מעובדת ב-5 דולר לשעה למלכת הטקסטיל של אמריקה. הסיפור של נאוה ריץ בוגארט

נאוה ריץ בוגרט | צילום: ליה יפה
נאוה ריץ בוגרט | צילום: ליה יפה

ארבעה בעלים, שתי הפלות, שני בנים מאומצים ומותג יוקרה לתינוקות שהתחבב על סלבריטאי אמריקה. נאוה ריץ בוגארט, פעם ילדה מרמת גן שסבלה מהזנחה רגשית, כותבת את סיפור חייה מעורר ההשראה

88 שיתופים | 132 צפיות

ארבעה פרקי נישואין חובקי עולם (כולל נישואים וגירושים תוך שנה בגיל 20, ושבע שנות נישואים נטולי מין), סרטן שקפץ לבקר פעמיים, הריונות כושלים ואימוץ שני בנים עם בעל מס' 3 – וזוהי רק תחילת הסיפור של נאוה ריץ-בוגארט, שמות חלקיים בהחלט, כי לא את כולם היא תסגיר. יש בסיפור גם הצלחה פנומנלית בארצות הברית כמעצבת מצעי תינוקות, עם לקוחות כמו בנות משפחת אובמה, התאומים של ג'ניפר לופז והילדים של רוד סטיוארט, או ילדים אלמוניים יותר שהוריהם רכשו להם סט מצעים ב-4,000 דולר או שכרו את שירותי עיצוב הפנים שלה ב-10,000 דולר לחדר ילדים. נאוה מרמת גן, בת למשפחה מרובת ילדים שהתחילה את חייה בנקודת פתיחה לא בדיוק מבטיחה, הפכה כנגד כל הסיכויים לאישה עשירה שהגשימה את החלום האמריקאי.

"ההורים האנוכיים שלי היו חוגגים סילבסטר במלון שרתון ועשו רונדלים באוניות לנאפולי, והשאירו אותנו בבית. הכל אצלם היה שופוני"

 

רגע, יש עוד. את בעלה הרביעי, טייס הולנדי לשעבר בשם אלברט בוגארט, היא הכירה כשהגיע לעסק שלה על תקן יועץ עסקי. סיפור האהבה שלהם חצה יבשות והתנהל בין לוס אנג'לס, ניו יורק, אטלנטה, אמסטרדם ותל אביב. הם התחתנו לפני חמש שנים בטקס מרגש, אחרי 17 שנות זוגיות, חודשים ספורים לפני מותו מסרטן מפושט במוח, שלא הותיר לו סיכוי. את יום מותו הם קבעו יחד, בדיוק לפני ארבע שנים, ביום שלישי, 1 במאי בשעה חמש בערב, באמצעות ארגון הולנדי המאפשר לסיים את החיים מיידית בעזרת שלושה רופאים וכדור אחד. גם את ההלוויה הגדולה, בכנסיה שבה נטמן הצייר ההולנדי רמברנדט, הם תכננו יחד. לבקשתו של המנוח, הקהל נכנס לאולם לצלילי השיר "לאורך הים" של עופרה חזה, וטקס האשכבה נערך על רקע השיר "ירח" של שלמה ארצי, אותו בוגארט העריץ. על ערש דוויי, ארצי הספיק לשלוח לו ברכה מצולמת, וביקש לעודד אותו במילים "אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר".

>> רותי ברודו: "התחלתי ללכת לפסיכולוג בגלל מאסטר שף"

נאוה ריץ בוגראט | צילום: ליה יפה
נאוה ריץ בוגראט | צילום: ליה יפה

מרמת גן ללוס אנג'לס, דרך מלון דן

ריץ בוגארט, 65, נולדה כנאוה גווילי, ומספרת שסבלה מהזנחה רגשית בילדותה. בגיל חמש היא רצתה שג'ון קנדי יהיה אבא שלה וחלמה לגלוש על גרם המדרגות של משפחת בריידי, אבל בעיקר פינטזה על אמריקה ועל נשיקות באנגלית. סיפור החיים שלה מטלטל, מרגש ונוגע, ויכול לפרנס כמה סדרות ולרוקן אינספור קופסאות טישו. בימים אלה, אחרי 12 שנות כתיבה, תחילה באנגלית ובהמשך בעברית, היא כרכה אותו לרומן אוטוביוגרפי בשם "הכול התחיל עם קרוליין", שבו היא משתפת בגילוי לב במסע חייה.

