מעין דורי: "אם לא המלחמה, אולי כבר היינו נשואים ובדרך לילד"

מעין דורי כועסת, מתוסכלת, ובעיקר עייפה. מאז פרוץ המלחמה היא כבר סופרת שישה סבבי מילואים, שמהם צברה מעל 200 ימי שירות כרס"פית ביחידת חילוץ והצלה בגדוד לוחם. הסבב האחרון הסתיים רק לפני חודש – 70 ימים הוא נמשך – וסביר להניח שלא יהיה האחרון. בן הזוג שלה, גם הוא לוחם, חצה כבר את רף 300 הימים. והשבוע, שוב נחת בבית ביפו שבו הם חיים יחד, צו 8. הפעם, בשבילו.

>> לא להתייצב להילחם – זו לא סרבנות. זו נאמנות אמיתית למדינה. טור אישי של אחת שנמאס לה

כבר שנה ושמונה חודשים שהם חיים מגיוס להפוגה וחוזר חלילה. "עברנו הכול", היא אומרת. "גויסנו מיד אחרי שעברנו לגור יחד. אחר כך היו ימים שאני הייתי משוחררת והוא היה מגויס – וגם ההפך. הוא בבית, אני בצבא. קרה שלא התראינו שבועות".

"בתחילת המלחמה התמסרתי לצו, וההתגייסות שלי הייתה ערך עליון – אפילו הרגשתי שזה מציל אותי. אבל היום, כשאני רואה איך מתקבלות החלטות, כשעדיין יש 59 חטופים שנמקים בעזה, כשוועדת חקירה ממלכתית מתרחקת – זה מרתיח"

 

בימים רגילים היא לא בחורה של דרמות, אבל עכשיו החרדה כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהיומיום. בן הזוג שלה, לוחם בסיירת וקרבי על מלא, צפוי להתייצב שוב ביולי לעוד תקופת שירות, בשלב זה ל-60 יום. הוא בן 32, היא בת 37. "אם לא הייתה מלחמה", היא אומרת, "אולי כבר היינו נשואים. אולי כבר היינו חושבים על ילד".

>> "האחראי על האסון לא יכול להוביל את העתיד שלנו": יונתן שמריז נלחם על המדינה

שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה, באוקטובר 2023, היא נקראה לדגל – ובהתחלה התרגשה כל כך מהיכולת לתרום, להיות חלק. היום, כמעט שנה ושמונה חודשים אחרי, התחושות שלה הפוכות לגמרי. היא שומעת את הזעקה של משפחות החטופים, רואה את הפער שבין ההצהרות על חשיבות השבתם לבין המציאות שבה "הערך העליון הוא קודם לנצח את חמאס", כהגדרתה. היא רואה את חוסר השוויון בנטל – מצד אחד, מרגישה קצת פריבילגית על כך שאין לה עדיין ילדים לפרנס; מצד שני, אופן קבלת ההחלטות של הדרג המדיני מקומם אותה.

את שוקלת אם לחזור ללבוש מדים כאשר יקראו לך?
"כן. אני לא שלמה עם מה שקורה, וכבר תקופה שאני ברגשות מעורבים. יש קולות שאומרים לי לא ללכת, שאולי הגיע הזמן לא להתייצב. הרצון לא להגיע גדל, התחושות שלי השתנו מסבב לסבב. אני לא רוצה להיות בדילמה הזאת – אבל אני כן. יש לי חיילים תחתיי והם חשובים לי, הם תלויים בי, ואני לא יודעת איך אסתכל להם בעיניים אם לא אגיע כשיקראו לי. אבל אני מבינה גם את אלה שבוחרים לא להמשיך. אפילו הרמטכ"ל, אייל זמיר, אמר בקולו שהמשך הלחימה מסכן את החטופים – והם הכי חשובים. אני מבינה את עינב צנגאוקר שקראה למילואימניקים לא להתייצב מטעמים ערכיים. אני לא הייתי רואה בעיניים אם היה לי ילד חטוף במצב כזה".

"בפלוגה שלי יש אנשים שחייהם נהרסו. הגיעו לפשיטות רגל, לגירושין, אנשים פשוט התפרקו. אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי זה שאין שוויון בנטל. זה לא הגיוני שאותה קבוצה תעשה שוב ושוב את המילואים ותישחק"

 

איך התחושות שלך השתנו מאז פרוץ המלחמה?
"בתחילת המלחמה התמסרתי לצו, וההתגייסות שלי הייתה ערך עליון – אפילו הרגשתי שזה מציל אותי. אבל היום, כשאני רואה איך מתקבלות החלטות, איך הפוליטיקה הפנימית משתלטת על הכול, כשעדיין יש 59 חטופים שנמקים בעזה, כשוועדת חקירה ממלכתית מתרחקת, ובתוך הממשלה אף אחד לא קם ואומר שמשהו פה לא בסדר – זה מרתיח. אני לא רואה את הסוף. שוב חיילים בסכנה, שוב יהיו הרוגים, ואין שום אופק".

