למה כולם אוהבים עכשיו את עדי זריפי? בדיוק מהסיבה הזאת
היא מקבלת תועפות של אהבה ברשתות החברתיות, ועכשיו ברור לכולם למה: כך הפכה עדי זריפי ממבזקנית אלמונית לתגלית הגדולה של המלחמה בטלוויזיה שלנו
קשה לתאר את המציאות מאז ה-7.10, אבל אם יש דימוי לדבוק בו – הוא הערפל. התחושה היא שהיום הזה, וכל מה שהוא הביא אחריו, הטיל צל כבד על כל אספקט בחיים שלנו; ונדמה שהערפל הזה לא יתפוגג כל עוד הקרבות נמשכים, כל עוד החטופים לא חוזרים, כל עוד אין קלוז'ר לתהליך המטורף שהחל ביום הארוך ביותר בשנה. מוזר לנסות ולמצוא שם דברים חיוביים – אין באמת משהו חיובי בכזו קטסטרופה. אבל אם יש תקווה שנולדה מהיום הזה ואותה כולנו מחפש בנרות – זה הרצון בהתחלה חדשה. משהו שיבטל לחלוטין את הבולשיט שהיה פה קודם – את האשליה שחיינו בה, את תרבות השקר שהתוצאות שלה היו כל כך הרסניות. הגענו ל-7.10 כי חיינו בתוך אשליה, והלקח המיידי ממנה היה שהיא תתפוגג סוף סוף.
>> בר כהן מזועזעת: "לא מאמינה שנשים ואימהות מסוגלות לכתוב דברים כאלה"
אבל המציאות היא שלבולשיט יש עדיין לא מעט מוכרים, ולצערנו – גם הרבה אנשים שמוכנים לקנות. חלקם עובדים בתקשורת, ממשיכים לשווק את הספינים של הפוליטיקאים, הולכים בתלם שהתוו להם ומנסים להפוך שקר לאמת. פה ושם נותרו גם עיתונאים שמבינים את התפקיד שלהם בתקופה הזאת: לפוגג את הבולשיט, לנסות ולחצוב את האמת מתוך ים השקר שמתחולל מסביב. עדי זריפי היא כזאת. תקשורתית, מדובר כנראה בתגלית הגדולה של המלחמה בטלוויזיה שלנו. מישהי שלפני ה-7.10 היתה מבזקנית אלמונית למדי, ויותר משנה אחרי עומדת על משבצת ברורה – לא רק מבחינת שעות השידור והמקום על המסך, אלא גם בתפקידה כמראיינת באולפן אקטואליה שמבינה את המשימה שהוטלה עליה.
זריפי מככבת לאחרונה לא מעט ברשתות החברתיות ומעוררת התרגשות כמותה מזמן לא ראינו מאשת חדשות, בעקבות הראיונות שלה עם עמיחי אליהו, צבי סוכות ולאחרונה גם עם בועז ביסמוט וחנוך מילביצקי. הפוליטיקאים רגילים לראיונות האלה במשדרי הרצף – למראיינים שמשתדלים להיות מנומסים, לא להקשות יותר מדי, לשחק את המשחק שבו הפוליטיקאי נואם את נאומו רווי השקרים וממשיך לתחנה הבאה. זריפי לא נותנת למשחק הזה להימשך. היא מסמת קו אדום ומזכירה שבכל זאת, גם האמת היא אופציה.
לא סתם זריפי עצבנה כל כך את השר עמיחי אליהו; הוא פשוט לא רגיל לזה. לא רגיל שמישהו מנסה למקד אותו, לסתור אותו ולשאול אותו שאלות מאתגרות, ובטח לא רגיל שמישהי מפוצצת, עם סיכה קטנה, את הבלון הגדול שהוא והממשלה שלו אוהבים לנפח על חשבון כולנו. היא קטעה אותך, אדוני השר, כי היא זיהתה שאתה פשוט – סליחה על הצרפתית – מזיין את המוח וממציא שקרים. והיא לא היתה מוכנה לשתף עם זה פעולה. זה הכל.
כמובן שמיד, כמו תמיד עם מכונת הרעל, הם ינסו לתייג אותה על המגרש הפוליטי – לנסות ולהגדיר אותה כ"שמאלנית" או כ"מתנגדת לשלטון". זריפי חכמה מכדי ליפול לשם: לצאת להגנתה של האמת זו לא עמדה פוליטית. זו עמדה מתבקשת של עיתונאי. להיות לעומתי למרואיין שלך, אין פירושו שאתה שמאל או ימין – זה צריך להיות התפקיד הטבעי של המראיין, בוודאי כשכל כך הרבה מונח על הכף. בוודאי כשהשקר חוגג ולא רק שיש לו רגליים – הוא התפתח להיות מפלצת של ממש.
לא מעט פעמים יצאתי נגד תופעת "הגלים הפתוחים" – אותם משדרים בלתי נגמרים, שמנסים ומצליחם לייצר התמכרות לחדשות. אחת הסיבות שאני כל כך נגד הטרנד, היא שבדרך כלל קשה למצוא שם משמעות. הרצף החדשותי מתקיים מכוח האינרציה; משדרים כדי לשדר. זריפי, שפרצה בזכות המשדרים הבלתי נגמרים האלה (בדרך כלל אל תוך הלילה), מצליחה בתוך ים החדשות הזה – שאין בו תמיד חדשות – למצוא ערך.
אחת הסיבות שהתנתקתי מהלופ החדשותי ומהמשדרים הארוכים, כמו הרבה ישראלים טובים, היא התחושה שהם לא גורמים לנו לדעת יותר, ובמקרים רבים המהדורות שלא נגמרות רק מעצימות את השקר ולא נלחמות בו, מהדהדות את המסרים הפשוטים והקליטים, ולא מנסות לרדת לעומק או לייצר עניין. זריפי מציגה אפשרות של מגמה שנוגדת את הטרנד הזה: להקשיב למרואיין, לעמת אותו עם שאלות המשך, לספק לצופה קונטקסט לדבריו של המרואיין ואם צריך – גם לחשוף אותו כמי שמבלשט ללא הכרה.