מיומנה של אם שכולה: מה כדאי ולא כדאי לומר למשפחות שכולות

בטקסט שהופך את הבטן, אורה לפר מינץ, אימו של סמ"ר רז מינץ ז"ל, מסבירה מה לומר ומה פחות מומלץ לומר למשפחות השכולות, ובפרט, לאלפי המשפחות החדשות שהצטרפו למעגל השכול מאז ה-7 באוקטובר
ליל שבת, שבע בערב. אימא שלי מגיעה לארוחת ערב. ההרכב מצומצם: אור (בן 14.5), אימא שלי ואני. "מה עם רז?", אימי נכנסת ומיד שואלת. "בסדר גמור", אני עונה. "דיברתי איתו אתמול בערב. אמר שיגיע לחופשה ביום ראשון". "אוי, למה את לא אומרת לי? אני כל כך דואגת", היא ממהרת לומר. "מה עוזר לך לדאוג?", אני שואלת. הדאגה זו הממלכה שלה. אני שייכת לממלכת הרגועים.
>> "אושר והחברות שלה לא רצו להפקיר את החמ"ל – ונרצחו"
הדפיקה בדלת שכל הורה מפחד ממנה
רבע לתשע בערב. דפיקה על הדלת. "אור, תיגש, בבקשה, זה בטח בשבילך. אותי לא מחפשים ביום שישי בערב", אני אומרת לבן הזקונים שלי. אור ניגש, פותח את הדלת, חוזר מהר לשולחן, מתיישב ואומר: "אני חושב שזה בשבילך, אימא". אני שומעת אותם שואלים בחלל הריק: "אימא בבית?", אני ניגשת לדלת, הם כבר עשו צעדים פנימה. רואה אותם ומיד מתחננת: "רק תגידו לי שהוא פצוע. תגידו שהוא פצוע".
"בנך רז נהרג בפעילות חבלנית עוינת בין עופרה לבית אל", הם יורים מהר את המשפט ומכניסים אותי באבחת סכין המילים למשפחת השכול. רז, ילדי השלישי, היה בן 19 ושבעה חודשים. ילד שכל אימא הייתה מתברכת בו ורוצה כזה. שרת בגדוד "דוכיפת", סיים בהצטיינות קורס מ"כים, עמד לצאת לקורס קצינים. בתחילת האינתיפאדה השנייה, בשניים בנובמבר 2001, עשה מחסום פתע כפעולה שגרתית של חיפוש מבוקשים ובתפר של האיפוד הקרמי ירו בו מטווח אפס. הוא נהרג כמעט מיד.

הימים היו ימי הפיגועים של המחבלים המתאבדים. עשרות הרוגים. שמעתי אז אימהות שכולות חדשות שהתלוננו שמתעלמים מהן, שלא באים. נעלמים אחרי השבעה. מהר מאוד הבנתי שאין תמיכה כי אנחנו, השכולים והשכולות, לא אומרים שאנחנו זקוקים ליד תומכת. החלטתי לדבר. להסביר. לציבור הרחב ולמפקדים בצבא.
לפני מספר שנים פגשתי בחתונה מכר מהעבר. פסיכולוג שניהל בצפון הארץ את אחד ממרכזי החוסן לטיפול במצוקה. הוא אמר לי אחרי כמה משפטי נימוסין: "את אחד השיעורים החשובים בעבודתי את נתת לי". "אני?" תמהתי. "כן", ענה. "כשאמרתי לך בשבעה על רז: 'תהיי חזקה', אמרת לי בלי להתבלבל: 'ממך י' ציפיתי למשהו קצת יותר ממשי מהקלישאה הנבובה הזו'". וואו, מסתבר שהייתי בפוקוס יותר ממה שהרגשתי.
אז מה כדאי להגיד ומה פחות מומלץ לומר בשבעה?
כאמור, בראש ובראשונה, אנא, אל תגידו "תהיו חזקים". מה זה להיות חזקים? ואם בוכים וכואבים? זה אומר שחלשים? ההתמודדות עם השכול, והדרך שעומדת לפני כל השכולים החדשים כל כך מורכבת. כשבאים ובאות למשפחה שכולה כדי לתמוך בה, תחשבו מה אתם יכולים להיות עבורה ולכן כדאי להמעיט במילים שמציעות למשפחה מה היא צריכה להיות.
