רק שמישהו יעז להגיד לנו ש"זה לא הזמן". נבוא אליו עם טנק

אחד הדברים האהובים עליי זה להסתכל על הבת שלי, בת ה-6.5, משחקת ולוקחת את הבגדים שלי, לובשת אותם בכזאת מיומנות מרושלת. כל חולצה שלי הופכת לשמלה נשפכת, תחתונים לסטרפלס (כן, תחתונים), פוסעת בנעלי עקב מידה 39 ביותר שליטה ממני ובכזאת הנאה. כולה משחקת אותה מדברת בטלפון ועושה דברים חשובים. משחקת באישה עצמאית. אני כל כך אוהבת לראות את הביטחון שניבט מעיניה ואת התשוקה שלה להיות "על זה" בלי ההבנה כמה זה מתיש.

>> נשים מנגה: לכל הטורים של נגה ד'אנג'לי

השבוע רכבנו על האופניים והיא ראתה ברחוב את תמונות החטופות, מחייכות, מלאות חיים ויופי, ולרגע זה היכה בה והיא שאלה – אימא, הבנות האלה, לקחו אותן מהבית שלהן? יש להן ילדים? מי שמחזיק אותן רשע? ראש הממשלה נכנס לשם להוציא אותן?

התגובות לסרטון היו חזקות וטובות, לצד "איזה יופי שאתן מביאות את הזווית הנשית". הזווית, כן? אנחנו רוב באוכלוסיה, ויש לנו זווית כזאת חמודה שפעם בשנה מותר להשמיע. מישהו פעם אמר "איזה יופי שהוא מביא את הזווית הגברית" על משהו?

פתאום יצא לה שטף של שאלות שהייתי צריכה לעצור רגע בשביל לגלול מה אומרים לילדים בגיל הזה. כי היא אולי משחקת אותה גדולה ועצמאית, היא עדיין ילדה ולא יודעת הכל. ההבנה הזאת, שממש עוד קצת והיא תבין, תבין בגדול – זה דבר שמעציב אותי. אני רוצה להיאחז עוד קצת בתמימות הזאת שהולכת על נעלי עקב כאילו זה כיף ונוח, אבל אני אני יודעת שזה פג תוקף ושזה כואב.

מישהו פעם אמר "איזה יופי שהוא מביא את הזווית הגברית" על משהו? | צילום: נעמה בונימוביץ׳

צריך לנהל כל כך הרבה חזיתות בתקופה הזאת – בין החיים האישיים לבין מה שקורה במדינה. להבין על מה להילחם ומאיזו ידיעה אי אפשר להתעלם, להבין מה אפשר לעשות כדי לשפר את מצבנו. לפעמים הכי בא לי פשוט להתעלם כמו הבת שלי, שאין לה מושג קלוש מהזוועות המתחוללות בחוץ ומכל מה שקורה… פשוט לשכוח מהכל.

יום האישה שחל השנה הכריח אותנו לעמוד מול הרבה דברים שלא חשבתי שנצטרך להתמודד איתם. באמת. למשל, להתפלל ולהתחנן לעסקה שתוציא 19 חטופות שעוברות גיהנום בשבי. או למשל לשכנע אנשים בעולם שאונס לא תלוי בקונטקסט, ולאבד אמון בארגוני נשים עולמיים. כל אחד מאלה זה די והותר, ועל זה נוסיף את הממשלה שקיצצה בתקציב למניעת אלימות במשפחה, ואחרי לחימה ממושכת של נשים בחזית ובעורף לשמוע את גלנט אומר "אף אישה משדרות לא תגיד לי איך לנהל מלחמה". מטריף ת'שכל זה אנדרסטייטמנט.

אז יום האישה הגיע, ונהיה לי עוד קמט רק מלראות את היצרניות בהפוך על הפוך משווקות לי "את הכי יפה כשאת הכי יפה.. בלה בלה.. סאבטקסט – הצילו, זקנה זה השטן!". נו, אתן יודעות, כל המוצרים שהנחת הבסיס שלהם היא – את מכוערת! קחי! כי ביום שנרגיש טוב עם עצמנו, חברות ענק פשוט יקרסו.

קריאייטיב של צרות. לליב סיון, מור בירן ונגה ד'אנג'לי | צילום: באדיבות נגה ד'אנג'לי

הדבר היחיד שמחזיק אותי ביום האישה, שהפך לשבוע האישה ואז לחודש האישה, זה מה שמחזיק אותי בכל שנה – ואלה סרטי יום האישה. זו מסורת שנעשית כבר חמש שנים ברציפות, ביחד עם השותפות שלי ליצירה – לליב סיון (במאית) ומור בירן (תסריטאית). שלושתנו ביחד, או כפי שאנחנו מכנות את עצמנו – "קריאייטיב של צרות", מוציאות מדי שנה סרטון שאומר את מה שאנחנו מרגישות באמת.

אני רוצה להיאחז עוד קצת בתמימות הזאת שהולכת על נעלי עקב כאילו זה כיף ונוח, אבל אני אני יודעת שזה פג תוקף ושזה כואב

אנחנו מדברות על מצבנו הנשי והאישי במדינה, לוקחות את הנושאים הבוערים, המגרדים והשורפים עבורנו, ומביאות אותם מזווית הומוריסטית חשופה, וכמובן – ממש כואבת. השנה יצרנו את "הריטריט של יום האישה במלחמה", סרטון שמראה מה קורה כשמנסים לטשטש אותנו קצת יותר מדי. את המימון לסרט הזה נתנה חברת פייבר. הילה קליין, סמנכ"לית החברה, היא אישה מופלאה ורבת פעלים בתחום החברתי. בין היתר היא יזמית של קרן Colors, שלוקחת על עצמה לעשות טוב בעולם וליצור חיבורים משמעותיים שישפרו נושאים חברתיים שונים.

כבר הבנו למה אנחנו מסוגלות במלחמה הזו. יוצרות, במאית, צלמת, מפיקה ארט, שחקניות – כולן נשים | צילום: באדיבות נגה ד'אנג'לי

התגובות לסרטון היו כל כך חזקות וטובות, לצד כמובן "איזה יופי שאתן מביאות את הזווית הנשית". הזווית, כן? אנחנו רוב באוכלוסיה, ויש לנו זווית כזאת חמודה שפעם בשנה מותר להשמיע. מישהו פעם אמר "איזה יופי שהוא מביא את הזווית הגברית" על משהו? לא, כי גבר שפשוט מספר את הסיפור שלו. זה כל כך טבעי וטריוויאלי ולא מגדרי. דווקא בגלל זה העשייה הזאת היא מאסט עבורינו, והמפגש הזה בכל שנה זה אחד הדברים שהכי גורמים לי לחוש קצת אופטימיות. כי היכולת שלנו ליצור ולהשמיע את הקול שלנו, גם אם הוא עייף, שחוק וצרוד מלצעוק בהפגנות (או על ילדים), עדיין נשמע, ורק שמישהו יעז להגיד לנו ש"זה לא הזמן" – אנחנו נבוא אליו עם טנק. כי אנחנו במלחמה הזאת הבנו כבר למה אנחנו מסוגלות. רק הלוואי שיום אחד הבת שלי תסתכל על הסרטים האלה ותגיד: "אימא זה כל כך ישן ולא רלוונטי, ומה כתבת עליי שהלכתי עם עקבים? איזה פאדיחות".