איך לגדל ילדים שלא מרימים יד? מדריך למניעת אלימות

גל מקרי האלימות האחרונים החזיר את הדיון למקומות המוכרים: מסכים, מערכת חינוך, רשתות. אבל השאלה האמיתית היא מה החלק שלנו כהורים. כי מניעת אלימות לא מתחילה באכיפה, היא מתחילה בבית.

>> עד מתי הילדים ישנו איתנו במיטה? מדריך ללינה משותפת

נוכחות הורית ודוגמא אישית 

הילדים לומדים מאיתנו ומחקים אותנו כל הזמן. מהדרך שבה אנחנו נוהגים כשהם יושבים מאחור, דרך האופן שבו אנחנו מתנהלים בתור בסופר, ועד האופן שבו אנחנו מדברים לאנשים כשאנחנו ממהרים או מתוסכלים. לא רק מה אנחנו אומרים, אלא איך אנחנו מתנהגים. בסופו של דבר, כשילד מתנהג בחוצפה, למשל מתעלם מאיתנו כשאנחנו מדברים אליו, והתגובה שלנו רופפת, המסר שהוא מקבל הוא שזה מקובל. התנהגות בריונית קטנה, אם לא עוצרים אותה, גדלה. נוכחות הורית היא לא רק להיות שם עבורו, אלא גם לוודא שהערכים שעליהם הוא גדל מיושמים בפועל. כשאני פוגשת הורים בקליניקה, לילדים צעירים וגם למתבגרים, אני חוזרת שוב ושוב על אותם תנאים בסיסיים לחינוך מיטבי. אפשר לקרוא לזה נוסחה פשוטה: נוכחות הורית + דוגמא אישית + השלכות ברורות = חינוך.

איך ניישם?

זה מתחיל בבית: אחים יכולים לריב, אבל זה לא אומר שאלימות היא חלק מהחבילה. כהורים, יש לנו תפקיד ברור: להתערב, להציב גבול, ולא לאפשר אלימות – לא מילולית, לא רגשית ולא פיזית. הם לא חייבים לשחק יחד, אבל כן חייבים להתנהג זה לזה בכבוד. בבית, ובדיוק באותה מידה גם בחוץ – בגן, בבית הספר, בכביש ובסופר.

כל היום בחוץ: קל להיגרר לשגרה שבה הילדים עוברים ממסגרת למסגרת – גן, צהרון, חוגים, גינה, שינה. וכשהם גדלים, זה מתחלף ב"הם כבר גדולים" ו"ככה זה בגיל הזה". אבל נוכחות הורית דורשת יותר מזה. להיות חלק מהיום שלהם, לא רק לנהל אותו מרחוק.

זמן איכות + עוגנים: כשהם גדלים ולומדים להעסיק את עצמם, קל פשוט לתת להם להיות בעניינים שלהם. אבל אחד הגורמים המרכזיים לאלימות הוא שעמום. זה לא אומר למלא כל רגע בחוגים, אלא כן לשמור על זמנים קבועים של יחד – נוכחות אמיתית, לא רק לוגיסטית. וכשהלו"ז מתמלא, זה כבר לא קורה מעצמו. צריך לייצר בכוונה רגעים שמחזירים את כולם לאותה נקודה: ארוחות משותפות, שישי, שבת, חופשה משפחתית או טיול.

העולם שלהם (גם אם הוא נראה לכם שטויות): תכירו את התוכניות שהם רואים, את התכנים, את המוזיקה שהם שומעים, כולל שמות, מילים, והקשר. תהיו חלק מהעולם שלהם. שבו איתם, תראו איתם, תקשיבו איתם. וכשיש מסר בעייתי, דברו עליו, לא עליהם. במקום "אתם כל היום במסכים", נסו להבין מה בדיוק במסך הזה שווה שיחה.

החברים שלהם: תכירו באמת את המעגלים החברתיים שלהם. לא רק שמות, אלא דינמיקות. מי מוביל, מי נגרר, איפה קשה להם. תיזמו שיחות שמתווכות מצבים שהם חווים – בגן, בבית הספר, בחוגים. שם הרבה פעמים נקבע איך הם יגיבו בפעם הבאה.