"הבית שלנו, שהיה דתי, התחזה לפולני עם סרוויסים של רוזנטל. אימי הטריפוליטאית קנתה חלקת קבר בפנוביץ, מקום של אשכנזים, אבל יצא שהיא קבורה ליד בוזגלו"

 

גילוי נאות: אנחנו חברות ותיקות. הכרנו לראשונה כעיתונאית ומרואיינת, אבל היכולת המופלאה שלה להתחבר לאנשים עשתה את שלה ומהר מאוד היא הפכה לבת משפחה. ליל פסח אחד, מקץ ימי האבלות על אבי, כשרציתי לברוח מאווירת החג בישראל, הרחקנו עד אליה ללוס אנג'לס. התארחתי גם בדירה הניו יורקית שלה, שהייתה במיקום הכי טוב במנהטן, כמובן.

לאירוע השקת הספר שלה לפני כחודש במלון לייטהאוס בתל אביב, הגיעו חבריה הטובים ענת לב אדלר, יובל אברמוביץ, מרסל מוסרי ועינת שרוף. אושרת קוטלר כתבה על הכריכה: "כשנאווה הגיעה אליי לסדנת הכתיבה ובאמתחתה 400 עמודי מחשב, השתנקתי. 'זה יהיה רב מכר וגם סדרת טלוויזיה' היא הצהירה בחדווה ובביטחון מלא. ואכן, אחרי ששמעתי את תקציר סיפורה, לא היה לי ספק שהאישה הזאת תוכל להוריד גם את הכוכבים מהשמיים, אם רק תחליט שכך יהיה". בימים אלה הספר שלה מתורגם לאנגלית, חברת הפקה אמריקאית מגלה בו עניין לסדרה טלוויזיונית, ונאוה? היא כבר שוקדת על הספר השני.

"הדבר שאני הכי טובה בו הוא לא להיות מעצבת אלא בלהתחיל עם אנשים ולהפוך להיות החברה הכי טובה שלהם", היא מספרת, "כשגרתי בארצות הברית, התחיל האינסטגרם.  התחברתי לכל מיני אנשים בארץ, ביניהם ענת הראל. כשהגעתי לביקור בארץ, החלטתי לעשות לעצמי יום הולדת והזמנתי 24 מחברי לאינסטגרם. כמובן לא הכרתי אף אחד מהם. כולם באו.  חגגתי עם זרים שהפכתי אותם לחברים.  

כשהיה לי גידול במוח, החברים באינסטגרם ביקשו להתפלל לרפואתי. אלברט (בעלה דאז, תכף נגיע לסיפור שלו – דב"א) הגיע עם מצלמה. הם ראו בלייב את ההכנות לניתוח, כולל הפגישה עם המרדים, עד השלב שנכנסתי לחדר ניתוח והוא המשיך לצלם להם בלייב ברגע שיצאתי. מי יכול היה לתאר אז שאני אנצל ואותו הגידול במוח יכריע". 

בואי נתחיל מהתחלה.
"נולדתי אשמה. אכזבתי את אימא שלי עוד לפני שהגחתי לאוויר העולם, כי היא קיוותה ללדת יחד עם הנסיכה גרייס קלי ממונקו, אבל זו הקדימה אותה בשבועיים כשילדה את קרוליין בכורתה. פספוס אדיר מבחינתה. אני הבת השלישית של הוריי, ילידי טריפולי, מתוך שבעה. בכל פעם שעשו סקס, נולד ילד. נולדתי 5 ק"ג ו-64 ס"מ בבית החולים הקריה בתל אביב. אבא שלי, בעל חנות ירקות, היה עשיר בזכות אביו שחי באיטליה ושלח סחורות מנאפולי. הבית שלנו, שהיה דתי, התחזה לפולני עם סרוויסים של רוזנטל, דיסוננס מוחלט לחיים בארץ באותם ימים, ואנחנו הצטלמנו בפוטו פרסמן כדי שסבא יראה שאנחנו שמורים. הכל אצלם היה שופוני. לזכות אמי יאמר שהבית היה תמיד מתוקתק ועם ריחות של בישולים. ההורים האנוכיים שלי היו חוגגים סילבסטר במלון שרתון ועשו רונדלים באוניות לנאפולי, והשאירו אותנו בבית. הם היו נשואים כל חייהם, אבל היו צריכים להתגרש כי חוסר ההתאמה ביניהם היה בולט. לימים הם עברו לגור ברומא והשאירו אותי עם אחי החייל. הם נתנו לי לגור בבית בחינם בתנאי שאשלם את כל החשבונות ואפרנס אותו. אימא שלי קנתה חלקת קבר בפנוביץ, מקום של אשכנזים, אבל יצא שהיא קבורה ליד בוזגלו. שנים נקפו מאז ואני בכלל לא בטוחה שאני מתגעגעת אליהם".

