מרים קוץ: "אני מחבבת את הרעיון של בן זוג, אבל לא מתאמצת בשבילו, ההפקה גדולה עלי"

מרים קוץ | צילום: עדי טרקאי
מרים קוץ | צילום: עדי טרקאי

העיתונאית והסופרת מרים קוץ מוציאה ספר חדש שמספר על יולדת בת 40, שנכנסת לדיכאון אחרי לידה. ממש כמו שקרה לקוץ עצמה אחרי שילדה תאומים בגיל מבוגר יחסית. ריאיון לא שגרתי על אהבה והורות

88 שיתופים | 132 צפיות

כמה ימים אחרי לידת התאומים שלה אור ואלון, הבינה הסופרת והעורכת מרים קוץ, שהיא סובלת מדיכאון אחרי לידה. היא הייתה בת 42, רווקה ובקשר עם אבי התאומים, ההיריון, היא אומרת, היה מושלם, "שום צרבות, אפילו לא הקאתי". אלון נולד במשקל של 3 ק"ג ואור במשקל 2.310 ק"ג, לכאורה הכול עבר בשלום ונראה מבטיח. "הגיעו לביתי כמות עצומה של זרי פרחים, עד שהמטפלת הזרה שגייסתי לעזרה, חשבה שאני לפחות ראש הממשלה". אבל מהר מאוד היא הבינה שעמוק בפנים משהו לא טוב קורה לה.

ספרי.
"מתחת לכל השמחה סביב,  מנוגד לכל היגיון,  היה לי קשה. ראיתי אימהות עם תינוקות בני יום שנישקו וחיבקו את הילדים שלהן ואני עוד לא יכולתי, הם היו אצלי בפנים, יצאו ותהיתי מי הם. לא הכרתי אותם, רציתי להתאהב, אבל לא בפקודה. כשצלצלה אלי אחות מהתינוקייה ואמרה לי שהבת שלי התעוררה, מרוב דיכאון עניתי לה 'אז מה את מעירה אותי'".

איך הרמת את עצמך?
"הם נולדו בסוף אוקטובר. באמצע דצמבר, בשלוש לפנות בוקר, יצאתי למרפסת ועלתה בי המחשבה שאולי אני צריכה כדורים נגד דיכאון ממשפחת הפרוזאק. הפלאפון עוד לא היה מספיק חכם לתת תשובות, אז הלכתי למחשב וקראתי שאחת התופעות של הכדורים האלה, זו עליה במשקל וזה היה הדבר האחרון שרציתי, ואז אמרתי לעצמי, מספיק עם זה, תתעשתי, האופציה לקחת תרופות ולעלות 20 ק"ג הרי הייתה ממילא גורמת לי לדיכאון. בהדרגה המצב שלי התחיל להשתפר".

ברומן החדש שלה, "בייבי בלוז"  (הוצאת ידיעות אחרונות) שיצא לאחרונה, היא מלבישה על הגיבורה את סיפור הדיכאון הפרטי שחוותה. השם הראשון שנתנה לספר היה  "חופשת לידה". "ספרים, יש להם דרך לסחוב אותך לאן שהם רוצים וחושבים שאת צריכה ללכת" היא אומרת על שינוי השם.  הספר מתחיל עם הדמות הראשית בספר ששמה רובין, בת 40 שיולדת וחוטפת דיכאון, "בחרתי בשם רובין לא בגלל רובין הוד אלא בגלל שהיא סוג של ציפור, אדום החזה". סיפור העלילה מתפרס על עשרות שנים, ועוסק בעיקר ביחסים שלה עם אימה מיכל, ועם ילדותה תוך כדי שהבת מנסה להבין את האם. האימא והבת מדברות בקולן אל הקורא, לא ביניהן, רוצות לגעת באושר ולא מצליחות, בהיבט הזה זהו ספר מקסים ונוגע, של אימהות ובנות, על היחסים, או היעדר היחסים, מה דומה ומה שונה, ואיך הן בכל זאת מקבלות זו את זו ומתקנות. "כשאת הופכת לאימא את כבר לא ילדה ואת צריכה לצאת מדרמת הילדה, לגיבורת הספר שלי הייתה דרמה".

