הלב רוצה לצרוח מכעס: הייתם צריכים לחזור בחיים

כפיר ביבס. אריאל ביבס. שירי ביבס. עודד ליפשיץ.

ארבעתכם נחטפתם בחיים, כל אחד מכם הופקר בשבעה באוקטובר ובכל שנייה בה הוחזקתם בשבי. כמה פחדתם. כמה מיואשים ומבועתים בוודאי הייתם. כמה בודדים ונטושים בוודאי הרגשתם. לחשוב שיום לפני, בשישה באוקטובר, חשבתם שזו תהיה עוד שבת של חג, איש איש ומשפחתו שלו, הקטנה, הצנועה והשמחה בחלקה.

מפלצות אדם חטפו אתכם מהמקום הבטוח שלכם, מהבית שלכם, ורצחו אתכם בשבי. אף אחד לא מנע בעדם מלעשות זאת. אף אחד לא התאמץ מספיק כדי להחזיר אתכם תכף ומיד. אם סדרי העדיפויות היו אחרים, אם הפוליטיקה לא הייתה מסואבת כל כך, אם לחיי אדם היה ערך במדינת ישראל – הייתם יכולים לחזור בחיים. הייתם צריכים לחזור בחיים. נכון שלשעה זו לא ברור מה עלה בגורלה של שירי, אבל מה שברור זה שהיא לא כאן, איתנו, בריאה ושלמה.

עם שלם מרגיש שרמסו לו את הלב. הכאב הזה כל כך עמוק ואקוטי שאי אפשר לנשום. אי אפשר להביט בתמונות שלכם מבלי למרר בבכי. אי אפשר שלא לצרוח מבפנים. אי אפשר שלא לכעוס. הייתם צריכים לחזור בחיים

 

עם שלם מרגיש שרמסו לו את הלב. הכאב הזה כל כך עמוק ואקוטי שאי אפשר לנשום. אי אפשר לעכל את זה. אי אפשר להכיל את זה. אי אפשר להביט בתמונות המחויכות ומלאות החיים והניצוצות שלכם מבלי למרר בבכי. אי אפשר. אי אפשר. אי אפשר שלא לצרוח מבפנים. אי אפשר שלא לכעוס. אי אפשר שלא להתקומם למראה ארונותיכם עטופים בדגל ישראל, מההחלטה לעטוף את שארית החיים היפים שהיו אמורים להיות לכם בכחול ולבן – סמל המדינה שהפקירה אתכם – בשביל להסוות את הדם שנשפך בשבת השחורה ההיא, ואת מיליוני הדמעות השקופות שנשפכות מאז. כי האמת היא שהייתם שקופים. מי שבידיהם היה את הכוח להציל אתכם מטלפיו של השטן, לא ראו אתכם ממטר ולא עשו את כל מה שאפשר בשביל שתהיו כאן עכשיו, בחיים.

כן, דווקא עכשיו, אי אפשר שלא לרצות לצרוח ממלוא הגרון הניחר והלב המפורק לחתיכות. כי אם לא עכשיו, אימתי. אז תגידו לי אתם, הגורמים הבכירים שמקבלים החלטות נלוזות, ונותרים עלומי שם בצללים – איפה הייתם בשבעה באוקטובר? איפה הייתם מאז? איפה אתם בזמן שעוד עשרות חטופים נמקים במחשכי הגיהנום, כשגורלם נתון בידיים שלכם, המטונפות מפוליטיקה קטנה ונכלולית? איפה אתם, אנשים קהי לב ונוטפי תחבולות ואינטרסים, שעושים הון פוליטי מפשיטת הרגל המוסרית של המדינה ומהלבבות החבולים של כולנו, פשוטי העם, שנותרנו פשוטי עור, חבולים, מדממים.

סליחה שהופקרתם. סליחה שנבגדתם. סליחה שככה זה נגמר.
הגיע לכם יותר.
הגיע לכם לחיות.