את רואה איך זה משפיע על החיילים בפלוגה שלך?
"בפלוגה שלי יש אנשים שחייהם נהרסו. הגיעו לפשיטות רגל, לגירושין, אנשים פשוט התפרקו. אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי זה שאין שוויון בנטל. זה לא הגיוני שאותה קבוצה תעשה שוב ושוב את המילואים ותישחק. ואני לא מדברת רק על חרדים שלא מתגייסים – אלא גם על שרים בממשלה ומחרחרים מלחמה, בעוד שכף רגלם לא דרכה מעולם בצבא, והם חורצים גורלות".

מחתונה לחתונה

דורי, אדריכלית במקצועה, התפרסמה בעונה החמישית של "חתונה ממבט ראשון", שם שודכה לבן אביבי – קשר שלא שרד. בשנתיים האחרונות היא חובקת אהבה גדולה ורצינית, שלדבריה הייתה שווה את ההמתנה. "הכרנו בחתונה של אחותי", היא מספרת. "בחודש הראשון ניסיתי להדוף אותו, אבל הוא היה עקשן – ומזל שכך. אני לא חושפת אותו לבקשתו, הוא לא בעניין של פרסום, אבל הוא כבר מבין שאחרי שנתחתן לא תהיה לו ברירה, אז אני נותנת לו את הזמן".

בן הזוג של דורי הוא מוזיקאי – כותב, מלחין ומנגן על קמנצ'ה, כלי קשת ייחודי, ולומד טיפול באמצעות מוזיקה. "הוא הוציא כבר שני שירים", היא מספרת. "אחד מהם, שכתב והלחין לזכר חבר שלו שנהרג בצוק איתן, יצא לאחרונה".

ב-7 באוקטובר 2023 היא פגשה לראשונה את משפחתו, שמתגוררת בדרום. "הוא הוקפץ כבר באותו יום. אני הוקפצתי שלושה ימים אחריו".

הקשר שלכם היה רק בן ארבעה חודשים כשפרצה המלחמה. איך זה השפיע עליכם?
"אני מרגישה שאחרי כל מה שעברנו, הקשר שלנו רק התחזק. הייתה בינינו הבנה הדדית של הסיטואציה. היום הכול קטן עלינו. אני רואה סביבי הרבה סיפורים טרגיים, ומרגישה שאין לי זכות להתלונן למרות הקושי. כי מי לא סובל במציאות הזאת, כשיש חטופים בעזה וכל כך הרבה משפחות שכולות? אז אני חיה יום ביומו".

"בחודש הראשון ניסיתי להדוף אותו, אבל הוא היה עקשן – ומזל שכך. אני לא חושפת אותו לבקשתו, הוא לא בעניין של פרסום, אבל הוא כבר מבין שאחרי שנתחתן לא תהיה לו ברירה"

 

מה את יכולה לספר על התפקיד שלך?
"התחלנו בכוננות חילוץ והצלה, והפכנו לגדוד לוחם שמאייש קווים. היינו בטול כרם – גזרה שהפכה לוהטת – וגם בקווים בנתיב הל"ה ובצור הדסה. תפסנו חשודים. היו רגעים מפחידים, ירו על המוצב, והרגשתי שאנחנו במרחק שנייה מכדור. אני לא פחדנית, אבל היו רגעים שפחדתי".

היו רגעים קשים במיוחד מבחינה זוגית בתקופה המתוחה הזאת?
"היו ימים שהוא נעלם לכמה ימים ולא יצר קשר, כי היה בפעילות ביחידה – והייתי בחרדות איומות. עברתי ימים מאוד קשים, אי אפשר היה לברוח מזה. או כשהוא חזר לסוף שבוע ורצה לנסוע לבד לדרום לנגן, ואני רציתי לבוא להיות איתו – אבל הוא היה צריך את הלבד שלו. המוזיקה היא תרפיה בשבילו, ולקח לי זמן להבין את זה ולתת לזה מקום. מאז שנינו למדנו לתת מרחב, כי יש לנו ביטחון בקשר. ובימים שבהם התחושה היא שאין עתיד, שהמצב כאן מרגיש בלתי אפשרי – הוא הדבר היחיד שמאזן אותי. הוא העתיד שלי. אני מקנאה בו שהוא לא מתערער, למרות שהמציאות יכולה בקלות לחרפן".

