תצחקי קצת: מגי אזרזר היא גאון והתוכנית הזאת קורעת

הקומדיה הישראלית בטלוויזיה ידעה לא מעט עליות ומורדות לאורך השנים. בעיקר מורדות. היו תכניות סאטירה טהורות, היו תכניות שהתמקדו בנונסנס, היו סיטקומים ותוכניות לרלרת מבוססות אלתור ופאנצ'ים, אבל יש מוצר אחד שבשנים האחרונות ירד לחלוטין מהמדפים: תכנית המערכונים.

>> מי זאת: מגי אזרזר מדגימה איך להתבלט מעל כולן בשמלה שחורה

מערכונים קצרים ומצחיקים שבאים אחד אחרי השני היו אחד המוצרים המשגשגים בטלוויזיה שלנו מימי "ניקוי ראש", דרך "העולם הערב" ו"החמישיה הקאמרית", ועד "שידורי המהפכה" ו"קצרים". באמצע העשור הקודם קיבלנו שטף של תכניות מהסוג הזה – "לא לפני הילדים", "מקום לדאגה", "גומרות הולכות" ואפילו "אפידורל" הקצת נשכחת (וחבל). גם  "זהו זה", שהתחילה בתור מגזין לנוער ונמשכה בפורמט רחב, גמרה בתור תכנית שבה מערכון רדף מערכון. וזו רשימה חלקית בלבד. אלא שבשנים האחרונות, כאמור, זה נגמר. התוכנית היחידה ששמרה על פורמט המערכונים היא "היהודים באים" האהובה והמוערכת. כנראה שבעידן שבו אנחנו רגילים לצרוך את הקומדיה שלנו דרך יוטיוב, הרבה פחות משתלם לאגד את המערכונים לכדי תכנית שלמה שמישהו יראה בטלוויזיה.

ואחרי כל זה – הנה באה תכנית שמנסה להחזיר את המערכונים לפרונט. קוראים לה "מי זאת", והיא עלתה אתמול (שלישי) בכאן 11. ולא רק שמדובר בתכנית מערכונים חדשה, יש לה גם טוויסט – קאסט כל-נשי, ארבע שחקניות-יוצרות שהגו, יצרו ומבצעות אותה. מגי אזרזר, ג'וי ריגר, אושרית סרוסי (שאתם זוכרים, כנראה, מ"זאת וזאתי") ונעמה אמית. כמו "גומרות הולכות" או "אפידורל" שלא זכו להצלחה גדולה, הרעיון דומה: קומדיה מזווית נשית.

מגי אזרזר, "מי זאת" | צילום: כאן 11/נו דרמה סטודיו

כאן צריך להבהיר – זו אמנם תכנית שמוגשת על ידי נשים ומתעסקת בנושאים שהם חלק מהעולם הנשי, אבל היא נגישה לא רק להן וזה, בעיניי, ההישג הגדול שלה. היה מפתה מאוד ליפול כאן למלכודת מגדרית, אבל היא מצליחה להיות אפקטיבית יותר – ובעיקר מצחיקה אובייקטיבית. גברים כמובן חוטפים יותר (מגיע להם), אבל הסדרה לא נמנעת גם מבדיחות על נשים, וכמו שנהוג לומר, גם להן מגיע.

ברמת הליהוק, הבחירה דווקא בשחקניות האלה היא מעניינת – לא רק כי קיים פער במוכרות בין אזרזר וריגר לבין סרוסי ואמית, אלא גם בגלל שאזרזר וריגר מוכרות בעיקר בזכות תפקידיהן הדרמטיים (אזרזר רק עכשיו כיכבה ב"פאלו אלטו" או "טיטו ורוחו", ריגר – פשוט תבחרו איזה סרט של אבי נשר שאתם רוצים מהשנים האחרונות, והיא שם). ולמרות מעמדן כעתיד של הדרמה הישראלית, הן עושות מעבר די ריסקי לתוך עולם הקומדיה. אזרזר עושה את המעבר יותר חלק מריגר. האנרגיה הפראית/נוירוטית שהיא מביאה איתה משתלבת היטב בקומדיה, ותמיד היה בה משהו מאוד מצחיק.

נעמה אמית ואושרית סרוסי, "מי זאת" | צילום: כאן 11/נו דרמה סטודיו

ריגר, לעומת זאת, קצת מרגישה לא טבעית בסיטואציה – למרות היותה שחקנית מאוד מוכשרת, היא לא ממש מצליחה לצאת מהתדמית הקצת רצינית והאבי נשרית שהיא מביאה היתה מהקולנוע (ועם זאת, הפארודיה שלה על הזמרת אודיה – פגז). אושרית סרוסי ממשיכה את הקצב המצוין שלה מ"זאת וזאתי" ומבריקה גם כאן; וכך הדברים גם לגבי אמית, שפורצת קדימה ועומד בפרונט בפעם הראשונה, ומוכיחה שיש מה לצפות ממנה גם בעתיד. באופן כללי, למרות הפער המסוים במוכרות, התחושה היא שבמונחי כדורגל (כמה גברי מצדי) יש כאן תחרות חזקה על המקום בהרכב – והשמות הגדולים לא בהכרח זוכים לעדיפות.

ג'וי ריגר, "מי זאת" | צילום: כאן 11/נו דרמה סטודיו

>> "אמילי בפריז" חזרה! ועוד המלצות צפייה חמות לאוגוסט

מעל הכל, מה שבאמת בולט ב"מי זאת" – זה שהיא מצחיקה עד הסוף. זה לא מובן מאליו, בטח לא בטלוויזיה שלנו, בטח לא בשנה האחרונה. "מי זאת" מצליחה להצחיק מהקרביים, מהבטן, לגעת בשורש שגורם לך לפרוק את הצחוק – ולא רק לחשוב כמה זה חכם. זה לא מוריד מהסאטיריות שלה על נושאים כמו הטרדות מיניות, חרדות או גזענות – זה רק מוסיף להן. יצא שם רע להומור טהור בשנים האחרונות. הסגנון שפעם קראו לו נונסנס – כזה שהמטרה שלו היא קודם כל להצחיק ועד הסוף, ואחר כך אולי גם להגיד משהו, די נעלם מן העולם הטלוויזיוני. היום להצחיק מותר רק כשיש לך סיבה – כמו "היהודים באים" או "ארץ נהדרת". אנחנו צוחקים (ואפילו מאוד), אבל על נושאים שברומו של עולם – מלחמות, שחיתות, פוליטיקאים. המטרה היא המסר, ואם גם הצחקנו אז מה טוב.

"מי זאת" מציעה דווקא את ההפך – היא קודם כל מצחיקה מהבטן ורק אחר כך מכניסה את הסכינים הקטנות. זה רק מוסיף למשקל הסגולי שלה ברגעים שהיא מכנסת את הצחוק לכדי אמירה משמעותית על החברה שאנחנו חיים בה. במובן הזה, היא לא רק חשובה בתור תכנית קומית עם קול נשי מובהק – שמציעה זווית לעולם שאנחנו הגברים לא תמיד רואים – היא בעיקר חשובה כי היא נותנת את הכבוד לנונסנס, אחרי שנים של התעלמות. ומעבר לקלישאות של מבקרי טלוויזיה, זה היה פשוט נורא נורא מצחיק. גם זה חשוב בזמנים המשוגעים שאנחנו חיים בהם.

הביקורת פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"