משחקי שליטה: ההצגה המחרמנת שנוגעת באישיו של כולנו בזוגיות

שישה זוגות על במה אחת, ארבעה זוגות סטרייטים, זוג הומואים וזוג לסביות – כל זוג מתמודד עם תסבוכת אחרת הקשורה למשחקי שליטה. פנטזיית הבגידה של הזוג הנשוי משתבשת כשהאישה מבקשת להוסיף פרט אחרון, שבן זוגה ישחק מאהב מזרחי; צעירה מאוהבת מסרבת לשחרר את ה'יזיזה' שלה מהאזיקים; אישה אחרת מתבלבלת כשבן זוגה, מנהל בכיר, מתחפש לכלב ומבקש שתשחק איתו; גבר אחר רוצה להגשים עם אשתו את פנטזיית האונס שלו, אבל חשוב לו שזה יישאר רומנטי; או גבר המייחל למין פרוע אך בן זוגו השמרן מסרב להיות אלים כלפיו.

>> מנצנצות בשמי נטפליקס: כוכבות "אייל קטן" בלוק נוטף שיק

כל זה קורה במסגרת "משחקי שליטה", קומדיה מוזיקלית המוצגת בתיאטרון האינקובטור, ועוסקת בגבול הדק בין אהבה לשליטה במערכות יחסים ובפער בין הפנטזיה שבראש למציאות שבבית. הקהל בהצגה יושב במעגל סביב הבמה העגולה, מקיף את הזוגות מכל הכיוונים, ומקבל תחושה כי הוא מציץ לסיטואציה פרטית שלא אמורה להיחשף בפניו. בנוסף, הוא גם רואה איך מי שיושב מולו במעגל מגיב למתרחש על הבמה, וזה קצת כמו לראות הצגה בתוך הצגה.

"רוב הפרידות בעולם מתרחשות בגלל ענייני שליטה. העניין הזה קיים בחיים שלנו בהרבה יותר אספקטים ממה שאנחנו חושבים. פחד מאינטימיות הוא ניסיון לשלוט על איך האדם מולי תופס אותי"

 

ההצגה הועלתה במסגרת פסטיבל הקומדיה בירושלים וזכתה אשתקד בפרס הבימוי הטוב ביותר (לידיעת המעוניינות: היא תוצג גם בתיאטרון הבית ביפו ב-25 במאי). השחקנים – יוסף אלבלק, אילון פרבר, ליר כץ ונעמה שחר – יוצרת ההצגה בכבודה ובעצמה – מתחלפים ביניהם.

"להיות במאית עלול להיות תפקיד קצת בודד, וזה מאוד מקל כשיש צוות שאת באמת סומכת על דעתו", אומרת שחר, ומודה על צוות השחקנים שלצדה. "השחקנים שלצדי הם גם חברים יקרים שלי וגם שותפים מלאים ביצירה, הרבה מהבדיחות ומהרגעים הכי יפים בהצגה נולדו מתוך אילתורים שלהם, והם יודעים גם להגיד לי לפעמים ש'אולי נשנה את הרגע הזה, זה מצחיק אבל זה סותר את המסר שאת מנסה להעביר".

שחר, בת 29, מתגוררת בדרום תל אביב עם שני החתולים שלה, וביתר הזמן מעבירה סדנאות, מציירת קומיקס, משחקת פה ושם ועובדת בימים אלה על יצירה חדשה, שדווקא לא מתוכננת להיות מחזה. ממש כמו על במה, גם בחיים היא פותחת את חדרי לבה ומדברת בגילוי לב נדיר ובלי לנסות לרצות.

ניכר שנושא הזוגיות תופס מקום משמעותי בחייך. מתי הייתה הזוגיות הראשונה המשמעותית שלך?
"בסוף התיכון היה לי בן זוג מקסים, וכשהשתחררנו מהצבא עברנו יחד להונג קונג ועבדנו באל על. אחרי ארבע שנים ביחד, מתוכן חצי שנה של מגורים משותפים בדירה פצפונת בקומה תשיעית מעל קניון קטן ומוזר, הרגשתי חנוקה וחרדה. לא הצלחתי להבין מה קורה לי והחלטתי להיפרד. חזרתי לארץ מבולבלת מאוד".