איך את מתמודדת עם החרדות?
"לקח לי זמן להבין שאני צריכה לעשות בחירה, והיא לחיות את הכאן והעכשיו ולשחרר. אבל זה לא פשוט. אימא של בן הזוג שלי, שיש לה מלבדו עוד בן בצבא, אמרה לי שבסוף יש לנו דמיון, וצריך להשתמש בו ולקחת אותו למקומות טובים. אז אני מנסה. קצת הדחקות. מי שמכיר אותי יודע – מעין שתמיד הייתה שמחה ואופטימית, כבר לא שם. אין יותר את אותה שמחת חיים".

את הולכת להפגנות?
"לפני המלחמה הייתי בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. מאז שפרצה המלחמה, כשהגעתי הביתה – לפעמים הלכתי. אבל קשה לי מאוד עם השיח בקפלן, הוא מעביר אותי משברי זהות. אני הולכת יותר לכיכר החטופים. הולכת ובוכה. אני מודה שנושא החטופים שיבש אותי לגמרי. קודם כל – תחזירו את כולם".

"היו ימים שהוא נעלם לכמה ימים ולא יצר קשר, כי היה בפעילות ביחידה – והייתי בחרדות איומות. עברתי ימים מאוד קשים. בימים שבהם התחושה היא שאין עתיד – הוא הדבר היחיד שמאזן אותי. הוא העתיד שלי"

 

איך המילואים הארוכים השפיעו עליך מבחינה כלכלית?
"כמובן שיש פגיעה. זה חד-משמעית פגע בי כלכלית – כשאת כל כך הרבה זמן עם צווי 8, אין אפשרות לתכנן קדימה. קיבלתי קצת עזרה מהמדינה, אבל כאדריכלית עצמאית ולא כחברה בע"מ, לא הייתי זכאית להכול. לא יכולתי לקחת פרויקטים, ירדתי ברמת החיים, המשכתי לשלם שכר דירה – בלי הנחות. בעל הדירה הוא אדם פרטי שגם צריך להתפרנס. הארנונה עלתה, הכול מתייקר, וזה בתוך מציאות שגם ככה היא הזויה. בסבב הראשון עוד קיוויתי שזה יגמר תוך חצי שנה. בן הזוג שלי ניסה להרגיע. אבל הזמן עובר ואין אופק. מזל שאין לי משכנתא, ויש לי משפחה תומכת. אבל כשאני רואה משפחות שמתפרקות – זה לא סיסמאות. זאת המציאות".

איך את מצליחה בכל זאת להתפרנס?
"בין הסבבים אני קורעת את עצמי. לוקחת עוד ועוד פרויקטים באדריכלות, פותחת דלתות לדברים מעניינים – אבל לא רק. אני רוצה לחבר בין גוף למרחב, וחולמת להקים מקום פיזי שיעסוק בקשר שבין מרחב, נפש וגוף. כיום יש לי גם הרצאה, מעין סדנה, לארגונים וקבוצות – למבוגרים וגם לנוער. אני מזמינה אנשים לצלול איתי פנימה לרגעים משמעותיים שלימדו אותי לבחור איזה סיפור אני רוצה לספר, ולא להיות כבולה לנרטיב אחד שמישהו החליט לשמר. כאדריכלית שמקדמת דימוי גוף חיובי במרחב, הרכבתי מודל שדרכו אני מתבוננת על העולם – שמאפשר לי להבין מה להרוס, מה לשמר ומה לבנות מחדש. ועוד משהו – אני יוצרת עכשיו סדרת כלי קרמיקה שאני מתכננת ומעצבת יחד עם סטודיו לקרמיקה, והיא תוצג בקרוב ביריד צבע טרי".

טוב, אי אפשר שלא לשאול אחרי שהרמת להנחתה – אז מתי החתונה?
"אני מחכה לה, והוא יודע את זה".

למה את לא מציעה לו?
"אין לי בעיה להציע. אבל משהו בחושים שלי אומר שזה צריך לבוא ממנו. שזה יהיה נכון רק כשהוא ירגיש שזה הרגע".

עוברות לך מחשבות על הילדים שיהיו לך יום אחד? על העולם שאליו תביאי אותם?
"ברור שזה עובר לי בראש. ועדיין, אני רוצה לשמור על אופטימיות. להאמין שמשהו פה ישתנה. שהפילוג, ההסתה, כל הכעס – יתחלפו בסופו של דבר בתקווה".