ובבית הספר?
"הייתי תלמידה עם זיכרון פנומנלי ופעילה בוועדות קישוט וחברה, אבל עדיין הייתי עוף מוזר, גדולת ממדים ושונה. בגיל תשע כבר גיהצתי לעצמי את חולצות בית הספר, וכשאמי הבחינה בכישורי הגיהוץ שלי היא הערימה עליי את הגיהוץ של כל בני הבית. נדחפתי לבתים של אחרים כדי להרגיש תחושת בית שחסרה לי. לא אהבתי את בית הספר ובכיתה ו', בלי לשאול את הוריי, עברתי לבית ספר חילוני. בתיכון כבר לא למדתי. הייתי רשומה באנקורי אבל לא הלכתי. למזלי, הייתי גבוהה, נאה וגבעולית. בגיל 14 התחלתי לעבוד בחנות הירקות של הורי. פנחס שדה נכנס לקנות, הוא היה המשורר של התקופה.   חפרתי לו שאני אגור באמריקה והוא צחקק, חשב שאני טראללה. בפעם הבאה שהוא הגיע לקנות הוא בא עם ספר שלו וכתב הקדשה "לנאווה, ילדה סקרנית". אמרתי לו, גם אני אכתוב ספר.  את ההבטחה ההזויה הזאת מימשתי עכשיו. 50 שנה אחרי".

והמשכת לעבוד כל הנעורים?
"בגיל 15 ניהלתי משרד של ארבעה עורכי דין עד שהתגייסתי ושירתתי בבה"ד 11 כמש"קית קישור".

ובגיל 20 כבר היית גרושה.
"כן. נישואי בוסר, זה לא הלך בינינו. תוך שנה התחתנו והתגרשנו ועברתי לגור בדירה עם שותפה. אחריו לא היה לי בחור הרבה זמן. שנאתי בחורים. כשכבר נוצר קשר, הייתי כבדה, מרירה. אכלתי להם את הראש וזה היה נגמר".

"הובהלתי לקריה ומצאו שההיריון התפתח מחוץ לרחם. הוציאו לי חצוצרה ושוב עזבתי את בית חולים בלי תינוק ועם חור שחור"

 

את פרנסתה בתום השירות הצבאי היא מצאה בעבודה בבית מלון קטן בתל אביב. "הייתי פקידת קבלה מהחלומות, הכי מסבירת פנים לאורחים. אורח רצה כרטיס לפילהרמונית? נאוה תסדר. העבודה במלון הייתה הדבר הכי קרוב לחלום הגדול שלי – אמריקה. בגיל 21 נסעתי לראשונה לחו"ל, לרומא. פגשתי שם את דן סטינגר, אמריקאי בן 30 משיקגו, מהנדס יפה תואר, גרוש ואב לבן, והוא הפך לגבר מכונן בחיי".

עד כדי כך?
"חשבתי בתחילה על משהו קליל. לילה אחד, שלום וביי, ושיהיה לי מה לספר לחברות, אבל הקשר נשמר ואחרי חצי שנה הוא בא לארץ והציע לי נישואין. נסענו לאתונה והוא הציג אותי כארוסתו. הודעתי במלון שאני עוזבת. הוא בינתיים נסע עם בנו לטיול וקבענו שיתקשר אליי כעבור כמה ימים. באותן ימים השיחות עלו שלושה דולר לדקה. חיכיתי והוא לא צלצל. בינתיים, גיליתי שאני בהיריון. כעבור כמה ימים הוא התקשר כדי להודיע לי שהוא הגיע למסקנה שזה לא יעבוד בינינו. התרסקתי. עשיתי הפלה והרגשתי במיץ של הזבל".

