מהתיאטרון להנהגה

בתחילת נובמבר 1989, כשהחלה התמוטטותו של המשטר הקומוניסטי במדינות הגוש המזרחי, היה נדמה שדווקא בצ'כוסלובקיה עולם כמנהגו נוהג. אולי בגלל הזיכרונות מ"האביב של פראג", תקופת הליברליזציה במדינה שדוכאה ביד קשה על ידי כוחות רוסיים ב-1968, ואולי משום שהמצב הכלכלי במדינה היה טוב יחסית למדינות הגוש המזרחי, אזרחי צ'כוסלובקיה נשארו בבתיהם בזמן שחומת ברלין נפלה והגבול בין אוסטריה להונגריה נפתח.

ללכת בעקבות אנשי התיאטרון

השקט הזה הסתיים ב-17 בנובמבר, כשסטודנטים יצאו להפגין בפראג נגד המשטר. ההפגנה פוזרה באלימות על ידי המשטרה, ובעיר נפוצו שמועות שאחד המפגינים נהרג. כך החלה המהפכה בצ'כוסלובקיה – בשמועה.

ב-18 בחודש הכריזו תיאטראות רבים בפראג על שביתה, ובמקום הצגות התקיימו בהם דיונים ציבוריים.

הפגנות נערכו כמעט מדי יום, ומספר המפגינים גדל במהירות. ב-19 בנובמבר השתתפו בהפגנה בפראג כ-200 אלף מפגינים, ולמחרת הגיע מספרם לחצי מיליון. תיאטראות ברחבי המדינה הצטרפו לעובדי התיאטרון השובתים בפראג, וגם ההפגנות התפשטו לערים נוספות. ב-27 בחודש נערכה שביתה כללית למשך שעתיים ברחבי המדינה.

ב-28 בנובמבר ויתרה המפלגה הקומוניסטית במדינה על כוחה. בדצמבר התמנה אלכסנדר דובצ'ק, שהנהיג בשנות ה-60 את "האביב של פראג", ליושב ראש הפרלמנט. כסיום ראוי למהפכה שחלוציה היו אנשי תיאטרון, התמנה לנשיא המחזאי ואצלב האוול, מתנגד משטר ותיק.

המעבר מקומוניזם לדמוקרטיה, אמר ההיסטוריון טימותי גארטון אש, נמשך "עשר שנים בפולין, עשרה חודשים בהונגריה ועשרה ימים בצ'כוסלובקיה". אופייה הלא-אלים של המהפכה העניק לא את הכינוי "מהפכת הקטיפה".

הבחירות הדמוקרטיות הראשונות מאז 1946 נערכו ביוני 1990, וממשלת האוול זכתה בתמיכת העם. צ'כוסלובקיה עצמה לא שרדה את שינוי המשטר: ב-1 בינואר 1993 התפרקה המדינה ובמקומה קמו צ'כיה וסלובקיה. כמו שינוי המשטר, גם התפרקות המדינה נערכה ללא שפיכות דמים.