מיכל פעילן חושפת בפוסט מטלטל: "אני בהיריון. זה מורכב"

כתבת חדשות 12 מיכל פעילן משתפת הערב (שלישי) בפוסט חשוף כי בהיריון, ומשתפת את העוקבות והעוקבים בגילוי לב בתחושותיה. "זה מורכב", היא כותבת בפוסט אישי ביותר, "זה מה שעניתי למעט האנשים שסיפרתי להם שאני בהיריון כשקפצו מהתרגשות, ולא הבינו למה אני לא מגיבה כמוהם".

>> מיכל פעילן בריאיון מיוחד ל"את": אני לא כאן כדי שיחבבו אותי"

"אחרי שתי בנות, זו פעם ראשונה שערן ואני מגלים שאני בהיריון, מתיישבים על המיטה, מסתכלים אחד על השני, נושמים עמוק, ולא בטוחים מה להגיד", משתפת פעילן, "לא שלא רצינו, רצינו מאוד. יותר מזה, ההחלטה הגיעה אחרי שנה קשה בה מצאנו את עצמנו שואלים כל הזמן איך מביאים ילד למציאות הזו. לפני המלחמה ידענו שנרצה עוד ילד, אבל אחרי השבעה באוקטובר התחילו לעלות השאלות הקשות, חוסר הביטחון המוחלט והפחד התחילו לחלחל. בהתחלה זה היה ביטחון קיומי. פחד ממלחמה, מלרוץ עם ילדות באזעקות, ממחבלים בטנדרים לבנים, מילדים שמתחבאים בארונות, מילדים שנחטפים מהמיטות שלהם. איך אפשר להביא לעולם יצור קטן שהופך להיות איבר מגופך, כשאת יודעת שאת לא יכולה להבטיח לו הגנה?".

"אבל ככל שהזמן עבר הפחד התחלף, אולי התחלף זו לא המילה – כי הפחד ההוא עוד כאן, אבל הוא נדחק הצידה – כי הפחד הגדול הוא לחיות במדינה שלא נלחמת על הילדים שלה", ממשיכה פעילן בגילוי לב, וכותבת: "לחיות במדינה בה השנאה עיוורה רבים כל כך. מדינה שבה ערבות הדדית שמורה למי שמסתדר עם הדעה שלך, מדינה שבה נלחמים על אדמה אבל לא על אנשים. מדינה בה אבדה החמלה, ואבדה תחושת האחריות לטוב משותף".

פעילן מספרת עוד על הקושי בסיטואציה הזו, ומספרת על תגובות שקיבלה נוכח התחושות המעורבות. "'אל תגידי את זה בקול רם, לא אומרים דברים כאלה. זאת ברכה', אמרה לי אחת הבנות בעבודה ששיתפתי אותה. והנה אני אומרת את זה, כי אני בטוחה שלא רק אני מתמודדת עם תחושות כאלה. ברור שאנחנו מודים שהכל בסדר, ויודעים גם מניסיון העבר כמה צריך להגיד תודה, אבל זה מורכב. סבא שלי, ניצול שואה שמשפחתו נרצחה, ראה במשפחה שהקים בארץ ישראל – ניצחון על פני הצורר הנאצי שרצה להשמיד אותם. הוא ראה בנו את התקומה לשואה הפרטית שעבר, ושעברו בני עמנו. אבל היום, אני בטוחה שאם הוא היה כאן בשביל שאשאל אותו, הוא היה מסכים איתי שהתקומה האמיתית של ימינו היא לא רק שנקום – אלא איזה עם נקום להיות. איזו חברה נהיה, אילו בני אדם נהיה זה לזה".

"התקומה שלנו תתחיל כשיחזרו החטופים", אומרת פעילן, "כשנצליח כולנו להתאחד יחד סביב הערך הכי יהודי והכי מוסרי, שיקים אותנו מהעפר. הלוואי ועד שאביא חיים חדשים לעולם, יחזרו החטופים ונוכל להתחיל להשתקם, להתרפא. אני לא רואה בילודה כתקומה לעם היהודי, זו אחריות גדולה מדי על תינוקות קטנים שלא בחרו בזה, אבל אנחנו המבוגרים – שיודעים, שמבינים, שראינו את הרע ביותר שיכול לקרות לנו – אחראים על התקומה הזו שלנו. הלוואי וכשאביא ילד חדש לעולם, הוא יהיה רק ילד, במדינה מחלימה מפצעיה, ומחבקת את ילדיה. בבית".

את הפוסט העוצמתי שלה, מלווה תמונה של שתי בנותיה, עמית ודני, מטיול משפחתי בצפון "ב-6 באוקטובר 2023, רגע לפני שהשתנו החיים שהכרנו". מזדהות כל כך עם הפחד והחרדה הקיומיים, בכל הרבדים, ובעיקר מקוות שעד שתביאי ילד חדש לעולם המשאלה שלך ושלנו תתגשם – שכל החטופות והחטופים כבר יחזרו הביתה.