למי קראת מרשעת? אריאנה גרנדה הפילה אותנו מהרגליים

כשביקרתי בניו יורק ב-2006, סופר לי שהמחזמר הכי לוהט בברודוויי הוא "מרשעת" שעלה על הבמה שלוש שנים לפני כן. כל כרטיסים נמכרו, ולכן עמדתי בתור ארוך מול הקופה בתקווה להשיג כרטיסים חוזרים. לידי עמדה מישהי שסיפרה שכבר ראתה את המחזמר כמה פעמים, והגיעה לראותו שוב כדי לחזות בשחקנית החדשה שלוהקה לתפקיד הראשי – אנה גסטייר מ"SNL". זה נתן לי מושג על עוצמת האהבה שהמחזמר זוכה לו ממעריציו. הסבלנות השתלמה, וזכיתי בכרטיס למחזמר מהנה למדי, שלא הותיר עלי רושם אדיר. לא השתגעתי על התפאורה ועל האפקטים המיוחדים, והיו רק שני שירים שתפסו אותי – "Popular" ו"Defying Gravity". השאר נשמעו לי חסרי צבע (לטעמי, סטיבן שוורץ מוכשר יותר כתמלילן מאשר כמלחין).

>> דמי מור כבר לא סקסית? היא הליהוק המושלם לסרט הזה

אבל חיבבתי את העלילה שהורמה מספרו של גרגורי מגווייר – פריקוול ל"הקוסם מארץ עוץ", המגולל את סיפוריהן של אלפבה וגלינדה הצעירות, לפני שהפכו למי שנודעו כמכשפה המרשעת מהמערב והמכשפה הטובה מהצפון. הרעיון שהרעה היא לא באמת רעה – אז מה אם היא ירוקה? – ושהטובה היא בלונדה פריווילגית המרוכזת בעצמה ובתדמית שלה, נחווה אז כמקורי (זה היה לפני "מליפיסנט" ו"קרואלה"). וחשתי צביטה קטנה בלב כשהתברר שזה גם סיפור המקור של הדחליל. היפוכים עלילתיים נוספים הוסיפו רובד של אלגוריה פוליטית, שעניינה אותי פחות.

שנים רבות חלפו ואינספור הצגות באו והלכו, ו"מרשעת" הוא עדיין הכרטיס הלוהט ביותר בברודוויי. ב-2017 הוא הפך למחזמר השני המצליח ביותר בתולדות הרחוב, עם הכנסות של יותר ממיליארד דולר, כשרק "מלך האריות" מקדים אותו ברשימה. במקביל רצות הפקות של "מרשעת" בעולם כולו. עם הצלחה פנומנלית קשה להתווכח, ובאולפני יוניברסל, שהפיקו את ההצגה, החליטו לעבדה למסך.

אבל לא כל מה שמביא צופים לתאטרון מצליח גם בבתי הקולנוע, כפי שהוכיחו הכישלונות הצורבים של העיבודים הגרועים למחזמרים האהובים "רנט", "המפיקים" ו"אוון הנסן היקר". ובעידן הסטרימינג גם מיוזיקלס משובחים שזכו בביקורות נלהבות כשלו בקופות, דוגמת "סיפור הפרברים" ו"שכונה על הגובה". לפי הסימנים המקדימים זה לא הולך להיות המקרה של "מרשעת". ביוניברסל הסיקו את כל המסקנות הנכונות, ודאגו להעניק לחומר הבימתי הבינוני טיפול קולנועי מיטבי, שוודאי ישמח את אוהדי המחזמר. לצד זאת, השיווק המאסיבי, שמקדם את הסרט כאירוע הגדול של עונת החגים, דואג לאספקה של אוהדים חדשים וגם שונאים חדשים.

עיכוב שנגרם על ידי הקורונה גרם לתחלופה של במאים, אך בסופו של דבר נבחר האיש הנכון לתפקיד – ג'ון מ. צ'ו כבר הוכיח ב"שכונה על הגובה" שהוא יודע לביים מחזמר בתנופה ובחן, בלי לפספס את הרגעים האינטימיים. יחד עם המעצב נתן קראולי ("בין כוכבים", "וונקה") והצלמת אליס ברוקס, שאיתה עבד גם ב"שכונה על הגובה", הוא ברא עולם מרהיב, שמרפרר להצגה וגם לסרט מ-1939, ובתוכו הניע את הדמויות בכוריאוגרפיות סוחפות. אתר ההתרחשות המרכזי הוא אוניברסיטת שיז היוקרתית שבארץ עוץ, והתבנית הדרמטית היא כשל סרט תיכון, עם גיבורה אאוטסיידרית שמתקשה למצוא את מקומה בחברה המעמדית. מלכת הכיתה הנערצת הופכת ליריבתה, גם משום שהיא מקנאה בכישרון הכישוף שלה, אבל היריבות מתפתחת לחברות אמת.

יותר מכל, הסרט משתבח בליהוק המושלם של כל השחקניות/זמרות (כולל הגברים שבהן). סינתיה אריבו הבריטית, שהיתה מועמדת לאוסקר על "הארייט", ידועה יותר כשחקנית של מיוזיקלס מאז שזכתה לביקורות מתפעמות על הופעתה ב"הצבע ארגמן" בברודוויי. היא זמרת מצוינת והיא מגישה הופעה מאופקת אך מלאת רגש בתפקיד האישה המוכשרת והדחויה בשל צבע עורה. היותה שחורה מתחת לאיפור הירוק מחדד את האלמנט הגזעני ברתיעה מדמותה.

ג'ונתן ביילי מ"ברידג'רטון" הורס בתפקיד הנסיך קל הדעת פיירו, שהתקבל לאוניברסיטה בשל מעמדו, אבל הוא ממש לא בעניין של לימודים. הוא יותר בעניין של גלינדה, או אלפבה – הוא די מבולבל. ביילי, כך מתברר, יודע לשיר ולרקוד, אך הוא בעיקר שחקן מעולה (וסקסי), שמגלם באופן כובש את הבלבול של דמותו. מישל יאו מלכותית בדמות הדיקנית ללימודי כישוף, וג'ף גולדבלום מביא את כל גולדבלומיותו לתפקיד הקוסם מארץ עוץ, שחביבותו היא הסוואה לשאיפות פוליטיות. גם אידינה מנזל וקריסטין צ'נוות', שהיו אלפבה וגלינדה הראשונות לפני 21 שנה, צצות בהופעות אורח חביבות.

מעל לכולם ממריאה אריאנה גרנדה, בהופעה ערמומית ושובת לב כגלינדה הצפיחית בדבש. כל נפנוף שיער שלה מחושב כדי להפיק ממעריציה את מירב ההתרגשות, אבל מאחורי חזות הברבי הוורדרדה והגינונים המעושים, אפשר לחוש בפגיעות שתאפשר לה להתפתח כאדם. והקול שלה, זה כבר ידוע, הוא לא מהעולם הזה. אז בלי צקצוקים בבקשה.

>> לאונרדו דיקפריו חוגג 50: חמישה סרטים בלתי נשכחים בכיכובו

אבל השירים הם עדיין אותם שירים גנריים ולא בלתי נשכחים. זאת כנראה אחת הסיבות להחלטה לפצל את העיבוד הקולנועי לשני חלקים. בעוד המחזמר הבימתי מתפרס על פני 165 דקות, כולל הפסקה, אורכו של הסרט כמעט כפול. החלק הראשון שיצא למסכים נחתך בנקודה שבה מסתיימת המערכה הראשונה, עם שיר ההעצמה הנשית "Defying Gravity" שהוא היילייט מוזיקלי ודרמטי, ושום שיר אחריו לא משתווה אליו. זה אומר שהסרט מסתיים בהיי, אבל הוא בכל זאת ארוך מדי וקצת נמרח. הייתי מעדיפה לקבל את כל הסיפור ברצף אחד מהודק, ולא לחכות שנה שלמה לחלק השני (שכבר צולם). נכון, עשו את זה עם "חולית" ועם "שר הטבעות", אבל האורך הזה גדול על מידותיו של מה שהוא בסופו של דבר מחזמר חביב.

3.5 כוכבים
Wicked: Part 1 בימוי: ג'ון מ. צ'ו. עם סינתיה אריבו, אריאנה גרנדה, ג'ונתן ביילי, מישל יאו, ג'ף גולדבלום. ארה"ב 2024, 160 דק'

הביקורת פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"