מונגוליה – 800 שנה להכתרת ג'ינגיס חאן
משחקי הנאדאם קיבלו צביון חגיגי מיוחד
אזור האצטדיון הגדול של בירת מונגוליה אולאן באטור (Ulaan Baatar) היה כמרקחה. אלפי אנשים לבושים בחליפות מונגוליות מסורתיות נהרו אל המרכז והרימו עיניים משתאות לעבר הגבעות שמעל לאצטדיון. מספר חודשים קודם לכן יצרה שם הממשלה מאבנים בוהקות שני ציורי ענק. אחד מנציח את דמותו המוכרת של ג'ינגיס חאן ובשני, על גבעה סמוכה, מופיעה כתובת בכתב המונגולי המסורתי: "יבורך העם המונגולי". כל אחד ואחד מהקרבים לאצטדיון חש עצמו בר מזל על כך שזכה להשתתף באירוע הגדול.
התהלוכה של המדינה
כמו המשחקים האולימפיים היום, כך כבר לפני מאות שנים היו משחקי הנאדאם (שורש השם שאוב מן המילה "משחק") נקודת מפגש לבני שבטים שונים לעימות וליישוב סכסוכים בדרכי שלום. אלפי משפחות היו אורזות את מיטלטליהן ויוצאות למסע לכיוון עיר הבירה. במהלך ימי הפעילות נרקמו בריתות נישואין, ומקנה וסחורות החליפו ידיים.
המונגולים זכו לעצמאות מידי הכיבוש הסיני ב-11 ביולי 1921 ומאז מנציחים את האירוע בפסטיבל הגדול, ששורשיו בני מאות שנים. פסטיבל הנאדאם מתקיים מדי שנה בין ה-11 ל-13 ביולי ומושך אליו נוודים מכל רחבי המדינה, הנוהרים למקום האירוע כדי להשתתף או לצפות בתחרויות. הן גברים והן נשים לבושים בבגדים המסורתיים: דֶל – חליפת בגדים צבעונית הנלבשת בדרך כלל בתוספת מגפיים מעוטרים, שקצותיהם מתעקלים כלפי מעלה כסימן למתן כבוד לאדמה (שנתפסה בעבר כאלוהות), וכובע מעוגל שנחבש כבר בימי הזוהר של ג'ינגיס חאן ולכן נקרא "כובע הלוחמים".
המשחקים העתיקים משכו בעבר את תשומת ליבם של צעירים ובוגרים כאחד וממשיכים לעשות זאת גם כיום. הפסטיבל נחוג בכל רחבי מונגוליה אך האירוע המרכזי מתקיים באולאן באטור ונפתח בטקס חגיגי באצטדיון שבעיר. בשל התאריך המסעיר, המציין את חגיגות ה-800 להכתרת ג'ינגיס חאן, היה הטקס השנה חגיגי במיוחד: 800 נגנים, 800 רקדנים ו-800 דמויות בתלבושות ססגוניות המייצגות את הווי החיים המונגולי, הופיעו מול עשרות אלפי הצופים הנלהבים.
בראש התהלוכה צעדו נושאי תשעת הקלשונים, המסמלים את כוחה של האימפריה המונגולית. בימי הביניים הטילו המונגולים את חיתתם על העולם כולו. כאשר יצאו לקרב נהגו הפרשים לשאת קלשון שאליו נקשרו שערות שחורות מזנב סוס. לאחר שניצחו (והמונגולים תמיד ניצחו), היו הלוחמים מחליפים את הצבע השחור בלבן, המסמל שלום. היום, למרבה המזל, מתנוסס על קלשוני תשעת הפרשים זנב הסוס הלבן. מייד אחרי הפרשים מתחילה שורת המופעים ותהלוכת אינסוף הדמויות הצבעוניות. אם ברקע הייתה נשמעת מוסיקת סמבה, המראה היה דומה מאוד לקרנבל של ברזיל.
משחקים בנוסח מונגולי
מייד עם סיום הטקס החלו המשחקים הכוללים היום, כמו בעבר, תחרויות היאבקות, קשתות ומרוצי סוסים. לפני שבע שנים נוספה גם תחרות הקליעה בעצמות. תחרויות ההיאבקות מזכירות מאוד את הסומו היפני ומאות המתאבקים, שהגיעו מכל מחוזות המדינה, מופיעים כבר באירועי הפתיחה. כל אחד מהגברים בריאי הגוף לבוש בווסט צמוד המדגיש את שריריו ואת כרסו. הגברים יוצאים בריצה קלה אל מרכז האצטדיון, שם ניצב הקלשון המעוטר בשערות הסוס הלבנות. המתחרים חולקים לקלשון כבוד בכך שהם נוגעים בו במצחם, ולפני תחילת הקרבות יוצאים ב"ריקוד העיט" – מין מחול המחקה את תנועותיו האצילות של העיט הדואה בשמיים.
