מיכל אנסקי: "לא הקשבתי לגוף ולנשמה, אולי זה היה החטא שלי"

מיכל אנסקי נותנת הצצה לסיר הלחץ שהציף אותה פיזית ונפשית, בטקסט יפהפה, חשוף ומעורר הזדהות. האם זה מה שגרם לה להיפרד מ"מאסטר שף"?
מיכל אנסקי הייתה כל כך חסרה לנו על המסך בעונה האחרונה של "מאסטר שף", ובאופן כללי בחיים. התגעגענו ליופי, לתבונה ולעומק שלה, והנה היא נענית לרחשי לבנו ומשתפת מילים שכתבה ממצולות הנפש והרגש, ומעוררות המון הזדהות.
>> "אין פה קרב חתולות": למה מיכל אנסקי עזבה את "מאסטר שף"?
לצד תמונה זוגית יפה עם בן זוגה ואבי בנותיה אייל אמיר, כותבת אנסקי: "לאט לאט, כמו זרע קטן, התחלתי להכות שורשים. בהתחלה הם היו עדינים, שבירים. פחדתי שכל משב רוח יעקור אותי. אבל האדמה, החזיקה אותי. היא לימדה אותי סבלנות. לימדה אותי להקשיב לקצב הפנימי שלי, לא למהר. יש ימים שבהם אני עדיין מרגישה יבשה, צמאה. ימים שבהם הכאב צורב כמו שמש קופחת. אבל למדתי שגם זה חלק מהמחזור. כמו שהאדמה זקוקה לתקופות של מנוחה, גם אני".
"לפעמים אני חושבת על החיים שהיו לי לפני", ממשיכה אנסקי, "איך רצתי ממקום למקום, תמיד בתנועה, תמיד 'עושה'. לא הקשבתי לגוף שלי, לנשמה שלי. לקחתי יותר ממה שיכולתי לתת. אולי זה היה החטא שלי – להתנתק מהאדמה, מעצמי".

"עכשיו אני לומדת לחיות אחרת", מספרת אנסקי. "כשאני הולכת בערב יחפה על האדמה בגינה, אני מפרקת את כל המפתח שנצבר בי במהלך היום. כשאני נושמת, אני מדמיינת את עצמי כעץ – שורשים עמוקים, ענפים מתמתחים לשמיים. אני לומדת להיות פתוחה, לקבל ולתת. לומדת כל יום איך היא תמיד מתחדשת, תמיד צומחת, ונזכרת שגם בי יש את הטבע הזה".
"זו לא חכמה גדולה או הארה מרעישה", מסכמת אנסקי, "זו פשוט הבנה שקטה, עמוקה. שאני, כמו האדמה, יכולה להכיל הכל – את הכאב ואת השמחה, את האובדן ואת הצמיחה. ושבסופו של דבר, כל מה שאני צריכה זה להיות קשובה, סבלנית, ופתוחה לשינוי". את הפוסט חתמה אנסקי בכיתוב "אלה השורשים שלי בתמונה", והתייחסה אל הפרטנר האוהב והנאהב שלצדה.
אנחנו יכולות רק לתאר לעצמנו על מה אנסקי מדברת בפוסט הזה, בהתחשב באורח חייה הקדחתני על המסך ומחוץ לו, בתור אשת עסקים, יזמית, פרזנטורית, בת זוג ואימא לשלוש בנות, בהן שתי ילדות קטנות (שלא לדבר על הפציאליס שתמיד מרחף לו ברקע). בהתחשב בכל זה, אנחנו לא יכולות שלא לתהות האם לכל האינטנסיביות הזו יש קשר לפרידה של מ"מאסטר שף", אבל עם או בלי קשר שמחות שהיא מחוברת לעצמה ולמה שהיא צריכה.
>> מיכל אנסקי: "כשנלקח לי החיוך אמרתי שאחזור לחייך ויהי מה"
הרי גם בלי להיות בנעליה של אנסקי, מספיק לכל אחת מאיתנו להיות בנעליים הצפופות של עצמה בשביל להזדהות עם הטקסט והמסר של אנסקי. כמה חשוב להיות קשובות לעצמנו, להיות מחוברות לגוף ולנשמה שלנו. ובסוף, שורשים זה החיים. ליטרלי.