פחדתי להתעמת איתם. פחדתי על הילדים שלי
חצי שנה לאסון, ואיך השגרה שלכן? הסטנדאפיסטית נגה ד'אנג'לי חיה בין פחד וחרדה לנאיביות ואדישות, ומייחלת שאף אחד לא ידרוס אותה כשהיא תצא להפגין. טור קצת מצחיק ובעיקר עצוב
חצי שנה לאסון. ואיך השגרה שלכן? שגרה עם תופעות לוואי של חרדה ואדישות בו זמנית, חרדישות אני קוראת לזה. כל מתוק עושה צרבת, כל הכנה לאפצ'י ממונפת לבכי, כל משחק מחבואים עם הילדים מרגיש כמו אימון ליום שחור, כל מוזיקה של מסיבה עושה פלאשבקים לאסון ועם כל צו גיוס של גיסי – אחותי בודקת דרכים איך לשבור לו רגל. שגרה.
>> רק שמישהו יעז להגיד לנו ש"זה לא הזמן". נבוא אליו עם טנק. לכל הטור של נגה ד'אנג'לי
ואיך אני יודעת שאנשים פה במצב ממש מחורבן? כי עברה חצי שנה ועדיין אין לנו את הזכות סתם להתלונן! הדבר הזה של תלונות שגרתיות של אנשים נורמליים, עדיין לא מתאפשר גם אחרי חצי שנה! כי עדיין יש מפונים, עקורים, חטופים, עסקים סגורים, בתים ללא מקלטים ונשות מילואימניקים – שלידם כל השאר לא יכולים להגיד מילה על החיים העלובים שלנו. הבנתן כמה חרא?
ירדתי אליהם עם קפה, אמרתי להם: "אחים שלי, קפלן חזרו מעזה ממי. קפלן אירחו את המפונים אצלם בבית. קפלן האכילו חיילים. קפלן פתחו מודיעין אזרחי כי הממשלה לא תפקדה. קפלן טיפלו בנפגעים. קפלן עזבו את הבית שלהם, התגייסו והרגו מחבלים כדי שאתה תשב פה ותקלל אותם"
ובנוסף להכל, כולם שוב שונאים את כולם. וואלה יופי. יום שישי אחר הצהריים, אני בבית עם הילדים ושלושה חבר'ה יושבים לי מתחת לבית וצועקים "קפלן בני זונות, ביידן בן זונה". אמרתי לעצמי – די, אני חייבת לדבר איתם, זה לא הגיוני.
ירדתי אליהם עם קפה, אמרתי להם – "אחים שלי, קפלן חזרו מעזה ממי. קפלן אירחו את המפונים אצלם בבית. קפלן האכילו חיילים. קפלן דאגו לציוד קרמי. קפלן עשו חמ"ל אזרחי שלא נראה בשום מלחמה בעולם. קפלן פתחו מודיעין אזרחי כי הממשלה לא תפקדה. קפלן טיפלו בנפגעים. קפלן עשו הופעות לחיילים. קפלן עזבו את הבית שלהם, התגייסו והרגו מחבלים כדי שאתה תשב פה ותקלל אותם".
"אנחנו עם ה'יאללה!', שעשה את כל מה שממשלת ה'יאללה יאללה' לא עשתה!", אמרתי להם. הם הסתכלו עליי בהלם, אמרו לי "אבל בערוץ 14 אמרו". בסדר, גם בזמנו אמרו שמנה חמה זה מנה. מישהו פעם הגיע לשובע מזה? הם צחקו, אני צחקתי, התחבקנו ואמרתי להם: "תקשיבו בבקשה, רק תבינו שאם יש מישהו שמנסה לסכסך בינינו הוא לא שווה להנהיג אותנו, זה הכי חשוב שנבין". הם אמרו לי "וואלה צודקת, שבת שלום נסיכה ותודה על הקפה. פעם הבאה שניים סוכר". אמרתי להם "בכיף, תבואו".
כל זה קרה בראש שלי במשך שבת שלמה. בפועל רק הקשבתי להם מצומררת, מציצה מבעד לחלון בטיפוסים האלה שיושבים ושונאים אותי, ופחדתי.
פחדתי להתעמת איתם. פחדתי על הילדים שלי שהיו איתי בדיוק לבד בבית. פחדתי שהחן שלי לא יעבור הפעם, שהם שטופי שנאה ואין עם מי לדבר. מכל הדברים, זה מה שהכי מפחיד אותי – הקיטוב הזה שלא מאפשר לנו לפגוש אחד את השנייה, להסתכל בעיניים ולהבין שאנחנו כולנו פגועים, עצובים ומפוחדים.
תקראו לי נאיבית, אבל באמת האמנתי שאחרי מה שקרה לנו, לא יפרידו בינינו יותר. אני מאלה שממש האמינו שהתפכחנו, שהתעוררנו, שהבנו שאנחנו אחד. ואם השבעה באוקטובר לא עשה את העבודה, אז מי אני שאצליח לשנות משהו? התחושה הזאת כל כך מעיקה עליי, ובמיוחד בגלל זה צריך ללכת לבחירות. כי צריך להתחיל מחדש, אנחנו זקוקים למרפא ונואשים למנהיגות. אין לנו זמן לבזבז. איבדנו כבר יותר מדי.