אם בכל זאת יש רצון להציע דבר מה למשפחה, אפשר לאחל לכך שיהיו להם את הכוחות הנדרשים להתמודדות ולאתגר. או לומר: "תהיו גמישים", כי חזק נשבר בסערה, ומה שגמיש ויודע להתכופף כשצריך, מחזיק מעמד בסערה. לפי מידת הקרבה אפשר להציע את עצמכם כמקור כוח לעיתים. אל תגידו לאחים השכולים: "תהיו חזקים בשביל ההורים". ההורים הם אלה שצריכים להיות חזקים בשביל ילדיהם. זו חובתם גם אחרי שנהרג ילד.
"אני יודעת שהרבה מתקשים עם האמירה 'שלא תדעו צער'. הרי כולנו נדע בחיינו עוד צער, גם אם על פרידה ממישהו בשיבה טובה. כחלופה אני נוהגת לומר: 'שתדעו צער בְּעִתּוֹ'"
אני יודעת שהרבה מתקשים גם עם האמירה "שלא תדעו צער". הרי כולנו נדע בחיינו עוד צער, גם אם על פרידה ממישהו בשיבה טובה. כחלופה אני נוהגת לומר: "שתדעו צער בְּעִתּוֹ". בזמן האחרון שמעתי מישהו מציע: "שתדעו להתנהל עם הצער". השתדלו להמנע מהשאלה: "מה שלומך" או "איך אתה?". גם אם זה ביטוי שגור כמו לומר שלום. אני יכולה לומר לכם כבר עכשיו – שלומם לא משהו בכלל. בלשון המעטה.

מה כן לעשות כשבאים ובאות לנחם אבלים?
לא חייבים לומר משהו. אפשר ללחוץ יד או לחבק (תלוי במידת הקרבה) ולהביע במבט. אפשר לומר: "באתי לחזק". "באתי לתת חיבוק, ולתת כוח". אם אתם קרובים אפשר לומר: "אני פה בשבילכם כשתרצו". לא חייבים לדבר בשבעה. יש שונוּת רבה בין האבלים. חשוב להיות עירניים לאבל, לראות מה מתאים לו או לה, האם הם רוצים ורוצות לספר על יקירם, האם הם יושבים בשקט. אל תפחדו מהדמעות. הן אנושיות. מותר לבכות. זה לא מצביע על חולשה.
המסע הקשה של השכול מתחיל אחרי השבעה, כאשר הבית מתרוקן, אין הסחת דעת ממפגשים מרגשים כמו שיש בשבעה. נשארים הרבה פעמים לבד עם ה"אין" הגדול ועם הדממה. שכולים טריים אמרו לי כשבאתי לנחם אחרי השבעה באוקטובר, שהם מפחדים מהיום שאחרי השבעה, כשיישארו פתאום עם המחשבות ובלי ההמולה שמסביב.
"השתדלו להימנע מהשאלה: 'מה שלומך' או 'איך אתה?'. גם אם זה ביטוי שגור כמו לומר שלום. אני יכולה לומר לכם כבר עכשיו – שלומם לא משהו בכלל. בלשון המעטה"
אני יודעת שקרוב לאסון אנחנו מרגישים ומרגישות מגוייסים לעזור, אבל כשעוברים הימים, באופן טבעי ומבורך, אנחנו נשאבים ונשאבות למטלות היום-יום שלנו, דוחים ודוחות מיום ליום את הביקור אצל השכולים והשכולות, או את שיחת הטלפון. אז אנא, תהיו עירניים, תקפידו לבקר את השכולים והשכולות בתקופה הראשונה (גם אחרי השלושים). תתעניינו! תיזמו! אל תצאו מנקודת ההנחה שהשכולים והשכולות החדשים והחדשות יודעים שאתם שם כשרק ירצו, ושהם רק צריכים לבקש. בדרך כלל לשכולים ולשכולות אין כוח ליזום, בוודאי לא בתקופה הראשונה.
