מתי ואיך להעניש?

זה לא חדש שלגדל ילדים זה לא עניין קל. לצד האהבה, הפינוק וההשקעה, עלינו גם לדאוג לחינוכם, להציב גבולות – וגם להעניש כשצריך. אילו עונשים הם אפקטיביים? הנה כמה מצבים שעלינו להתמודד איתם בגילאים השונים ודרכי הפעולה המומלצות.

גיל אפס עד שנתיים: נזרעים זרעי האחריות
גיל שנתיים עד ארבע: מניפולציות ובדיקת גבולות
גיל ארבע עד שש: הרבה חיזוקים, מינימום ענישה
גיל שש עד תשע: לא לקפוץ למסקנות

גיל אפס עד שנתיים: נזרעים זרעי האחריות

ההורים מתחילים להעביר לילדם אחריות למעשיו כבר בגיל שבו הם אומרים לו "אסור" ו"לא", לרוב זה קורה בסביבות גיל שנה. כמובן שעדיין אין הוא אחראי למעשיו, אך אז נזרעים זרעי האחריות וההורים מתחילים להציב גבולות.

ההורים: בגיל זה כאמור לפעוט אין אחריות למעשיו באופן טוטאלי, לכן כדי למנוע התנהגות מזיקה שלו – לעצמו ולסביבתו – על ההורים לנקוט בהתנהגות מונעת: אי אפשר לצפות מפעוט בן שנה וחצי לא לרוץ לכביש, לבריכה או לא לגעת בכלי זכוכית שנמצאים בהישג יד, גם אם זה יהיה כרוך בסנקציות לאחר המעשה, ולכן על ההורים להיערך מראש לסיטואציות כאלה ולנסות למנוע אותן.

הענישה: ציפייה לאחריות מצד ילד לא בשל מלחיצה אותו, וחושפת אותו לתסכול – בגלל אי ההצלחה – ולפגיעה בדימוי העצמי שלו. ציפייה לא ללכלך בגד לבן בזמן האכילה אינה מתאימה לפעוט בן שנתיים. סיכוייו לאכזב את עצמו ואת הסביבה גדולים. הסכנה היא שהפעוט אמנם יצליח במשימה אך יהיה לחוץ מאוד, ואפילו יפתח התנהגות אובססיבית.

כך גם אי אפשר לצפות מפעוט לא להתכופף מבעד לחלון, ויש לדאוג לסורגים ולא לכעוס עליו כשהוא מנסה; כך גם אי אפשר לצפות מפעוט לא לגעת בקומקום רותח, וההורה צריך לקחת אחריות ולמנוע מהפעוט מלהגיע אליו. פעוטות רבים נפגעים ונכווים בגלל ציפייה לא ריאלית מצד ההורים שיידעו להיזהר.

שימו לב: הגיל הכרונולוגי אינו הגורם הבלעדי לבשלות. יש ילדים בשלים לגמילה או להבנת הוראות פשוטות בגיל שנתיים, ואחרים רק בגיל שלוש ומעלה.

קשה לצפות מתינוק שידע להיזהר ולכן יש להשגיח עליו. אילוסטרציה: ingimage

גיל שנתיים עד ארבע: מניפולציות ובדיקת גבולות

הילד עדיין לא בשל ולא אחראי למעשיו, ורואה בעיקר את עצמו. ילדים מתחת לגיל שלוש עדיין מונעים כמעט רק על ידי דחפים, וגם אם הם מבינים עדיין קשה להם ליישם, לכן בגיל הזה חשוב להגביל וללמד גבולות וחוקים, אבל ההתייחסות צריכה להיות מתאימה ליכולות שלהם. כמובן, חשוב להימנע ממצבים שידוע לנו שהילד לא יוכל לעמוד בהם. לקראת גיל ארבע כבר מתחילה הבשלות והאחריות האישית.

ההורים: זהירות, הילד נכנס לגיל המניפולציות. הוא מנסה אתכם ובודק גבולות. בגילאים הללו התנהגויות מפריעות של ילדים קורות בגלל שהילדים בטעות הסיקו שזו הדרך הטובה ביותר להפעיל את ההורה. לא על כל התנהגות לא נאותה כדאי להגיב בענישה. לעיתים אפשר להתעלם מההתנהגות, אך לעיתים ההתנהגות חמורה וברצוננו ללמד את ילדנו להימנע ממנה בעתיד.

הענישה: חשוב להתאים את התגובה למעשה וכמובן לגיל הילד ולמה שאנו מצפים ממנו בהתאם לגילו ולבשלותו. ענישה מומלצת היא לרוב ענישה "טבעית", ולא ענישה שרירותית שהיא נטולת קשר למעשה עצמו. למשל: ילד קטן שרץ במדרגות, נפל ונחבל – החבלה היא התוצאה הטבעית. התגובה צריכה להיות מותאמת לחבלה: אמפתית, אבל לא היסטרית, ולא "אמרתי לך", כי הוא כבר למד את הלקח דרך התוצאה הטבעית.