"לא היה לי גרין קארד, והוא הסכים להתחתן איתי. בישלתי לו ואירגנתי את הבית ולשנינו זה היה סידור מעולה. מין? שום דבר. אפילו לא התעניינתי בנטיות שלו"

 

התחנה הבאה שלה בדרך לאמריקה הייתה מלון דן בתל אביב. "התחלתי לחסוך כסף לכרטיס טיסה והלכתי להוציא ויזה, אבל לא היה לי בית ואוטו אז לא קיבלתי. יום אחד הגיע למלון אורח אמריקאי – רווק בשם וויין ריץ'. היה לו יום חופשי מהעבודה ונעניתי לבקשתו לקחת אותו ואת חבר שלו לטיול בירושלים".

והוא הפך לבעל מס' 2?
"כן. אבל זה מורכב, לא היו לי שום כוונות כלפיו. הוא לא היה הטיפוס שלי, אבל כבר קיבלתי ויזה והוא הזמין אותי לבקר בלוס אנג'לס, ובדיוק חברה שלי עברה לשם, אז התאים לי לבוא. עברתי דרך ניו יורק. לראשונה בחיי ראיתי בנייני זכוכית גבוהים ואורות ניאון. הבניין של ABC ו'גוד מורנינג אמריקה' היו מבחינתי התגלמות אמריקה היפה. התאהבתי במנחה ג'ון לונדון וכל צבע של ג'קט שהיא לבשה, קניתי גם לעצמי. אחרי ניו יורק, הגעתי ללוס אנג'לס. וויין נסע מחוץ לעיר והשאיר לי את הבית שלו לשבוע. זה היה השבוע הכי טוב בחיי. נשארתי ולא חזרתי לארץ במשך עשרות שנים. לא היה לי גרין קארד, והוא הסכים להתחתן איתי. בישלתי לו ואירגנתי את הבית ולשנינו זה היה סידור מעולה. מין? שום דבר. אפילו לא התעניינתי בנטיות שלו. הייתי חייבת להישאר נשואה בשביל הפספורט. נפרדנו כשהייתי בת 28, אבל נשארנו נשואים על הנייר שבע שנים לפני שהתגרשנו. הקשר נותק. יום אחד נפגשנו באקראי בטיסה. הוא סיפר לי שהתחתן ויש לו בן. הדבר היחיד שלקחתי ממנו היה שם המשפחה".

ומדן לא שמעת יותר?
"מדי פעם הוא היה מתקשר ונשמע שיכור. ב-1986, פגשתי אותו בתערוכה הראשונה שעשיתי בלוס אנג'לס, ושוב נוצר קשר. הפעם חשבתי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, אבל הכיף איתו נמשך פחות משנה ושוב הבנתי שאכלתי אותה. נפרדנו וטסתי לארץ. בישראל התחלתי להקיא. התברר לי שאני שוב בהיריון. צלצלתי אליו, סיפרתי לו על ההיריון ועל הרצון שלי לשמור עליו ולתדהמתי הוא הסכים. שוב הייתה רומנטיקה באוויר. כעבור כמה ימים חשתי כאבי בטן עזים, הובהלתי לקריה ומצאו שההיריון התפתח מחוץ לרחם. הוציאו לי חצוצרה ושוב עזבתי את בית חולים בלי תינוק ועם חור שחור. דן לא האמין לי. בעיקר, הוא שוב לא רצה אותי. חזרתי לארצות הברית ושמתי עליו איקס. פגשתי אותו בהמשך החיים, כשחליתי בסרטן. מ-1990 לא התראינו, אבל היינו בקשר עד מותו ב-2007".

חדר ילדים בעיצובה של נאוה ריץ בוגארט | צילום: באדיבות המצולמת
חדר ילדים בעיצובה של נאוה ריץ בוגארט | צילום: באדיבות המצולמת

בלוס אנג'לס היא עבדה ב"בליני", חנות נחשבת למצעי תינוקות, התגנבה לאוניברסיטה לשמוע הרצאות בתחום העסקים, ובהדרגה התחילה לעצב בעצמה. היא שכנעה את בעל החנות לפתוח חנות נוספת בבברלי הילס ולהפקיד את ניהולה בידיה. "דגם שעיצבתי הוצג בחלון הראווה ולמחרת מלאני גריפית, שילדה בת לאנטוניו בנדרס, הגיעה לחנות עם אמה, השחקנית טיפי הדרן, והן קנו אותו. הכסף הלך לבעל החנות. אני קיבלתי על כל מכירה של 500 דולר, בונוס של חמישה דולרים. מבחינתי, הסיבה לפתיחת החנות הייתה שג'ון לונדון תגיע אליה, כי במסגרת התוכנית שלה היא יצאה לצילומי חוץ ואני מודה שהייתי אובססיבית כלפיה. חשבתי לעצמי 'היא אמנם מרוויחה חצי מיליון דולר לשנה ואני חמישה דולרים לשעה, אבל למה שלא נהיה חברות?".

כשהבינה שהעיצובים שלה הפכו לשחקנים מרכזיים במכירות החנות, היא אזרה אומץ והקימה עסק משלה. היא מצאה תופרת והתחילה לעצב במוסך של הבית הראשון שרכשה מכונס נכסים בשכונת שרמן אוקס. הבית עלה 120 אלף דולר. היא לקחה משכנתה על סך 110 אלף דולר ויצאה לדרך. כבר בתערוכה הראשונה שהשתתפה בה בניו יורק, היא הבינה שהעסק הולך להיות ענק. ההזמנות לא הפסיקו להגיע. לא עבר זמן רב והיא הפכה לשם חם בתעשייה, אורחת קבועה בתוכניות טלוויזיה ומרואיינת קבועה בעיתונות האמריקאית. "נאווה דיזיינס" היה לאחד המותגים הבולטים בארצות הברית, שמר על שיאי מכירות לאורך שנים, והגיע גם לאירופה. בשיאו, היו 175 חנויות בבעלותה ועוד 400 בזכיינות.

"מבחינתי, הסיבה לפתיחת החנות הייתה שג'ון לונדון תגיע אליה. חשבתי לעצמי 'היא אמנם מרוויחה חצי מיליון דולר לשנה ואני חמישה דולרים לשעה, אבל למה שלא נהיה חברות?'"

 

על סוד ההצלחה שלה היא אומרת: "אמריקה אוהבת ומעריכה אנשים חרוצים. נכנסתי לתחום שלא היה לי בו ניסיון, עבדתי המון במשכורת מינימום עד שפתחתי עסק משלי ומפעל גדול שהעסיק עובדים, ושהצליח מעל ומעבר. זכיתי ב'טומי אוורד', האוסקר של תעשיית הטקסטיל של ארצות הברית. אחרי שעיצבתי חדר בשידור חי ב'גוד מורנינג אמריקה' לשלישיית ילדים שעמדה להיוולד, האם ההריונית קראה לבתה נאוה וגל של ילדות בשם הזה שטף באותה שנה את ארצות הברית".

למה המצעים היו כל כך יקרים?
"כי הבדים שלהם היו הכי איכותיים בשוק והכל בעבודת יד ובשילובי משי, רקמות ותחרות, עם הקפדה על תפירת עילית. אנשים בארצות הברית מוציאים בקלות על בגד לאירוע משפחתי 5,000 דולר, וזה רק לערב אחד, אז מצעים שישמשו את הילד כמה שנים ויעברו בהמשך בתוך המשפחה יכולים להיחשב כהוצאה נכונה. חתימת ידי הייתה על כל שמיכה, ואם בטעות לא הייתה חתימה, היו מחזירים לי לחתימה. מלינדה גייטס, אשתו של ביל, באה לקנות סט, אבל נוכח המחירים הסתפקה בתיק. היא הייתה יוצאת דופן וזו זכותה".

וג'ון לונדון הפכה לחברה?
"ברור. נולדו לה בהמשך שני זוגות תאומים באמצעות פונדקאיות, בכל פעם בן ובת, והיא קנתה אצלי את המצעים והתחברנו. היא בת 72 ועד היום אנחנו חברות בפייסבוק".