ומה עשית?
"אחרי שהסתובבתי עוד קצת בעולם, עברתי בגיל 22 לתל אביב והתחלתי ללמוד בימוי והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. בדיעבד אני חושבת שזאת הייתה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי. נפלתי על כיתה של אנשים נפלאים והרגשתי בבית מהר מאוד. תוך כדי הלימודים התחלתי לשחק, השתתפתי בכמה סרטים ובסדרה 'למה מי מת' של yes, אבל נמשכתי יותר לכיוון המחזאות ומצאתי את עצמי עסוקה הרבה יותר בכתיבה מאשר בבימוי או במשחק. כשסיימתי את הלימודים פתחתי עסק ביתי לסדנאות כתיבה, ובמקביל התחלתי את דרכי בעולם התיאטרון. כיאה לבית שגדלתי בו, נמשכתי לכיוון הקומי, וגם כשהתעסקתי בנושאים כאובים הם תמיד יצאו מצחיקים, לפעמים אפילו בלי להתכוון".

>> "ברידג'רטון" סופסוף חוזרת, וזה הולך להיות לוהט מתמיד

"הקרקס שלנו התבלגן"

שחר נולדה וגדלה בירושלים. הוריה נפגשו בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, ואחרי שאחותה הגדולה אביגיל והיא נולדו, אימה פנתה להוראת תיאטרון בבתי ספר. אביה הופיע כקוסם ופנטומימאי ברחבי הארץ. "רוב הספרים שהיו לנו בספרייה בבית היו מחזות, וההורים שלי, שני אנשים מאוד מצחיקים, הרבו לצטט את חנוך לוין ואת המורים שלהם מהסטודיו".

נשמע כמו בית שמח ומעורר השראה.
"הבית שלנו נראה קצת כמו קרקס, כל חדר היה צבוע בצבע אחר ובכל פינה היו פיצ'פקעס שאימא שלי אספה או הכינה בעצמה. החברים שלי תמיד שמחו לבוא לבקר וקינאו בי על ההורים המגניבים שלי, ובצדק. כשהייתי בכיתה ח' הם התגרשו, כנראה שהיינו יותר מדי ליצנים בבית אחד. הקרקס שלנו התבלגן, ויחד עם עוד כמה אירועים לא פשוטים שקרו לי באותה תקופה, נכנסתי לטלטלה רצינית. את רוב התיכון העברתי בכעס על העולם וביציאות עם חברים עד אור הבוקר, ובנס קיבלתי תעודת בגרות".

שחר אולי פחות הצליחה למצוא את עצמה בתיכון, אבל אחרי סיום התואר שלה היא כבר עלתה על המסלול. "מיד אחרי הלימודים התקבלתי עם שני מחזות קצרים שכתבתי לפסטיבל תיאטרון קצר ב'צוותא', והמנהלים האמנותיים של תיאטרון האינקובטור בירושלים, אריק ויפתח, התאהבו באחד מהם והציעו לי להגיש מחזה לפסטיבל הקומדיה בתיאטרון שלהם. כתבתי להם מחזה באורך מלא, את 'משחקי שליטה', והם אימצו את ההצגה. מאז היא רצה באינקובטור ובתיאטרון הבית ביפו".

לקחת להצגה סיפורים מחייך הזוגיים האישיים?
"כשכתבתי לא חשבתי על אף גבר ספציפי, אלא עלו לי רעיונות מצחיקים לקונפליקטים ופשוט התגלגלתי מרגע לרגע. בדיעבד אני יכולה להגיד שחלק מהדמויות מזכירות בני זוג שהיו לי, חלק הן גרסאות שונות של עצמי וחלק הן מיקס של השניים. כשסיימתי לכתוב את הסצנה על המנהל הבכיר שמבקש מאשתו שתשחק איתו כמו כלב, לדוגמה, סצנה שנראתה לי רחוקה ממני מאוד, הבנתי שהיא העתק כמעט מושלם של מערכת יחסים שהייתה לי בעבר".