כך גם ילד שהשאיר משחק לא מסודר, למרות שנאמר לו "תאסוף את הקלפים כי אחותך תהרוס לך". כשזה קורה, התוצאה הטבעית היא שהקלפים נקרעו. העניין הוא להצטער יחד איתו ולחשוב מה אפשר לעשות, ולא לומר: "אמרנו לך!".

שימו לב: בשלות הילד, בגילאים הרכים בפרט, היא מרכיב חשוב מאוד בחינוך ובהפעלת עונשים: כדי שנוכל לחנך להתנהגות בדרך רצויה – למשל לא לרוץ לכביש – הילד צריך להבין את ההוראות שניתנות לו. כדי לפנות צלחת לכיור אחרי הארוחה – הילד צריך להיות מסוגל לקחת צלחת בלי להפילה. כדי לעשות זאת בהצלחה, הוא צריך יכולות של מוטוריקה וקואורדינציה המאפשרות זאת, ולהיות גבוה מספיק כדי לשים אותה בכיור, למשל.

הזדהו עם הילד כשמשהו נהרס לו, גם אם הזהרתם אותו. אילוסטרציה: ingimage

גיל ארבע עד שש: הרבה חיזוקים, מינימום ענישה

הילד מתחיל להבין שהוא אחראי למעשיו. בגיל הזה מתעצבת יכולת קבלת ההחלטות שלו ומתחילה להתפתח האחריות האישית. הילד מתחיל להיות רגיש למצוקת הזולת ולהשלכות של מעשיו על האחר.

ההורים: הילד בשל ומבין כמעט לחלוטין הוראות וכללים. בשלב זה של חייו, כשהילד מנסה לסגל לעצמו התנהגות נורמטיבית וההורה מהווה עבורו מודל חיקוי, יש מקום לאופי הייחודי של כל הורה. לעיתים יש חילוקי דעות בין ההורים עצמם לגבי החינוך של הילד (על כמות שעות הצפייה בטלוויזיה, על כמות הממתקים שיש לאפשר לילד ועוד).

רצוי שההורים יהיו מתואמים במידת האפשר כדי לא לבלבל את הילד. חוסר עקביות מאבד את האפקטיביות של החינוך להתנהגות הרצויה. לעיתים קרובות שני ההורים חלוקים ביניהם גם לגבי אופן הענישה, באופן טבעי מפני שחונכו אחרת וכל אחד מגיע עם סט שונה של ערכים והרגלים מהבית. אך ביחד יש למצוא את האיזון כמשפחה חדשה. כדאי להורים לקבוע מראש מהן ההתנהגויות שעליהן מגיבים בעונש, וכן להסכים מראש לגבי סוג העונש.

הענישה: מומלץ לתת חיזוקים במינון משתנה, קרי הרבה חיזוקים ומינימום ענישה. מתן חיזוקים לא כולל רק מתנות, אלא גם מילות שבח, העצמת האמון, בילוי משפחתי ועוד. כשילד לא עומד בציפייה, יש מקום לשיחה ולהסבר לפני הענישה. חשוב לוודא שהילד הבין את הציפיות ושהוא מסוגל לעמוד בהן. העונשים שיש להשתמש בהם הם מניעת הנאה מהילד: לא רואים טלוויזיה, לא מקבלים ממתק וכדומה. העונשים צריכים להיות מוגבלים בזמן (למשל, לא לראות תוכנית אחת) ומינימאליים.

כללי זהב בענישה * החלטה משותפת: כדאי שההורים יחליטו מראש מהן מבחינתם התנהגויות מפריעות של הילד, ומהן התגובות ההגיוניות למעשיו. *אסור שהעונש יפגע בילד רגשית או פיזית: יש להגיב תגובה תקיפה, אבל לא תוקפנית. עונש פיזי מעביר לילד מסר בלתי רצוי, לפיו שימוש בכוח פיזי ומכות הוא דרך לטיפול בכעסים ולפתרון בעיות. *הודעה מוקדמת: יידוע הילד ואזהרתו הם חובה כדי שהילד יוכל להימנע מהעונש. * מניעה מראש: נסו למנוע התנהגות לא רצויה מראש ולעצור את הילד לפני שהוא מבצע את ההתנהגות המפריעה, למשל: להרים אגרטל מחוץ לטווח ידו, כדי שלא ישבור אותו. * חלופות: הציעו חלופה לילד, הדגימו לו מה כן מותר (מותר לצייר על הנייר, אבל לא על הקיר). * כבוד לילד: יש להציב גבולות תוך שמירה על היחסים עם הילד. אין להשפיל ולרמוס את הילד, וחשוב לשמור על כבודו. * לא להתפרץ: רוב ההתפרצויות והענישה הלא יעילה מתרחשות אצל הורים ותרנים, שצוברים תחושות של כעס וחוסר אונים.