נאוה ריץ בוגארט עם בניה אריאל (שני מימין) ובעלו אלון, וירדן (שני משמאל) ובת זוגו | צילום פרטי
נאוה ריץ בוגארט עם בניה אריאל (שני מימין) ובעלו אלון, וירדן (שני משמאל) ובת זוגו | צילום פרטי
נאוה ריץ בוגארט עם ג'ון לונדון, לשעבר מנחת "גוד מורנינג אמריקה" | צילום פרטי
נאוה ריץ בוגארט עם ג'ון לונדון, לשעבר מנחת "גוד מורנינג אמריקה" | צילום פרטי

"הרגשתי בתוך תוכי שהילד שהיא נושאת ברחמה נועד לי"

את בעל מס' 3, שמכונה בספר "גדי", היא פגשה באילת בגיל 31, בביקור שערכה בישראל. "הרגשתי שאני חייבת למצוא את האיש שיהיה האבא של הילדים שלי ומצאתי אותו. חתיך, משכיל, אב לילדים מפרק א', שגם רצה אמריקה. שנה אחרי שהכרנו הוא התפטר ובא לארצות הברית". גדי נכנס לעסקיה והפך לעזר שכנגד והיא ראתה בו את גבר החלומות שלה ואבי ילדיה. למרות העובדה שחצוצרה שלה הוסרה בניתוח ושבעברה היריון מחוץ לרחם, היא האמינה שבהפריה חוץ גופית תצליח להרות. רגע לפני החתונה, התגלה בגופה סרטן בצוואר הרחם בדרגה 3, והיא נאלצה לעבור כריתה רדיקלית. בגופה הושארה שחלה אחת כדי שלא תחווה מיד את גיל המעבר. כמה ימים אחרי היא התחילה בסדרת הקרנות, בסיומן הודיע לה הרופא המנתח שהיא נקייה מסרטן. החלומות על ילד פרי בטנה נגוזו, אבל היא היתה נחושה להפוך לאימא ויהי מה.

"הכנו לירדן התינוקת חדר ורוד, וכעבור שבוע נולד ירדן הבן. הציעו לי לוותר עליו ולחכות לבת, אבל אני ידעתי שזה התינוק שלי"

 

"הנושא של אימוץ פתוח היה בשנת 1989 בחיתוליו, כך שנחשבתי לפורצת דרך", היא מספרת. "העדפתי אותו מראש על אימוץ סגור, כדי שלא יהיה מצב שהילד שלי יהיה בן 18 ויתחיל לחפש את הביולוגית שלו. את שרי מסן דייגו הכרתי דרך משרד תיווך בנושא. היא הייתה רווקה, אם יחידנית לשני ילדים בחודש השישי להריונה, ונחושה למסור את הילד שייוולד לה. כשנפגשנו לראשונה היא אמרה 'סוף סוף אישה שאני יכולה לדמיין כאימו של ילדי". ליוויתי אותה לאורך כל שלבי ההיריון. היו הרבה חששות, האם היא לא תתחרט, האם האב יאשר את האימוץ, אבל אני הרגשתי בתוך תוכי שהילד ששרי נושאת ברחמה נועד לי. אריאל נולד בשנת 1990, בבית חולים פרטי, והועבר מיד לזרועותיי. אני זוכרת שדקרו את כף רגלו לצורך בדיקת דם וחשתי כאילו אני הנדקרת. קשה לתאר את האושר האינסופי של אישה נטולת רחם שאוחזת בילד שהוא שלה לנצח".

כעבור שנה וחצי, היא ביקשה להביא לבנה התינוק אחות קטנה. "פניתי שוב לאותו המרכז וביקשתי שימצאו לי אישה הרה שנושאת ברחמה בת. אפילו שם מוכן היה לי, ירדן. הם שידכו לי את דבי, אם חד הורית עניה מקנטאקי שהייתה קרובה ללידה. החלטנו ללכת על זה. הכנו לירדן התינוקת חדר ורוד, וכעבור שבוע נולד ירדן הבן. הציעו לי לוותר עליו ולחכות לבת, אבל אני ידעתי שזה התינוק שלי".

