מייה שם חושפת בבכי: "הכניסו אותי ועוד חמש חטופות לכלוב"

שורדת השבי מייה שם חושפת בעדות חדשה ומזעזעת עוד מהזוועות שעברו עליה בשבעה באוקטובר ובשבי בעזה לאחר שנחטפה. בטקס של הקונסוליה הישראלית שהתקיים אמש (שני) בניו יורק, עלתה שם בת ה-22 על במת הנאומים וחשפה באומץ עוד חתיכות מהפאזל הטראומטי.

>> "ניצלנו מהגורל": שיחת הטלפון שגרמה למגישת החדשות מירי מיכאלי להתפרק בבכי באולפן

"אני עומדת מולכם היום אחרי ששרדתי טבח אכזרי, בו ראיתי, שמעתי והרחתי אנשים נרצחים, נאנסים ונשרפים", מספרת שם בסרטון שפורסם לראשונה ב-ynet. "לפני שנה בדיוק הייתי ילדה בת 21 שרק רצתה לרקוד, אני כבר לא הילדה ההיא. מפלצות חמאס לקחו ממני את התמימות לעולם. פגעו בגופי ובנפשי, אפילו שאני חופשיה".

"60 מטר מתחת לאדמה, אני מוכנסת לכלוב – אין אוויר ואין אור. בכלוב בגובה מטר וחצי, אני פוגשת עוד חמש בנות צעירות. אני מנסה לעודד אותן, מבטיחה להן שתכף נצא. הן עדיין מוחזקות שם, מעונות ומנוצלות"

 

שם סיפרה במשך דקות ארוכות על רגעי האימה ועל רגעי התמימות שקדמו להם. היא סיפרה כיצד האופוריה התחלפה באזעקות, זעקות ודם, וכיצד הופרדה מאליה טולדנו, חברה הטוב עמו יצאה למסיבה, ונלקח ממנה מול עיניה: "אני מקבלת ירייה מטווח אפס, היד תלויה ומדממת, אנחנו נעצרים בצד הדרך ומסתתרים במרחק כמה מטרים אחד מהשני. עוד כמה דקות ואליה נלקח ממני, צועק הצילו ואני לא יכולה לעשות דבר. אני רואה רק כפות רגליים מתרחקות. אני עוד לא יודעת שלעולם לא אראה אותו שוב".

"אני שומעת צרחות אימה של גברים ונשים, צעקות בערבית וצרורות של ירי. מסביב אני רואה אנשים ירויים, שפוכים ממכוניות, גופות פזורות, איברים כרותים", משחזרת שם, "באותה שנייה מתה הילדה בת ה-12 שהייתי ולא תשוב לעולם. בעוד רגע אחטף, אהיה שבויה, פצועה ומושפלת".

שם לוקחת נשימות ארוכות וכבדות, ומשתפת ברגעי האימה שעברו עליה מרגע שהמחבלים הבחינו בה: "מכונית עם שבע מפלצות חמאס חוטפת אותי באלימות, אני פצועה והמומה. הם מושכים אותי מהשיערות ובשאגות שמחה מובילים אותי לעזה. 50 ימים יושב מולי מוסטאפה, החוטף שלי, עם רובה מכוון לפנים. ביד הפצועה שלי מכניסים צינור מתכת לקיבוע, אני לא מקבלת טיפול ולא משככי כאבים. אני מקבלת בקבוק מים אחד לימים ארוכים ואני לא מתקלחת אפילו פעם אחת".

אחרי 50 ימים ארוכים בהם הוחזקה שם לבדה בחדר בלי אוויר, כשמולה מחבל שמכוון אליה נשק 24/7, היא מובלת למנהרות. בעדות מטלטלת היא מספרת: "60 מטר מתחת לאדמה, אני מוכנסת לכלוב – אין אוויר ואין אור. בכלוב בגובה מטר וחצי, אני פוגשת עוד חמש בנות צעירות. כל אחת וסיפור החטיפה האכזרי שלה. חמישה ימים אנחנו עוברות בכלוב החשוך עם שני שומרים חמושים שמתחלפים כל 12 שעות. אני מנסה לעודד אותן, אני מבטיחה להן שתכף נצא, אנחנו פצועות והמומות ממה שקרה לנו. עד לפני כמה שבועות היינו ילדות תמימות".

כעבור חמישה ימים במנהרה, כשהיא מוחזקת פצועה וחלשה בתוך כלוב, שם משוחררת במסגרת עסקת החטופים. חברותיה מייחלות לגורל דומה, אבל עברה יותר משנה והן עדיין שם. "אני מספיקה לחבק אותן ולהבטיח להן שמחר גם הן יצאו. שניפגש שוב בארץ ונאסוף את השברים", מספרת שם בקושי רב, "עברה שנה, אני כאן בגופי אבל התמימות שלי נשארה בשדות הדם. הלב שלי נשאר חטוף בעזה, עם חמש נשים צעירות שעדיין מוחזקות שם, מעונות ומנוצלות, בלי אוויר במרתפי הגיהנום".

"אני כבר לא ילדה, אני אישה חזקה שלא תנוח עד שכולם יחזרו ממרתפי הגיהנום", אומרת שם בסוף דבריה, ופונה לכל מי ששומע אותה: "תעצמו רגע עיניים ותדמיינו את עצמכם בכלוב בלי אוויר במשך שנה שלמה, עכשיו תפתחו את העיניים ותסתכלו עליי, תגידו לי איך אפשר להשאיר אותם שם".

תגידו לנו איך אפשר להשאיר אותם שם.