"מרגע שזיהיתי את זה, לוקח לגוף שלי זמן להירגע. זה לא קורה ברגע, ואם אני מצליחה אני מבקשת פסק זמן. הכי טוב לעשות משהו שמרגיע את מערכת העצבים, הליכה או מקלחת קרה"

 

יכולה לפרט?
"לא הצלחתי להביע את עצמי בקשר הזה. למשל, לא הצלחתי להחליט לבד מה נאכל היום או להציע תוכניות לסופ"ש, כי פחדתי מהתגובה שלו. הוויכוח התמידי בינינו היה מי אשם בפסיביות שלי – האם אני הפחדנית או הוא השתלטן? היום כשאני יושבת מאחורי הקלעים בהצגה ומציצה על ליר כץ, שמשחקת את דמות האישה וצועקת על יוסף שמשחק את בעלה שהוא תופס את כל המקום בבית ושלא נשאר לה קול, יש לי דמעות בעיניים".

"זה מאוד משחרר להפוך את התסכול שלך ליצירה", היא מוסיפה. "בעיקר בתיאטרון, כי את יכולה לראות את הקהל מגיב בזמן אמת. הנשים מוחות דמעה כמוני, וחלק מהגברים מחייכים לנשים שלהם כי הם שמעו או השמיעו מונולוג דומה לפני שיצאו מהבית. הרגע הזה, שכולם פתאום מרגישים פחות לבד עם הצרות והפגמים שלהם, שווה את כל הסטרס של לפני ההצגה – ויש הרבה סטרס. מי שרוצה להוריד לעצמה שנתיים מהחיים, שתביים הצגת תיאטרון באורך מלא".

עד כמה מערכות יחסים שלך נהרסו בעבר בגלל הצורך בשליטה?
"אני חושבת שרוב הפרידות בעולם מתרחשות בגלל ענייני שליטה. העניין הזה קיים בחיים שלנו בהרבה יותר אספקטים ממה שאנחנו חושבים. פחד מאינטימיות הוא ניסיון לשלוט על איך האדם מולי תופס אותי. התנהגות תלותית היא ניסיון לשלוט ברמת הקרבה של האדם השני אליך, ולפעמים היא גם נובעת מצורך שהאדם השני ישלוט עליך, יגיד לך איך להתנהג בעולם ויתן תוקף לקיומך".

ניסיון לשלוט זה אומר גם מעשים קיצוניים?
"כשאני אומרת 'ניסיון לשלוט', אני לא מתכוונת למעשים קיצוניים כמו מניעת גישה לחשבון בנק, קנאה אובססיבית או חלילה איום פיזי, אלא לדינמיקה כללית יותר ולמניפולציות קטנטנות, כמעט בלתי נראות. היום, כשיש לי את הפילטר הזה, אני רואה את זה הרבה במערכות יחסים סביבי. נגיד שאת רבה עם בן הזוג שלך, והוא מאשים אותך במשהו בטון תקיף. את יודעת שהוא צודק ואין לך מה להגיד להגנתך, את מתמלאת בבושה ואשמה ומכל זה את בוחרת לפרוץ בבכי".

זה מלכוד.
"על פניו זו זכותך, את נסערת והבכי יוצא כמעט מעצמו. בפועל, את לא לוקחת אחריות, אלא עושה משהו שאת יודעת שיגרום לו לחמול עלייך ויסיט ממך את האש. אולי אפילו ישנה את מערך הכוחות ככה שההאשמה שלו תהפוך להתנצלות. אז האם את קורבן של הרגשות שלך, או שהפעלת כאן טקטיקת שליטה ערמומית כדי לשמור על הכוח שלך? ואולי לפעמים ככה ולפעמים ככה?".

מעניין.
"מפחיד לחשוב על זה בצורה הזאת. נגיד שאתה ואשתך סיכמתם שהערב תצאו למסעדה לבחירתה כי היה לה שבוע קשה, וכשהיא אומרת את שם המסעדה שבחרה, אתה מרים קצת את הגבות ואומר 'טוב, איך שבא לך'. אבל כשהיא שואלת אם אתה רוצה מסעדה אחרת, אתה אומר שזו בחירה שלה. יכול להיות שאתה מנסה לשלוט בבחירה שלה בלי לאבד את ה'קופון' שהרווחת כשהבטחת שהערב היא בוחרת? אתה חושב פתאום 'אמאל'ה!, מה אני, חניבעל לקטר?', אבל זה חשוב להסתכל על דברים גם מהזווית הזו. כולנו חוטאים בזה בצורות שונות ומשונות, גם גברים וגם נשים. כשאנחנו מסרבים ומסרבות להכיר בכך, ונופלים לטקטיקות כאלה באופן יומיומי, אנחנו מונעים מעצמנו להתקרב אחד לשני על בסיס אמון וכנות, מה שקרוב יותר למושג הטהור "אהבה".

