מי שנותן מקבל

"אנו אורחים עלי אדמות, באנו לכאן לפרק זמן קצר, מאה שנים לכל היותר. בפרק זמן זה כדאי לנו לעשות משהו מועיל, בעל משמעות, בחיים שלנו… אם תתרמו לאושרם של אנשים אחרים, אתם עשויים לגלות את מטרתכם, את ייעודכם האמיתי" (הדלאי לאמה)

אני זוכרת היטב את היום שבו נכנס הנושא הטיבטי לחיי. לא ידעתי כמעט דבר על מצוקתם של הטיבטים במולדתם הכבושה או על מאבקם לשמר את תרבותם וזהותם, עד אותו בוקר סגרירי בשלהי חורף 1994. הייתי אוצרת במוזיאון מגדל דוד בירושלים, וקיבלתי הודעה שבשער מחכה לי נזיר בודהיסטי.

הייתי בטוחה שמדובר בטעות, לא הכרתי כלל אנשי דת בודהיסטים. אלא שבשער אכן עמד איש בגלימה אדומה. הוא הושיט לי כרטיס ביקור של עוזר בלשכתו של המנהיג הבודהיסטי המפורסם בעולם, ואמר, "אלונה ורדי שלחה אותי. היא מבקשת שתארגנו כאן קבלת פנים לכבודו של הדלאי לאמה".

מפגש בין תרבויות

זה היה הביקור הראשון בישראל של המנהיג הרוחני הטיבטי הגולה, חתן פרס נובל לשלום. איש מהמעורבים באירוע ההיסטורי לא ידע לאן יוביל המפגש. הדלאי לאמה, שראה עצמו עולה רגל בארץ הקדושה לדתות רבות כל כך, חזר אל מקום מושבו בדהרמסלה (Dharamsala) שבצפון הודו מלא רשמים מהאנשים ומהמוסדות שהכיר פה. אנחנו, מארחיו הישראלים, נחשפנו למאבק הבלתי אלים והמעורר השראה שהוא מנהל למען בני עמו. החלטנו לפעול למענם.

עמותת יטי"ב – ידידי טיבט בישראל – היא חלק מרשת בינלאומית של ארגוני תמיכה בטיבט. אף על פי שהקבוצה המקומית קטנה וצנועה לעומת ארגונים בחו"ל, היא בולטת באופי הייחודי של פעילותה, המתמקדת בעיקר בסיוע הומניטרי.

יש בה מפגש מרתק בין התכונות וסגנון הפעולה הישראליים לתפישת העולם של העם הטיבטי המעמידה במרכז את החמלה ואת הבודהיצ'יטה (Bodhicita) – הרצון לפעול למען אושרם של האחרים.



פקס לדלאי לאמה

כששאלו את אלונה ורדי, פעילת סביבה שלימים היתה יושבת ראש יטי"ב, כיצד הביאה את הדלאי לאמה לישראל, ענתה, "זה היה החלק הקל. שלחתי לו פקס". היא הזמינה את המנהיג הדתי לכנס סביבתי של החברה להגנת הטבע, וכשהשיב בחיוב החלו המאמצים לארגן את האירוח.

הפסיכולוג נחי אלון הציע את עזרתם של הידידים המעטים שהיו אז לטיבט בישראל. אלון נחשף למצוקתם של הפליטים הטיבטים בעת שטייל בהודו בשנת 1989 עם עוד שני חברים. השלושה חברו למיקי גינגולד, מומחה לסיוע בינלאומי ומראשוני המטיילים בטיבט, ובשובם לארץ ייסדו ארגון סיוע וגייסו אליו את חבריהם ומכריהם.

ביקורו הראשון של הדלאי לאמה בישראל, וביקורים נוספים שאורגנה עמותת יטי"ב, עזרו לסחוף פעילים נוספים לארגון. כל פרויקט הביא עמו חברים חדשים: אנשי עסקים וסטודנטים, מטיילים שחזרו מהמזרח ובעלי מקצועות חופשיים, מבוגרים וצעירים, חילונים ובודהיסטים. הפרויקטים שהעמותה עוסקת בהם משקפים את תחומי ההתמחות של חבריה: רפואה, מחשבים, חקלאות, חינוך, שימור מורשת תרבותית.

לשמור כדי לא לשכוח

זמן קצר לאחר שגינגולד, הנציג הראשון של העמותה, הגיע להודו בשלהי שנות התשעים, קיבלתי ממנו הודעה בדואר האלקטרוני: "מצורף פרוטוקול הישיבה בעניין הקמתו של המוזיאון הראשון בעולם שיציג את התרבות וההיסטוריה הטיבטית… מה דעתך לבוא בספטמבר? זאת עונה יפה כאן, בהרי ההימלאיה".

זו היתה תחילתו של מבצע הצלה מרתק ומרגש. הכיבוש הסיני מלווה בהשמדה תרבותית: אלפי מנזרים ששימשו מרכזי רוח נחרבו, יצירות אמנות וספרים נדירים נשרפו ואבדו לעד. השלטונות הסיניים הטילו הגבלות על השימוש בשפה הטיבטית, לימוד המסורת וקיום המנהגים הדתיים. מדיניות של יישוב מהגרים סינים בטיבט הופכת את הטיבטים למיעוט תרבותי בארצם, ומורשתם העתיקה והייחודית עומדת בסכנת הכחדה.

