המאפר גילח לי את הרגליים מול כולם – הרגשתי בושה וגועל עצמי

באחת מעבודות הדוגמנות הראשונות שלי, בסטודיו גדול במילאנו, הצוות גילה שלא גילחתי רגליים. כמה תמימה הייתי. ילדה מראש פינה, שלא הכינו אותה לכלום ממה שהתרבות דורשת מנשים. תחושות של בושה וגועל עצמי התפשטו בי כשהמאפר ביקש ממני, בחיוך קליל, ללבוש בגד ים ולעמוד זקופה על כיסא מול מראת האיפור הגדולה, שהייתה צמודה לדלת הכניסה לסטודיו. כך, כל מי שנכנס הבחין בנערה הג'ינג'ית – שהשם שלה מדובר במסדרונות – עומדת בזמן שהוא מגלח לי את הרגליים בנמרצות.

>> מרגישה תקועה בחיים? למעין קרת יש כמה טיפים מעולים בשבילך

עם הזמן למדתי איך להתאים את עצמי לנרטיבים חיצוניים. כילדה, הייתי גרועה בשיעורי ספורט – לא הצלחתי לחבר בין רגליים מגושמות לריצה מהירה או לבעיטה בכדור. שם התחלתי את הלימוד ברזי מלאכת הטשטוש, שלא יראו את השנאה העצמית שהתפשטה בי, רוכסת מעלי את כסות ה"לא אכפת לי". מחליפה סיפור מתרחש בסיפור כוזב, שיסופר רק כלפי חוץ.

יכולת הטשטוש הפכה לאחד מכלי העבודה שלי כדוגמנית – עוברת כמו ברפרוף ידיים של קוסמת בין מצבים. עוטה דימויים של נשים אחרות, מפנימה בזריזות תרבויות זרות במדינות מתחלפות. מתאימה בין הרחוב שנגלה אליי בדרך לצילומים, לאופנה שהביאה הסטייליסטית שסיפרה לי סוד מקומי תרבותי. צרפתים, איטלקים, יפנים, אמריקאים – הביאו לי. מתאימה הגדרות גוף, יופי ותנועה לאווירה, לפריים האידיאלי למתבונן מבחוץ. מודעת להכל – עד למנח הזרת, עוצמת שריר העין והמיקום המדויק של הגוף שלי ביחס לכל כיסא ופנס במרחב התמונה המצולמת. את המבוכה, הבושה והסוואת הכאב למדתי לדחוק מתחת לשכבות הנראות, עד שלא נותר נים אחד שזז בפנים שלי.

"יכולת הטשטוש הפכה לאחד מכלי העבודה שלי כדוגמנית – עוברת כמו ברפרוף ידיים של קוסמת בין מצבים. עוטה דימויים של נשים אחרות, מפנימה בזריזות תרבויות זרות. מתאימה הגדרות גוף, יופי ותנועה לאווירה, לפריים האידיאלי"

 

מחוץ לשעות העבודה הכרתי מבטים אחרים – של הסביבה לעברי, בתורים, ברחובות, בטיסות. כמו קוראת בכף היד, קראתי פנים – מחברת סימני שאלה ובהייה לציפיות ולביקורת. מרוצים ממני? מאוכזבים? מייצרת התאמה ישירה בין ההתנהגות שלי למבטים שסביבי. ככל שהשתכללתי בזה, משהו אחר קרה: הגוף שלי, שהתרגלתי לחשוב עליו רק כלפי חוץ, כחומר גלם – מרד והתקומם. עד שנשברתי.

התבוננות פנימית אחרת

הייתי צריכה ללמוד שפה חדשה, לשים לב לקול נוסף בתוכי, להניח לזמן מה לכל מה שלמדתי על דימויים של נשים, תרבויות ואופנה, לעשות כאילו אני לא יודעת, כדי ללמוד להקשיב לגוף שלי. לצרכים ולבקשות שסיפרו לי את מה שלא היו לי עדיין התשתית, הכלים והיכולת לומר לעצמי בקול. הגוף לימד אותי למצוא את החיבור בין מה שקורה בו לבין רגשות, תפיסות ואמונות שלי. שחררתי, הרפיתי, איזנתי בין אותו מעקף אישיותי שעשיתי כדי להתאים לנדרש ממני לבין חלקים אחרים שהיו גם אני.

עם השינוי, גם המבטים שהופנו אליי השתנו – הסוג שלהם, הכמות. שכבה אחר שכבה של מחשבות, תחושות, הרגלים ותנועות גוף מוחזקות איווררתי, ונתתי להתבוננות פנימית אחרת ביטוי.

אז מה עושות כשמבינות שאנחנו רחוקות מעצמנו?

מפסיקות לבקש רשות: במשך שנים הגוף שלי היה נתון לאישור חיצוני – הגיע הזמן לבדוק מתי את יכולה לאשר לעצמך (גם אם זה מאתגר בהתחלה).
משנות את הטון הפנימי: יש גיל שבו מצופה ממך להתאים חברתית, כצורך הישרדותי. אבל כשאת יכולה, נסי לשנות את הדיאלוג עם עצמך, להקשיב לויכוח הפנימי ולתת כוח לצד אחר מהרגיל. למשל: קול לשייכות חברתית, קול לראיית האחר, קול לסלף-קר ולרווחה שלך, וקול לכיבוש אינטימי של מי שמולך. למי את נותנת את הטון?
בודקות מה קורה לנו בגוף: פעם הובלתי מהחשש להיות לא מתאימה, היום אני שואלת: מה אני מרגישה? מה קורה לי בגוף? אני מכווצת? אני מותשת? מה יעזור לי עכשיו?
מתרגלות מילים נעימות: תחשבי על משפט ביקורתי שאמרת לעצמך לאחרונה. עכשיו נסי להחליף אותו במילים שיש בהן הערכה, כבוד וקשיבות לגוף שלך.
משנות פוקוס: פחות "מה זה אומר עליי" – אם אני לובשת משהו או עומדת במנח מסוים. פחות במה זה מספר עליי ויותר איך זה גורם לי להרגיש. האם הגב שלי חזק? האם נעים לי בגוף?
סבלניות לתהליך: אי אפשר הכל באותו זמן.
מרחיבות את המנעד: שוטפות את עצמנו בדימויים אחרים. אני עדיין אוהבת יופי. אבל היום אני מגדירה אותו אחרת. בואי גם את – נרחיב את השפה של היופי, כך שלא תגזול מאיתנו את המקום לשמוע שפות אחרות – שפות של חיבור פנימה. הגיע הזמן להרחיב את גבולות הסיפור. ליצור שפה רחבה יותר שמשלבת בין ביטוי הגוף ויופי – שפה שיש בה מקום לכולך.