בגיל המעבר, בלי מחזור: איך בכל זאת הפכתי לאימא?

לפני כחצי שנה, בגיל 48, ארבע שנים אחרי שהמחזור נעלם, מצאתי את עצמי אימא לשניים. היריון בסיכון, לפי הספר. במציאות, סיפור אחר לגמרי. יש יותר מדרך אחת להיות אימא. את זה למדתי בדיעבד. גדלתי כנערה די קונפורמיסטית בנצרת עלית, להורים מבוגרים יחסית מרומניה. אחותי הפכה לאימא בגיל 21, אחי נהיה אבא בגיל 25, ואני כבר אז הרגשתי שהמסלול שלי קצת שונה. לא ידעתי עד כמה. התחלתי במסלול המוכר: זוגיות, טיול אחרי צבא, חתונה. רציתי להתחתן איתו, כמו שחינכו אותי. הוא לא רצה,  לא איתי ולא בכלל. חתונה וילדים לא עניינו אותו. בסוף גם אני לא ממש עניינתי אותו. כשסיפרתי לאמא שלי שנפרדתי מהחבר הרומני שאיתו הייתי חמש שנים, היא כעסה וניתקה לי את הטלפון.

בגיל 25 רציתי לעבור לתל אביב. אימא שלי פחות. היא אמרה שבתל אביב לא עושים ילדים ולא נכנסים לזוגיות, ושאין לי מה לחפש שם. למזלי, התקבלתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. לא נשארה דילמה. עברתי. די מהר נכנסתי לזוגיות נוספת, עם השותף לדירה שלי. אימא שלי פחות התלהבה, אבל כל כך רצתה שאתחתן, שבסוף זרמה. חמש שנים אחר כך התחתנו וטסנו לקוסטה ריקה – שם הוא הכיר מישהי אחרת ועזב אותי. הייתי בת 30, ולראשונה בחיי נושא האימהות התחיל להטריד אותי. לא מתוך תשוקה חזקה לילד, אלא מתוך הידיעה שאין לי אומץ לחיות חיים בלי להיות אימא. לא היה לי מושג איך ומתי, אחרי השבר הזה, אני אמורה להיכנס למשבצת של זוגיות וילדים. חייתי חיים של רווקה תל אביבית, עם הופעות ומסיבות. 

בזמן הזה אימא שלי חלתה בסרטן. היה לה קשה ועצוב שהיא לא זוכה לראות אותי "מסודרת". גם לי היה קשה. כל חיי ניסיתי לרצות אותה ולהגשים דברים שהיא רצתה בשבילי, בלי לדעת מה באמת אני רוצה. בדיעבד, כמעט שום דבר לא היה מדויק.  לא התואר, לא הזוגיות. רק תל אביב וחיי הלילה ישבו עליי בול. כמה חודשים אחרי שהיא נפטרה, הכרתי את יאיר. רקדנו יחד במועדון הבלוק, כמעט בלי לדבר. נהיינו זוג. הוא לא רצה ילדים, אבל בהמשך הוא מספיק רצה אותי בשביל לזרום איתי על הכל. כל השנים האלה לא חשבתי להקפיא ביציות. הדחקתי.

"הייתי בת 30, ולראשונה בחיי נושא האימהות התחיל להטריד אותי. לא מתוך תשוקה חזקה לילד, אלא מתוך הידיעה שאין לי אומץ לחיות חיים בלי להיות אימא"

 

בגיל 40 ניסיתי להיכנס להיריון באופן טבעי. שנה שלמה. ולא הצלחתי. הלכנו יחד לרופא פוריות. לא הופתעתי כשאמר שאני צריכה טיפולים, אבל הייתי בשוק מוחלט כשהוא דיבר כבר בפגישה הראשונה על תרומת ביצית. בקושי ידעתי מה זה, ולא הבנתי איך הוא מעז. באותו רגע קיבלתי החלטה: טיפולי הפוריות לא הולכים להגדיר אותי, לנהל אותי או להרוס לי את החיים. הגוף שלי לא עשה שום דבר רע. הוא פשוט בצד הפחות נעים של הסטטיסטיקה, וזה הגיל. זה לא אומר שלא כאב לי בלב על כל תשובה שלילית. בכיתי, שיתפתי, נתתי לזה מקום. אבל זה לא צבע את כל החיים בשחור. אם אני כבר עושה סיבוב בגלגול הזה, עדיף שיהיה לי נחמד, לא? החלטה נוספת הייתה שאני לא מתביישת בתהליך. אני מדברת עליו, מפרסמת, מנרמלת. בשבילי ובשביל נשים אחרות. כי לא אני ולא הן עשינו שום דבר רע. אנחנו פשוט רוצות להיות אימהות.

"הגוף שלי לא עשה שום דבר רע. הוא פשוט בצד הפחות נעים של הסטטיסטיקה, וזה הגיל. זה לא אומר שלא כאב לי בלב על כל תשובה שלילית. בכיתי, שיתפתי, נתתי לזה מקום. אבל זה לא צבע את כל החיים בשחור"

ביצית של תקווה

את כל מה שעזר לי במסע הזה, ובחיים בכלל, איגדתי לליווי דיגיטלי חינמי בשם "ביצית של תקווה", שמטרתו המרכזית: לגרום לנשים שעוברות טיפולי פוריות להרגיש פחות לבד. לצד זה יש גם פודקאסט באותו שם, שבו אני מראיינת נשים משגעות שהגיעו לאימהות בדרכים מגוונות: הורות משותפת, פונדקאות, יחידניות, תרומת ביצית וכו'. המסע שלי לילדתי הראשונה נמשך שלוש שנים. היו בו הפלות, הפסקות, הרבה שאלות, ובסופו הייתי אדם אחר – חזקה יותר, מחוברת יותר, אופטימית יותר. אחרי חמש שנים, רילוקיישן לקופנגן וחיים נוחים, חזרנו לארץ לטיפולים שוב. והפעם, בגיל 47 אחרי ארבע שנים ללא מחזור, נקלטתי מיד מתרומת ביצית. ההיריון עבר הכי קל ונעים, אפילו יותר מאשר בגיל 43 (גם הוא מתרומת ביצית). טיילתי בו בחצי כדור, וייטנאם, סינגפור, ברלין ובסוף ילדתי בבנגקוק, אח לתמרה, עם מבט עמוק וחודר, חייכן נצחי ומלא שיער, העונה לשם מעיין. 

לכל מי שמנסה להגשים את החלום לילד ראשון, שני או שלישי. אני מאוד מקווה שלא תרגישי בושה. כי את אלופה שאת מנסה להגשים את החלום שלך. ואם את לא בטוחה שזה החלום שלך, תנסי להפריד בין פחדים לבין משאלת הלב שלך. תעצרי לחקור, לשאול, לכתוב, לבדוק. לפעמים החלום לא מתגשם כמו שדמיינו, אבל הוא בהחלט מתגשם, וזה אחד החלומות הכי ראויים להגשמה. 

הכותבת היא מירב בלומנפלד, מגישת הפודקאסט "ביצית של תקווה" ומלווה נשים בטיפולי פוריות ובמסען אל ההורות.