כדי לשמר את התרבות הנכחדת החליטה הממשלה הגולה על הקמת מוזיאון לעם הטיבטי בד[ה]רמסלה. הטיבטים ראו בנו שותפים ראויים להקמת המוזיאון הלאומי שלהם, בשל הצלחת העם היהודי לשמר את מורשתו בגלות, ובזכות המוזיאונים הרבים בישראל המשמרים היסטוריה ותרבות. מוזיאון טיבט (Demton Khang) נפתח באביב 2000, ותערוכה נודדת מוצגת מאז במקומות שונים ברחבי העולם. בימים אלה החל צוות חדש לסייע בהקמת מוזיאון נוסף בספרייה המכילה את הכתבים ואת חפצי האמנות שהצליחו הגולים להבריח לדהרמסלה.



קרוב רחוק

הכבישים בהרי ההימלאיה צרים ומפותלים, הם מוקפים בפסגות הרים מושלגות, ושמי תכלת פרושים מעליהם. זהו הנוף המקבל את פני המתנדבים של יטי"ב הנוסעים לבקר את הילדים "שלנו" בבית ספר בצ'ונטרה (Chauntra).

מאז הכיבוש הסיני בטיבט נמלטו עשרות אלפי טיבטים ממולדתם להודו, לנפאל ולבוטאן. בהודו חיים גם יתומים טיבטים רבים וילדים שהוריהם הבריחו אותם מטיבט כדי שיזכו לחינוך מסורתי שאותו מנעו מהם השלטונות הסיניים. פרויקט האימוץ של עמותת יטי"ב מאפשר לתמוך באחד מילדי צ'ונטרה באמצעות תרומה שנתית צנועה, ועוזר לממן לילדים האלה שכר לימוד, רכישת לבוש ומזון ולימודים בתנאי פנימייה. מי שאימץ אל לבו ילד אחד כאילו הציל עולם ומלואו, גם אם ברוב המקרים לא יפגוש בו לעולם. אי-היאחזות, כך קוראים לזה בבודהיזם, התהוות הדדית.

לא תמיד הישראלים הם שעושים את הדרך לקצה העולם. העמותה הישראלית מביאה לכאן סטודנטים טיבטים גולים לצורך לימודים והשתלמויות. למשל תוכנית "ערבה" הנערכת בשיתוף עם מושבים בצפון הערבה: חקלאים ישראלים מארחים משתלמים טיבטים למשך שנה, ובמהלכה הם מתנסים בלימודים עיוניים ומעשיים בחקלאות. בשובם להודו הם יהיו למדריכים חקלאיים, וכאשר תזכה טיבט באוטונומיה, כחלומם של הגולים, יסייעו בשיקומה הכלכלי על ידי הקמת משקים מודרניים.

המשתלמים והסטודנטים הטיבטים מצטרפים לחברי יטי"ב באירועי יום ההתקוממות הטיבטי החָל ב-10 במרץ, והם גם שותפים למחאות על הפרת זכויות אדם במולדתם.

למה טיבט?

לא פעם נשאלנו, למה טיבט? האם לא מוטב להפנות את מעט המשאבים שבידינו כדי לסייע לנזקקים בישראל? התשובות אינן קשורות לטיבטים, אלא לעצם היותנו ישראלים. זו האחריות המוטלת עלינו, כמי שזכו בעבר לסיוע מיהודי העולם וממתנדבים בני עמים אחרים.

עתה, שזכינו להגיע לעצמאות ולבגרות, הגיע הזמן לגמול על כך בסיוע לאחרים: עצירי מצפון בפרו, ילדים עבדים במטעי הקקאו, נפגעות סחר נשים, פליטים אפריקאים. כולם ראויים.

ומדוע בחרנו לעזור דווקא לטיבטים? משום שיש שותפות גורל בינינו ובינם. ההיסטוריה שלהם, כשלנו, היא היסטוריה עתיקה של הישגים תרבותיים, המעניקה לעולם תרומה רוחנית גדולה. משנתו של הדלאי לאמה לפתרון סכסוכים ללא אלימות יכולה לשמש לנו מקור השראה. מי שנותן לאחרים, הוא אומר, מקבל הרבה מעבר לחלומותיו.

הכתבה מוקדשת לזכרה של אלונה ורדי ז"ל, שהיתה לוחמת לצדק חברתי ויושבת ראש יטי"ב, ובמשך שנים רבות היתה הרוח החיה של העמותה.

 

ד"ר דבי הרשמן – ארכיאולוגית ואנתרופולוגית, אוצרת לתרבויות קדומות במוזיאון ישראל וחברת מערכת מסע אחר. סייעה בהקמת המוזיאון לשימור התרבות הטיבטית בדהרמסלה

שמעון לב – צלם ואמן

 

מתוך: מגזין מסע אחר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה