יש'תה ברמות: נונו היא הפופסטאר שהיינו צריכות – כי היא אמיתית

במדינת ישראל של 2025 לא באמת אוהבים פופ. או לפחות לא פופ ראוי לשם המתקתק שלו – עם נצנצים וזוהר ועושר וכוכבות צבעונית ומודעת לעצמה. זה לא כל כך תואם לטון האמוני-רגשני-מיליטנטי של הפופ המקומי. ככה זה – במדינה שכל כך הרבה שנים חיה בתודעה מוצדקת של פחד מכיליון, כשהאויב על הגדרות (לפעמים מילולית), היכולת לרקוד נתפסת כמותרות. משהו שאולי עושים מדי פעם, אבל במחתרת ועם המון רגשות אשם. אם אתם רוצים להיט רדיו, עדיף שתתפללו לאלוהים.

>> בר רפאלי מגלה מה הסוד שלה לשמירה על הגזרה

כך נראה המיינסטרים הישראלי באביב הנוכחי: מלא בשירי אמצע הדרך עם זמרי אמצע הדרך. זמרים שהם לא בדיוק מוזיקה מזרחית, אבל נשמעים כמו; כאלו שמרגישים מספיק עממיים, אבל עוברים חלק בגרון של ישיבת הפלייליסט. אלו בעיקר זמרים שמפחדים לקחת סיכונים – בדרך כלל עם מסרים פטריוטיים ומחזקים, עם המון צניעות ויראת שמיים, עידן עמדי פינת אריק איינשטיין. עומר אדם הפך לגיבור פריפריה, נועה קירל היא כמעט רובוט של פופ אוטומטי, אבל תמיד מישהו דואג לכבות את הכוכבות שלה – להסביר כמה זה לא באמת. את צביקה פיק אהבנו להספיד אמנם, אבל די צחקנו עליו בחייו. בקיצור, בתוך הסביבה החשדנית ומצב הרוח הלאומי הדי קודר, קשה לעשות פופ אמיתי ושמח.

ובתוך כל אלה, כרקפת בין החוחים, ממוקמת נונו. זמרת שנולדה רק לא מזמן, אבל בדרכה המיוחדת הצליחה כבר להטביע חותם. היא תקעה את היתד לפני שלוש שנים עם "סטטוס" – אלבום הבכורה שעשה לא מעט רעש. אני הכרתי אותה דרך "ליבינג דה דרים", ובהתחלה לא הבנתי מה אני שומע – זה היה כל כך צעיר ביחס אליי, שזה עבר לי מעל הראש. אבל אז קצת התעמקתי, והבנתי משהו מהקסם. ביצירה של נונו, מעבר להפקה המוזיקלית הנוצצת והפזמונים הקליטים, היתה גם הרבה מאוד כנות – "סטטוס", בגדול, הוא אלבום פוסט פרידה. הוא אמנם מקפיד לשמור על BPM גבוה, אבל מתאר מצבים די נמוכים בחייה. מישהי שמשאירה את העבר מאחוריה, ומסבירה שיש 'תה בלעדיך. יש 'תה ברמות.

בדרך קצת נכבשתי. בטח דרך השיר שהוא האהוב עליי שלה – "סתם עוד איזה דוד". טקסט מרהיב עם לחן שמתחיל בעצב, נמשך בקרשנדו ונגמר בזה שהיא שורפת לאקס את הבית (אבל לא את ספרי הארי פוטר). אחרי שאתה עובר שיר כזה בפעם הראשונה, אתה מבין שיש כאן דבר שלא מייצרים בארץ: שילוב בין הפקות ההיפר-פופ המבריקות של עיליי אשדות לבין הטקסטים המתחכמים (מורשת דני סנדרסון) של נונו, מייצרים משהו גדול יותר מסכום חלקיו. ובעיקר, משהו שאפשר להזדהות איתו.

ואז, דקה לפני שנונו היתה אמורה להוציא עוד אלבום, הגיע ה-7.10, אבל הוא לא באמת שינה אותה. לפחות לא לעומק. אחרי הטרגדיה הנוראית נונו שיחררה כמה שירים יותר מפויסים דוגמת "אבא בוא" ו"כשהשמש שוב", שירים יותר מתרפקים (וזה מובן ואף נדרש). עד שהגיע "היי את" עם גידי גוב. חוץ מהבחירה בגוב (הזמר האהוב עליי בעולם), השיר הזה קנה אותי מעוד סיבה: הוא לא היה נטול חיוך. "היי את" הוא מעין יד מפייסת בתקופה קשה, כמו חבר טוב שאומר לך – הכל בסדר, חוץ מכל מה שממש ממש לא. הוא לא היה קודר וגם לא דיבר במונחי קולקטיב סטייל "גיבורי על" של התקווה 6 – הוא דיבר אלייך, אליך או אלי באופן אישי. הוא לא התעלם מהקושי שיש מסביב, אבל כן הצליח למצוא נתיב נוח להכיר בכאב הזה ולנסות להמשיך הלאה. "יורד הגשם, צומח גן, אותו משחק ידוע של הזמן".

גם האלבום האחרון שלה, "מה חוץ מזה", מבטא את אותה הרוח. "פאקינג איזה ארץ מורכבת/ לא הבנתי כלום בכללי/ שרנו תנו לגדול פה בשקט/ רק עכשיו קולטים ת'מילים", היא שרה ב"כפיים לגזורים" (שלא מוותרים ומנסים). זה אולי נשמע פשטני מעט בהתחלה, אבל בדיעבד זה הרגיש הרבה יותר מחובר לנפש שלי מדיבורי הרהב על המסך. גם שירים כמו "עולם שיכור" או "שוווב קמה בלילה", שמתייחסים בעקיפין לטראומה, פוגעים בדיוק במקום הנכון.

נונו חשובה לזירת הפופ של ישראל כי היא מצליחה להישאר אנושית – כשחלק גדול מהפופ הישראלי חתך למקום האמוני או הלאומני, היא רחוקה מקלישאות. אמנית שמדברת בשפת בני האדם של הדור הזה – שפה של מבוכה מול המציאות, לא מדברת בסימני קריאה אלא בסימני שאלה ואימוג'י לא ברור. גם ב"מה חוץ מזה" היא ממשיכה להישאר מעניינת, רעננה, מקורית, מצחיקה ומאוד מאוד אמיתית. היא מתייחסת גם לכוכבות שלה (דרך שיר כמו "פופסטאר"), אבל מבהירה בקלות כמה מאחורי העטיפה הזאת אין הרבה תוכן של אמת.

ובעולם נורמלי (לא, שלנו הוא לא), נונו היתה הופכת לכוכבת גדולה מהמדינה. כי אש התמיד שהיא מחזיקה בתוכה, הכנות והישירות והתחכום וההומור, יחד עם המוזיקה המעולה היא סמל לשפיות. איתות לכך שיום אחד, כשהאש באמת תירגע מסביב, נוכל לבנות סביבה משהו חדש. "עוד תראה שזה יהיה יפה כל כך, כשהשמש שוב תזרח", היא שרה ב"כשהשמש שוב", ורק אחרי שהדמעות יבשו הבנתי אותו באמת. וגם את היצירה של זמרת אחת שממשיכה לנסות לרקוד בתוך עולם שיכור.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"