"בייבי בלוז" | מרים קוץ
"בייבי בלוז" | מרים קוץ

"ישבתי במחלקת היולדות ונכנסו לחדר אחיות עם אישה נוספת שהציגה את עצמה כיועצת הנקה. היא תפסה לי את השדיים ואמרה 'יש לך המון חלב', כאב לי, בעיניי זו הייתה הטרדה מינית"

עד כמה הספר הוא אוטוביוגרפי?
"הספר הוא לא אוטוביוגרפי אבל יש בו סצנות שהתרחשו בחיי, אחד לאחד. כשכתבתי אותו היה לי ברור שישוו אותי לאם או לבת, אבל בספר הבת נולדה ב-73 והאם הייתה בת 21, ואני הייתי אז בכיתה ט' ולקחו אותנו ביום כיפור לעבוד במנות קרב. יש אלמנטים אוטוביוגרפיים וגרעין של אמת אבל הדמיון מעיף אותם לכל הכיוונים. בספר האם חווה דיכאון לידה והתאור בו הוא של החוויות האמיתיות שאני עברתי. לא רציתי להיניק והלכתי לראות רופא תורן שהיה נחמד ואמר לי שגם אשתו ילדה תאומים והוא אמר לה שזה בלתי אפשרי להניק ונתן לי מרשם להפסיק את ההנקה ובאתי אתו לאחות והיא סירבה לתת לי. אם אני הייתי באה לבקר חברה והיא הייתה מספרת לי על הסירוב של האחות, הייתי מרימה את כל בית החולים ודואגת גם לכתבה בעיתון, אבל אז הייתי במצב רמוס ולא יכולתי לריב. עוד סצנה מדויקת שמתוארת בספר ושקרתה בחיי, הייתה כשישבתי על המיטה במחלקת היולדות בבית החולים ונכנסו לחדר אחיות לביקור עם אישה נוספת שהציגה את עצמה כיועצת הנקה. היא תפסה לי את השדיים ואמרה 'יש לך המון חלב', כאב לי וזה היה הזוי שהיא נוגעת בגוף שלי בלי לשאול אם אפשר. האם זו אחוות נשים? לא. בעיניי זו הייתה הטרדה מינית. נתנו לי להרגיש אישה רעה מאוד שאני לא מיניקה ועם התחושה הזאת יצאתי הביתה. לנצח אהיה אסירת תודה לפרופסור שלמה משיח שבאתי אליו לבדיקה  ואמרתי לו שאני לא מיניקה והוא הגיב 'תעשי מה שאת מרגישה ואל תדאגי, הם יגיעו לאוניברסיטה'.

היא בת 63 והחברים שלה קוראים לה מיץ', "זה קרה בגיל 8 כשהמצאנו בכיתה שמות ולי קראו מיצ'וס שהפך למיץ' ודבק בי עד היום". נולדה בחיפה, בת שנייה במשפחה,  להורים ממזרח אירופה, עקורי מלחמה שברחו כל אחד ממקומו, בעקבות התקדמות הגרמנים, "הטראומה שלהם הייתה גדולה. אני זוכרת היטב את הסיפורים על הריצה ביער לאורך חודשים כשגרמנים דולקים אחריהם". האב היה אזרח עובד צה"ל, שניהל סדנה שהשמישה מתכות לכלים חדשים, האם עקרת בית. היא בוגרת תיכון ליאו בק, "הייתי תמיד תלמידה מצטיינת", שרתה בצה"ל כקצינת קישור, וסיימה לימודי ספרות ואמנות באוניברסיטת חיפה.