יש להימנע מעונשים תדירים וקשים. גם הביטויים "אני כועס" ו"אני מאוכזב" הם עונש שיכול להשיג את המטרה. כדאי להגיב מיד כאשר הילד לא מתנהג כפי שמצפים ממנו ולא לאחר זמן. בנוסף, חשוב לזכור שאין לאיים בלי להעניש: הילד צריך לדעת מה יקרה אם לא יעמוד בציפייה. כמו כן, חשוב שהענישה לא תהיה מלווה באיבוד עשתונות מצד ההורה ועליו להפגין תגובה שקולה ולא מתלהמת.

שימו לב: בגילאים הללו גננות והורים רבים משתמשים ב"פינת המחשבה" או "פסק זמן", המהווים תחליף ל"תעמוד בפינה" של פעם. השיטה מבקשת מילד שלא מתנהג בצורה נאותה לצאת ולהירגע בחדר אחר. לגישה זו יש יתרונות וחסרונות. יש הטוענים שבדרך זו אנחנו מרחיקים את הילד והוא מפסיד את הפעילות, אך הילד לא באמת "יושב וחושב" על המעשה שעשה ולעיתים רק מרוויח תשומת לב.

עדיף במקרים כאלה לקחת את הילד שהציקו לו ולהתרחק איתו. הילד שהציק או שהתנהג בצורה לא נאותה יבין שכשהוא לא מתנהג יפה לא נעים להיות לידו ואחרים מתרחקים ממנו. אם מחליטים להרחיק את עושה המעשה, אין להושיב אותו ב"פינת המחשבה" יותר מכמה דקות (יש האומרים דקה לכל שנה: ילד בן שלוש ימתין שלוש דקות, למשל).

גיל שש עד תשע: לא לקפוץ למסקנות

בגיל בית הספר אנחנו דורשים מהילדים שלנו יותר, שכן היכולות שלהם גבוהות יותר וגם המחויבויות שלהם גדולות ומורכבות בהרבה: ללמוד למבחן, לזכור מה צריך להביא לשיעור, לשמור על החפצים שלהם, ועוד. אך אל לנו לשכוח שהילד עדיין איננו אחראי לגמרי למעשיו. על פי החוק, ילד נושא באחריות למעשיו החל מגיל 12 בלבד, ובמקרים מסוימים זה מוגדר גם בחקיקה נפרדת וספציפית (עד גיל תשע ילד לא חוצה כביש לבד, למשל).

ההורים: בגילאים הללו להורה ולילד צריכה כבר להיות מערכת יחסים שמבוססת גם על אמון הדדי, יושר, שקיפות וכנות. במקביל, בגילאי גן חובה והכיתות הנמוכות, כשנושא המשמעת צובר באופן טבעי תאוצה, הילד כבר לא עומד רק בפני הוריו אלא גם בפני אנשי הצוות החינוכי. כשהמורה מתלוננת על התנהגות הילד, ההורה עלול לחוש מבוכה וכעס, אך בתוך כך עליו לברר עם המורה מה בדיוק קרה.

לעיתים המידע שנקבל מהילד אינו שלם, אך לעיתים אנחנו ממהרים להסיק מסקנות מגרסת המורה בלבד. אם הענישה אינה מקובלת עליכם, רצוי לומר זאת למורה בצורה מכובדת, לנסות לברר מדוע נקטו בעונש כזה או אחר, ולבדוק אם העונש מותאם וקשור למעשה, ואם לאו, אם יש אולי דרך אחרת שבעזרתה הילד יבין את חומרת המעשה שלו וישלם את המחיר המתאים.

הענישה: גם בגילאים הללו כמעט לכל דבר יש תוצאה טבעית, וצריך לתת לילדים ללמוד מהתוצאה הטבעית של מעשיהם. יש לשים דגש על כבוד כלפיהם, ולא להשפילם. ילד ששוכח באופן קבוע לקחת כריך לבית הספר ואמא רצה אחריו עם הכריך. אם הילד יישאר פעם אחת בלי כריך, והילדה תיאלץ להישאר בחוץ לחכות לאמא עד שתחזור – הם ילמדו מהר יותר מהתוצאה של מעשיהם.

כדאי לסמוך על חוסנו ותבונתו של הילד, הוא יתמודד וילמד. במקרים של התנהגויות שאין להן תוצאות טבעיות, צריך להגיב בצורה שתהיה הגיונית למעשה הילד, וזה מצריך תכנון ויצירתיות.

שימו לב: בגילאים הללו בפרט יש לתת כבוד מיוחד לילד ולסביבתו החברתית, למעמד שלו שנבנה בין חבריו בבית הספר ובקהילה, ולכן אל לנו להשפילו או להענישו בפרהסיה ולא להוכיחו ליד חבריו, אלא במקרים דחופים ורציניים במיוחד.

יעוץ מקצועי: ד"ר עדנה כצנלסון – פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית, החוג לפסיכולוגיה אוניברסיטת תל אביב; ויערה גונן הלפרין – מנחת הורים ומשפחות ומנחת קבוצות הורים מוסמכת