>> מעין דורי בדמעות: "הכל מתפורר, זה שובר אותי"

מתי הבנת שיש לך אישיו עם כל מה שקשור לשליטה במערכות יחסים?
"זה קרה לראשונה כשפגשתי בן זוג שלא נתן לי קונטרה. כל רעיון שלי נראה לו הכי נהדר בעולם, ואחרי תקופה קצרה שבה נהניתי מהחופש המוחלט, זה התחיל להציק לי, ובסוף גם מאוד להכעיס אותי. בהצגה הכעס הזה מתבטא בסצנה שבה גבר מבקש מבן זוגו להפליק לו, אך בן זוגו מסרב. בניסיונותיו להסביר את התשוקה שלו, הוא אומר לו: 'זה שאתה מכאיב לי גורם לי להרגיש שאתה יותר חזק ממני. ואם אתה יותר חזק ממני, ואנחנו ביחד, אז אני לא צריך לדאוג כי אתה תשמור עליי'. זה הסבר אחד שהצלחתי למצוא לצורך המשונה הזה להיות קצת חלשה בתוך קשר, שייקחו עליי חסות, ואפילו לא עליתי עליו בעצמי".

מה גרם לך להבין את זה?
"הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין מדברת על זה בספרה 'כבלי האהבה', שחברי הטוב והמחזאי הנהדר מעין אבן השאיל לי בתקופת כתיבת המחזה שלי. בנג'מין מגדילה ואומרת שכל יחסים אנושיים הם יחסים של שליטה. זאת גישה די רדיקלית ואני לא מסכימה איתה, אבל זאת זווית שפתחה את עיניי לראות דברים שלא ראיתי לפני".

איך נמנעים בכל זאת מטקטיקות של שליטה?
"מבחינתי, הצעד הראשון היא לזהות אותן בתוך עצמנו כשהן מנסות לצוץ. אני מזהה את הצורך בשליטה מתגנב לגוף שלי לפי זה שקצב הלב שלי עולה, האגן שלי מכווץ והראש נכנס לצורת מחשבה צרה וחדגונית, כשאני אומרת: 'אני מאה אחוז צודקת והוא מאה אחוז טועה, זה חייב לקרות בדרך שלי'. זה לא קורה בהכרח רק בזוגיות, זה יכול לקרות לי גם מול אחותי או מול חברה".

מה את עושה כשזה קורה?
"מרגע שזיהיתי את זה, לוקח לגוף שלי זמן להירגע. זה לא קורה ברגע, ואם אני מצליחה אני מבקשת פסק זמן. הכי טוב לעשות משהו שמרגיע את מערכת העצבים, הליכה או מקלחת קרה, אבל זה מן הסתם לא תמיד קורה ברגע האמת. לפעמים אני נסחפת ונותנת לריב להסלים ורק בדיעבד מבינה מה קרה לי. אם כן הצלחתי להרגיע את עצמי תוך כדי, אני מנסה לשאול את עצמי ממה בדיוק אני מפחדת בסיטואציה – האם אני באמת אמות אם הדברים יקרו לא כמו שתכננתי? התשובה היא לא, מתברר. אם שואלת את עצמי גם אם יש דרך להציג את הקושי שלי לצד השני בצורה כנה שאולי תוציא אותי 'מפסידה' בוויכוח ותמנע ממני לקבל את מה שרציתי, אבל תיתן לי לצאת בידיעה שהתנהלתי בצורה אוהבת והוגנת".

עם יד על הלב, היכן ההצגה יושבת על הפחדים האישיים שלך?
"כשנוברים בערימת הפחדים, מתחת להכל יושב אצלי הפחד של להישאר לבד. בשנה האחרונה אני מוצאת את עצמי חוקרת הרבה את הפחד הזה, ומשתפרת בהתמודדות מולו. אני לא באמת בשליטה על שום דבר, אז עדיף כבר לשחרר וליהנות מהנוף".