הקפדת על הקשר עם האימהות הביולוגיות שלהם לאורך השנים. לא חששת שיווצר בלבול אצל כל הצדדים?
"מלכתחילה היה ברור שלילדים יש אימא אחת וקוראים לה נאוה. הילדים שנולדו להן הם אחים של אריאל וירדן לכל דבר, אבל האימהות היו ונשארו מעין דודות. שרי הייתה באה לבקר אותנו עם ילדיה, נשארת לישון, ובבר המצווה של אריאל שתינו ליווינו אותו יחד לתוך האולם. הזמנתי אותה לא אחת לחגוג איתנו חגים, כולל יום האם, וגם אחותו של אריאל, שכבר נשואה, הגיעה עם הבנות שלה. תקופה ארוכה נשמר קשר גם עם הביולוגית של ירדן. הקפדתי לשתף אותה בכל הצמתים המרכזיים בחייו, אבל בבגרותו ירדן בחר להתנתק. כיבדתי את זה".

נישואיה השלישיים התפרקו בסוף שנות התשעים. בשנת 2006 היא החליטה לעלות לישראל ולנהל מכאן את עסקיה. היא מכרה את ביתה הגדול בהוליווד, שני דונם עם בריכת שחיה, וקנתה פנטהאוז בשכונת בורוכוב בגבעתיים. הבנים בני העשרה החלו ללמוד בבית ספר בעיר, אבל בסופה של אותה שנה הניסיון הוכתר ככישלון והם חזרו על עקבותיהם. "המעבר לישראל היה כרוך בהוצאות עצומות, אבל הכל היה מוצדק בשם הציונות והעתיד שרציתי לבניי. רציתי שבבוא היום הם יתגייסו לצה"ל, אבל במציאות הם היו ילדים אמריקאים מפונקים, בלי שפה. הצברים המחוספסים לעגו להם וככל שחלף הזמן ראיתי שהם מסתגרים בתוך עצמם. קיוויתי להקים כאן מפעל למצעים, לספק עבודה לישראלים, ושום דבר בסוף לא יצא".

נאוה ריץ בוגרט עם אלברט ביום חתונתם. טקס קצר ועצוב | צילום: באדיבות המצולמת
נאוה ריץ בוגרט עם אלברט ביום חתונתם. טקס קצר ועצוב | צילום: באדיבות המצולמת

את בעלה האחרון, אלברט בוגארט ההולנדי, איש עסקים בעצמו, גרוש בלי ילדים, שהכירה בפגישה על רקע עסקי. "התאהבתי בו ממבט ראשון והקשר בינינו הפך לסיפור אהבה מופלא". בזכותו, היא אומרת, חזרה להאמין באהבת אמת. לא היה לה ספק שזה הגבר להזדקן איתו. במקביל, החליטה להיכנס לשוק המצעים לתינוקות ברשתות גדולות. לדבריה, זו הייתה תחילת הסוף של העסק. "זו הייתה טעות בשיקול הדעת שלי, זה היה מנוגד לקוד הגנטי של הביזנס. זה גרם למפלה של החנויות הקטנות, והבנתי שפרק 'נאווה דיזיינס' בחיי עומד להסתיים".

לפתע בוגארט החל לדבר אל הנוכחים בהולנדית. איש מהם לא דובר את השפה. בבוקר, בתום סדרת בדיקות בדיקות במרפאה מקומית, הגיעה האבחנה: גידול ממאיר בגזע המוח

 

עלילת חייה קיבלה טוויסט נוסף לפני כעשור. בתום יום עבודה רגיל במפעל היא מעדה, איבדה את ההכרה והובהלה לבית החולים, שם התגלה גידול שפיר במוחה. מבחינתה, זה היה אות משמיים לעשות שינוי משמעותי בחייה. היא נפרדה מהעסק, מכרה את רוב רכושה בארה"ב וחזרה להתגורר בישראל. גם בוגארט החליט להאט את הקצב. הם רכשו דירה בעיירת הנופש מרביאה בספרד ובילו בה את חופשותיהם, אבל בעיקר היו נחושים לנגוס בחיים בביסים גדולים. במהלך שנה אחת הם יצאו לקרוזים מסינגפור, הונג קונג, סין, הוואי ומרחבי אירופה, ונהנו ממנעמי החיים הטובים.