בתחרות הקשתות יורים גברים חצים למרחק של כ-75 מטרים ונשים למרחק של 60 מטרים, אל מטרה המורכבת מ-20 גלילי לבד נוקשה המונחים על האדמה. מי שנבחרו להשתתף בתחרות הקשתות הארצית הם הקשתים הטובים ביותר מעריה ומכפריה של מונגוליה. לא פחות מעניינים מהמתחרים הם השופטים: כשישה עד שמונה שופטים עומדים סביב כל מטרה ומעריכים כל פגיעה בקריאות ובתנועות ידיים. פגיעה לא מדויקת תלווה בנהמות חרישיות ובתנועות ידיים עדינות באזור המותניים. פגיעה במטרה – ובעיקר במרכזה המסומן באדום – תלווה בקריאות הידד נרגשות בסגנון מונגולי, בצירוף הנפות ידיים נרגשות מעל לראש.
לצד תחרות הקשתות נערכת תחרות יוצאת דופן בין קבוצות גברים, במטרה לפגוע כמה שיותר פעמים בשתי עצמות קטנות מעצם הקרסול של כבשה, הניצבות על במה קטנה. חבורות הגברים יושבות בשורה ומעיפות, בעזרת האצבעות, חתיכת עצם קטנה ומרובעת, שתפקידה לפגוע בעצמות הקרסול. המשחק דומה מעט למשחק הגולות הישן, בו היו הילדים מנסים לצלוף ממרחק בגולה, המונחת בגומה על הארץ. למרות שזהו משחק ילדותי לכאורה נוהגים המתחרים ברצינות מקסימלית, ומעודדים זה את זה בשירה טקסית שקטה.
לגעת בזיעת הסוס
מרוצי הסוסים הם החלק המסעיר ביותר במשחקים. מספר המשתתפים במרוץ אינו מוגבל והוא נע בדרך כלל בין כמה מאות בודדות ועד ל-1,000 משתתפים. למעשה הסוס הוא המתחרה, ולא הרוכב, וקרו מקרים שבהם הרוכב נפל ואילו הסוס המשיך לרוץ והוכתר כמנצח. במהלך הפסטיבל מתקיימים מספר מרוצים בחלוקה לפי גיל הסוסים. הרוכבים בכל המרוצים הם ילדים, בנים ובנות בגיל שש עד תשע, המתאמנים בעזרת בן משפחה מבוגר חודשים ארוכים לפני האירוע.
באופן כללי יכול כל ילד שברשות משפחתו סוס להירשם למרוץ. אין דמי רישום, והמניעה היחידה היא החשש מלסיים במקומות האחרונים. תוצאה כזו תגרור בעקבותיה את אובדן כבוד המשפחה כולה. עולה על כולם הוא האחרון במרוץ, המגיע שטוף דמעות אל קו הגמר. המסכן זוכה לתואר "בטן מלאה" ולכך שתושר עבורו פואמה מיוחדת, המתארת את אירוע ההפסד ומאחלת ניצחון בשנה הבאה. חמשת המנצחים, לעומת זאת, קונים את עולמם. מעבר לפרס הכספי הגדול זוכות משפחותיהם גם בכבוד מלכים.
ביום המרוץ מגיעים לקו הגמר אלפי נוודים. כמו תמיד עולים המראות האנושיים שמסביב על המתרחש במסלול המרוץ. על הגבעה הירוקה הצופה לעבר קו הגמר ולאורך מסלול המרוץ מתכנסים עשרות אלפי צופים מקומיים בתלבושות החגיגיות ביותר: ילדות בסרטים ובשמלות מלמלה, גברים במעילים עטויי מדליות קומוניסטיות ונשים בחליפות מסורתיות, שהופכים את העמק האדיר לנחיל צבעוני אדיר ממדים. הססגוניות האופיינית יוצרת תחושה של חזרה במעין מעלית זמן אל התקופות המפוארות של האימפריה.
ים האדם ממתין בשקט אופייני ובאווירה מתוחה להגעת הרוכבים הראשונים. ולפתע – כאילו הוריקן שועט במורד העמק, נראה מרחוק גל האבק המיתמר מפרסות הרוכבים. הרוכב הראשון נגלה לפתע לעין, רכוב על סוס שחור ללא אוכף. בידו שוט קצר בו הוא מצליף בסוס ללא לאות ופניו מעוותות ממאמץ קריאות הקרב, החותכות את האוויר ומסעירות את הסוס הדוהר. כאשר מגיע הרוכב לקו הגמר מזנקים לעברו מאות מונגולים. המסורת קובעת כי מי שיצליח לגעת בזיעת הסוס המנצח לפני שתתייבש יזכה למזל רב. השוטרים הרבים מנסים למנוע את ההמולה והדוחק אך לשווא. בשנים עברו קרו מספר מקרים שבהם נמחצו למוות אנשים טרם שהצליחו לגעת בזיעה הנכספת.
לאחר מכן מגיעים מאות רוכבים נוספים והאזור כולו מתמלא באבק. למרות הראות, שהופכת לרגע מוגבלת, ניתן לחוש באנרגיה המחשמלת האופפת את המקום. אלה שלא זכו לגעת בסוסים הראשונים רצים בבהילות אל תוואי המסלול, מזנקים אל העפר שהתרומם רק רגעים קודם לכן ואוספים רגבי עפר לכיסם ולשקיות בד, שהכינו מבעוד מועד. גם לעפר סגולות של מזל וברכה שיסייעו לעבור את השנה הקרובה בשלום.
גיא נוימן הוא מדריך טיולים, מרצה וצלם המתמחה בנצרות, תרבויות אמריקה הלטינית והמזרח הרחוק