איך היה הקשר עם הורייך?
"עם אבא הקשר שלי היה יותר קרוב, פחות שיפוטי ומלא אהבה. עם אימא עשיתי דרך יותר ארוכה, למרות שלא היינו אף פעם על סכינים, לא הייתה בינינו שפה קלה לתקשורת. לא הייתה הבעת רגשות. היא לא הייתה מעורבת בחיי בית הספר שלי, לא בטיולים שנתיים, ואת התיקון הזה עשיתי לימים עם ילדי. אימא שלי הייתה מאד שיפוטית לא קראה ספרי הדרכה, ודרכה למדתי לא להיות כזאת עם הילדים שלי, הם מרגישים את השיפוטיות שלנו כי אנחנו משמשים להם זוג עיניים וקבוצת ביקורת. אני תומכת בכל מה שהוא חיובי גם אם הוא לא הטעם שלי. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, אימי איבדה יום אחד את הארנק ונכנסה להיסטריה ואני למדתי מזה הרבה על שליטה. ממרחק הזמן יכולתי לחמול, עשינו יחד ימי כיף, הלכנו להצגות. היא הייתה באה לבקר אותי בדירתי השכורה, היא הייתה מתיישבת והתיק שלה נשאר על ברכיה כאילו היא ברכבת תחתית בשיקגו ומישהו עלול בכל רגע לתקוף אותה. זרמתי עם זה וויתרתי לה. אבי נפטר כשהייתי בת 26 ואימא נפטרה כשהייתי בת 33, שניהם אחרי מחלות קשות. אחרי מותה הייתה לי מועקה, לא קל להיות לבד 100 אחוז יתומה והלכתי לטיפול פסיכולוגי. לימים מה שבאמת עזר לי זו סדנה של ביירון קייטי האמריקאית, סופרת ומורה רוחנית למרות שאני לא רוחניקית, הלכתי לסדנה שלה וזו הייתה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי. הגישה שלה היא שהסבל שלנו בחיים הוא תוצאה של מחשבות שרוצות מציאות שונה מהקיימת וזה עזר לי להתמקד".

מרים קוץ ובנה אלון | צילום: אוסף משפחתי
מרים קוץ ובנה אלון | צילום: אוסף משפחתי

לתל אביב היא הגיעה כ"מהגרת עבודה" כהגדרתה, זה קרה אחרי לימודיה האקדמאיים ואחרי ניסיון כושל להתקבל לעבודה במקומון חיפאי. "עשו לי במקומון מבחן שיכתוב ונתנו לי טקסט שתיאר תאונה ברחוב הרצל בעיר. אחרי שהגשתי, הודיעו לי שלא התקבלתי" . ידיד שלה, מי שהפך כעבור שנים לאבי ילדיה, סידר לה פגישה עם אדם ברוך ז"ל, אז עורך "7 ימים" והשאר היסטוריה. היא התקבלה לתפקיד עורכת במוסף, ולימים הייתה עורכת "זמנים מודרניים". בגיל 50 הרגישה שהעבודה וההתחייבות מבוקר עד ערב מכבידה עליה, "לא הייתי מספיק בבית והתחיל לבעבע הרצון לכתוב. ביום שעזבתי את 'זמנים מודרניים' קניתי לראשונה לפטופ אדום ויפה וכתבתי בו שש מילים. 'על רקע רומנטי מאת מרים קוץ'. אמרתי לעצמי שלספר צריך 60 אלף מילים ויש לי כבר שש ובשנת 2012 יצא הרומן הראשון שלי בשם הזה". היא נשארה לכתוב בעיתון, פרסמה טורים וכתבות, הוציאה ספרי הומור, ועזבה סופית את העיתונות בגיל 58. "אני לא עיתונאית, אף פעם לא אהבתי לראיין, אני מעדיפה להסתגר כי בעיני אין אושר יותר גדול מלהיות לבד ולפתוח טקסט". מחזה שכתבה בשם "בבושקות", קומדיה רומנטית על ארבעה דורות של נשים במשפחה, עומד לעלות בקרוב בתיאטרון העברי.