"אני לא עובדת יותר, אני לא צריכה לעבוד", היא מפרטת" "אני חיה טוב. אין לי 300 מיליון אבל מספיק לחיות טוב. אנחנו טסים לאוסטרליה בכריסמס. 8,000 דולר כרטיס בביזנס,  אז לילדים שלי יישאר קצת פחות.  מסידני נצא בקרוז לניו זינלנד.  אבל עכשיו נוסעים לטורונטו, לקחתי סוויטה במלון מריוט.  ראיתי מה קרה לאלברט. אני רוצה לחיות. למצות כל רגע.  נחזור, נטוס לדובאי ואז לסינגפור.  הייתי כמעט בכל מקום בעולם. בכל היבשות. כולל במקומות שישראלים לא יכולים להיכנס, כמו מלזיה ואינדונזיה. הגעתי גם לאנטרטיקה, אני חברה במועדונים של מיליון מייל קלאב של דלתא ואמריקן איירליינס.  בקרוזים צברתי כ-800 ימים".    

ערב אחד במרביאה, בעודם מבלים בחברת אריאל ובן זוגו אלון, שבינתיים הפך לבעלו, בוגארט החל לפתע לדבר אל הנוכחים בהולנדית. איש מהם לא דובר את השפה. בבוקר, בתום סדרת בדיקות בדיקות במרפאה מקומית, הגיעה האבחנה: גידול ממאיר בגזע המוח שמחייב ניתוח מיידי. הם הגיעו לישראל והוא נותח בתל אביב. את הטיפולים הכימותרפיים הקשים הוא בחר לעבור בהולנד. נאוה לא משה ממיטתו. באחת ההפסקות שבין הטיפולים הוא ביקש למסד איתה את הקשר. טקס הנישואין שלהם היה קצר ועצוב. כששבו לדירתם שעל שפת הנהר באמסטרדם, הוא תלה שלט על דלת הכניסה "נאוה ואלברט בוגארט".

כריכת הספר "הכול התחיל עם קרוליין" מאת: נאוה ריץ בוגארט | צילום: יח"צ
כריכת הספר "הכול התחיל עם קרוליין" מאת: נאוה ריץ בוגארט | צילום: יח"צ

בוגארט מת בן 60, בתהליך המתת חסד שתועד על ידי חברת הפקה שוודית. "אלברט היה התגלמות כל החלומות שלי. זו הייתה אהבה טובה וחכמה עם איש אציל נפש שנקטעה הרבה לפני שהגיעה זמנה. הפכתי לאלמנה ולא רציתי לחשוב שאשאר כזאת לתמיד. הילדים שלי מפלסים את דרכם בחיים. אריאל מתגורר בישראל עם אלון. ירדן חי בקליפורניה ועומד להינשא שם לחברתו. ומה איתי? ביולי 2019 הגעתי לאתר ההיכרויות אלפא. רציתי אדם שהוא אלמן כמוני, פנסיונר שאוהב לטייל בעולם, שמסוגל להיות בג'ינס וטי, אבל גם בבלאק טיי, ושארגיש איתו בנוח כי אני בן אדם של קוטביות".

באוגוסט היא הכירה באתר את יעקב גורן, קיבוצניק לשעבר מעין חרוד, קצין צה"ל בעברו, איש סיירת שריון. "קבעתי אתו בשרונה. השיחה קלחה, הוא סיפר לי שטיפל באשתו עד מותה לפני שליווה אותי לדירתי. למחרת הוא הזמין אותי להצגה. היה בו משהו מרגיע, נעים. ראיתי גבר מסודר בחיים, אבא וסבא מסור. לא הרבה אחר כך קבעתי עם חברים לשיט על הדנובה בבודפשט וברגע האחרון הם ביטלו. הוא הציע להצטרף במקומם, והיה מושלם. חלקנו חדר והזהרתי אותו ששום דבר לא יקרה, כי עוד לא יכולתי לחשוב על גבר אחר. מאז עברו שלוש שנים. לפני שנה וחצי עברנו לגור יחד ואנחנו לא נפרדים – מארחים ומבשלים, הולכים להופעות ומטיילים. אני לא יודעת אם אלברט שלח לי אותו, אבל אני יודעת שזכיתי שוב לאהוב".

נאוה ריץ בוגארט עם יעקב גורן, בן זוגה הנוכחי | צילום פרטי
נאוה ריץ בוגארט עם יעקב גורן, בן זוגה הנוכחי | צילום פרטי