל משפחתו באופן שונה, ולגרום לו לנסות לערוך ניסוי משפחתי אחד בשבוע שבו "נזיז את הגבינה", וננסה להתנהל בצורה קצת אחרת. בסופו של דבר כולנו רוצים לחיות לחיים טובים יותר תוך איזון משפחתי ותקשורת חיובית עם הילדים. לא יהיו פה מהפכים דרמטיים, אבל בהחלט יהיו שינויים קטנים בתחושות שלכם ובדינמיקה בבית.

הניסויים עזרו לה להבין את עולמם של הילדים, נירית צוק | צילום: אור קופליס

הכותבת היא חוקרת תרבות הילד והנוער, מחברת הספר "שוקולד לארוחת בוקר" (הוצאת ניב)