האימהות שלך מאוחרת יחסית. זו בחירה מכוונת?
"כן. הצתה מאוחרת. התאומים בני 20 וחצי כיום, נושאים את שם המשפחה של אביהם, ברוק. אור חיילת משוחררת ואלון חייל בשריון, והם גרים איתי. על אביהם אני לא מדברת, אני רק יכולה לומר שלילדים שלי יש אבא, הוא היה אצלנו בשבת האחרונה ואנחנו ניסע בקרוב אליו. הילדים שלי נפלאים, אנחנו שלישיה והקמנו תא מוסקטרי חזק, כשהם היו קטנים הם אמרו שאני האימא הכי טובה בעולם, ועדיין כשהייתי נוסעת לחו"ל עם עיתונאיות נוספות וכולן רצו בטירוף לקנות צעצועים לילדים, אני קניתי כבר בדיוטי פרי מחשש שאשכח לקנות. כשהבת שלי הייתה טינאייג'רית, היא כבר לא אמרה ככה, עכשיו הם שוב אומרים. הפסיכולוג ד"ר דוד רודי צוטט כשאמר שהציון הכי טוב לאימא הוא מספיק בקושי, אז את זה יש לי. לא חשבתי על ילדים נוספים, לגדל תאומים זו הרפתקה לא פשוטה והיום כשאני רואה תינוקות, אני אומרת יאללה, נחכה לנכדים".

מרים קוץ ובתה אור | צילום: אוסף משפחתי
מרים קוץ ובתה אור | צילום: אוסף משפחתי

מה לגבי זוגיות?
"הייתה לי זוגיות מאז שהילדים היו בני שנתיים ועד לפני שש שנים. 12 שנה גרנו יחד, וכשנפרדנו לא ממש בטוב, לא היה להם קל, הם יודעים מהי זוגיות גם אצל אביהן, והם הרבה יותר חברותיים ממני".

גם בספר הנישואין מתפרקים.
"השתמשתי בזוגיות שהייתה לי והתפרקה. לנישואין קורה משהו עם השנים. אני זוכרת שתמיד הייתי חושבת כמה זה מוזר שאפשר לריב בשישי בשעה חמש אחר הצהריים ואז בשבע בערב להתקלח, להתלבש, להלביש את הילדים ולאכול אצל אימא שלו".

אז בשנים האחרונות את לבד?
"כן וטוב לי. יש לי את הילדים ואת הכלבה לייקה שאנחנו מבינות זו את זו ללא מילים. אני מחבבת את הרעיון של בן זוג, אבל לא מתאמצת בשבילו, ההפקה הזאת גדולה עלי. הייתי שמחה לצאת לסיבוב עם הכלב וכמו פעם שהיו מבקשים ממני את מספר הטלפון אבל אלה שאמורים לבקש, כבר לא חושבים על זה. אולי לזה התכוון הבן שלי כשהוא אומר שאני אימא מצחיקה כי לא תמיד אני מודעת לגילי".

את פוחדת מהרגע שהילדים יעזבו את הבית?
"הייתה לי טעימה מזה בגל של הקורונה, שניהם היו חיילים ולא הגיעו 42 יום הביתה. הבנתי איך זה יכול להיראות כשאני לבד, לרדת למכולת, ועם הכלבה ולהיות בבית, ופייסבוק וזה הכול".

חושבת כבר על הספר הבא?
"הוא כבר בראש, אבל המחשבות עדיין לא ממוקדות ועד שאין קובץ, אין כלום".

לא חשבת מעולם על חתונה ולהיות כלה?
"ממש לא. אבל כשהיה לי בן זוג חשבתי שאולי נתחתן כשאהיה בת 60, נעשה יום הולדת חגיגי. אבל כשהגעתי לגיל הזה הוא כבר לא היה בתמונה אז אולי בגיל 70"?

מרים קוץ | צילום: דניאל חכים
מרים קוץ | צילום: דניאל חכים