הם רק נראים גדולים: גם כשהם כבר גבוהים מכם, מתווכחים, ומתעקשים שאתם לא מבינים כלום, הם עדיין צריכים אתכם. את הנוכחות, את ההכוונה, ואת השיחות הלא נוחות. דברו איתם על מה שקורה סביבם – בחדשות, במסגרת, ברשת. כן, גם על מיניות. לא לחכות שהם יבואו מעצמם.

"נסיך שלי": אין בעיה שילד ירגיש שהוא מיוחד. הבעיה מתחילה כשהוא חושב שמגיע לו הכל. אם הילד שלכם הרביץ בגינה, לא ממשיכים כרגיל. עוצרים. הולכים הביתה. מדברים על מה שקרה ועל המשמעות שלו. ילדים צריכים להבין שלמעשים שלהם יש השלכות. אפשר להסביר להם שאם מישהו מבוגר היה מרביץ בגינה למבוגר אחר, כנראה שהיו מזמינים לו משטרה – ונכון שלא מזמינים משטרה לילד בן שלוש אבל המעשה עד כדי כך זה חמור. חשוב שהילדים יבינו את חומרת המעשים שלהם ולא חלילה יינתן המסר שההתנהגות מקובלת בגיל מסוים. 

גבולות: גבולות לא נעלמים כשהילדים גדלים, הם רק משתנים. להציב, להחזיק, ולהיות עקביים. גם כשזה לא נעים.

איך הכל מתחיל?

לפני כמה ימים ישבתי בגינת שעשועים והייתי עדה למקרה די אופייני בין ילדים בני ארבע. אחד הילדים דחף ילדה אחרת כדי להיות לפניה במגלשה ואימא שלו אמרה לו: "תגיד לה סליחה!" ואז פנתה לאימא של הילדה ואמרה לה בחיוך: "ככה זה בנים…" ואני כבר שמעתי בראש את המשפט הבא: "אתה יכול להרביץ, חמוד שלי, מקסימום עוד כמה שנים נשחרר אותך בערבות".

(אל) תגיד סליחה: סליחה לא אומרים. סליחה מבקשים. כשהורה בגינה מצווה על ילד להגיד את המילה סליחה הוא מלמד את הילד לדקלם מילה והילד מרצה את ההורה וחוזר על המילה שהתבקש. הוא לא באמת התנצל, הוא פשוט למד שאומרים את המילה סליחה ועוברים הלאה. בפועל אין הבדל עבורו בין המילה "סליחה" לבין המילה "תפוז". תעלו עם הילדים הביתה, תסבירו להם שלא יכולתם להישאר איתם בגינה כי האחריות ההורית היא לא לאפשר להם לנהוג באלימות כלפי אחרים ותסבירו להם למה המעשה בעייתי ולא מקובל. 

ככה זה (לא) בנים: תינוקות לא נולדים עם כישורים חברתיים. הם לא יודעים שאסור להרביץ או לזהות אלימות – זה התפקיד שלנו ללמד אותם. "ככה זה בנים" הוא לא הסבר, זה תירוץ. אלימות לא מופיעה מעצמה, והיא גם לא "עניין של אופי". היא נוצרת כשאין גבולות ברורים וכשאין השלכות. וכשילד מתנהג באלימות ואנחנו משאירים את הטיפול רק למסגרת, המסר שעובר אליו פשוט: בבית זה עובר. בגן שיתמודדו. מבחינתו, אין לזה מחיר.

איך זה עלול להסתיים? הרבה לפני כתבה בטלוויזיה. בסופו של דבר החינוך מתחיל בגיל אפס ולא מסתיים לעולם. בכל סיטואציה, בכל מפגש, בכל תוכן שהם צורכים, יכול להיות שיעור שנדבר עליו עם הילדים. עם הזמן, אפילו נראה שהם אלה שמציפים מולנו חוויות שהם היו עדים להם וזיהו שמשהו בהן לא תקין. פה נדע שהמסר אכן עבר והפך מבחינתם לערך.

הכותבת, נעמה צובל, היא בעלת קליניקה לליווי משפחתי, מדריכת הורים לגיל הרך ולבני נוער, יועצת זוגיות ושינה, כתבת ומרצה בנושאי הורות וזוגיות.