דמיינו לרגע שאתם צועדים במנהרה חשוכה. לא רואים ורואות דבר. פתאום מישהו מדליק לפניכם גפרור, ועוד אחד, ועוד אחד. פתאום זה כבר לא כל כך קשה. ככה בעולם השכול – ההליכה בו היא הליכה במנהרה חשוכה. כל תשומת לב של שיחת טלפון, ביקור, התעניינות זו הדלקת גפרור מאיר.
בעבר ניסיתי להמחיש למישהי את חשיבות המילה המחבקת באמצעות תמונה: תארו לכם שהגוף שלכם נזרק חשוף אל צלע הר משוננת כולה לכל אורכה. עכשיו תתארו לכם שיש אל-בד על צלע ההר. נכון, זה עדיין כואב, אבל טיפה פחות דוקר. תשומת לב של אכפתיות זה להיות לשכולים אל-בד על היגון.
לחלק גדול מהשכולים קשה לומר: "קשה לי", או "אני זקוק לעזרה". הרבה לא ייזמו, לא ייפנו, לא יתקשרו. גם אם לפני השכול הם היו בדיוק הפוכים. אז הציעו את עצמכם. וגם אימרו לדוגמא: "אני אתקשר מחר / בעוד שבוע / כל זמן אחר שתבחרו". ולא "תתקשר אליי כשתרצה". כי קיים סיכוי שזו תהיה הזמנה לשווא לשיחה. או שתשלחו הודעה, תשאלו אם מתאים שתצלצלו, אם מתאים שתבואו לבקר. תבדקו עם השכולים והשכולות מה מתאים ונכון להם.
אפשר ורצוי לשאול שאלות בעדינות, אחרי שבודקים תחילה עם השכולים והשכולות: "אפשר לשאול שאלה?". השאלות שנראות לכם כ"קשות" הן קשות לכם ולא למשפחה האבלה. אבל כיוון שאנחנו אנשים שונים, ולכל אחד ואחת דרך שונה ורצון שונה, תתחילו בסוג של תיאום ציפיות – בשאלה הראשונה והחשובה – מה המשפחה צריכה?

ככל שתשאלו את המשפחה האבלה יותר שאלות שמתייחסות לצורך ולרצון שלה, כך תוכלו לעזור לה יותר. המשפחות השכולות יצטרכו את מעגלי החברים זמן רב אחרי שתסתיים השבעה. חשוב לזכור לצלצל אחרי תקופת מה, לפני חגים, ולהגיד: "חושב עליכם" ולהתעניין "איך אתם?". הימנעו מלאחל "חג שמח" ו/או "שנה טובה" – אלה איחולים שקשים מאוד לשכולים ולשכולות.
"ההליכה בעולם השכול היא הליכה במנהרה חשוכה. כל תשומת לב של שיחת טלפון, ביקור, התעניינות זו הדלקת גפרור מאיר"
מה אפשר לאחל? "חג מחבק", "חג משפחתי", "חג רצוי", "חג כלבבכם", "שנה מאפשרת", "שנה מצמיחה", "שנה עם תקווה", "שנה מחבקת". שוב, השאלה: "מה שלומך?" בתקופה הראשונה (שיכולה להימשך גם שנים) מרגיזה רבים שחוו שכול. מה, לא יודעים שאני על הפנים? לכן כדאי לחפש ניסוחים עוקפים שמשדרים התעניינות.
אם אתם קרובים מספיק, אתם יכולים להציע לעשות יחד פעילות משותפת. אם יש משהו שהאבלים יכולים לעזור לכם בו – בקשו מהם עזרה. הרבה פעמים אדם ימצא כוחות לעשייה ולהתעלות מעבר לקושי כדי לעזור לאחר הרבה יותר מהר מאשר לעזור לעצמו.
אל תיבהלו אם הודפים אתכם שוב ושוב כשאתם מציעים סתם פגישה או פעילות. ייתכן שזה לא הזמן המתאים. ואולי יום המחר יהיה עם אנרגיות קצת שונות ותהיה היענות גדולה יותר (אבל מצאו את המינון הנכון לניסיונות. יש סקאלה רחבה בין "לקרצץ" לבין לוותר לגמרי אחרי סירוב). מאחלת לכולנו שלא יהיו יותר אבלים ואבלות לנחם בנסיבות מחרידות שכאלה.