למה את עדיין שומרת את הציור מהגן? מתברר שיש לזה סיבה עמוקה

אם גם אצלך יש במגירה מעטפה עם ציורים מהגן, בארון קופסה עם תעודות ישנות או אפילו פתק קטן שכתבו הילדים לפני שנים – את ממש לא לבד. הורים רבים ממשיכים לשמור את המזכרות האלה גם כשהילדים כבר מזמן גדלו ועזבו את הקן. ולפי פסיכולוגים, יכול להיות שאנחנו שומרות אותן לא רק בשביל הילדים, אלא גם בשביל עצמנו. כי מה שנראה כמו ציור ילדותי בצבעי שעווה או גיליון ציונים מקומט, עשוי לשמר הרבה יותר מזיכרון של הילד. הוא יכול לעגן פרק שלם בסיפור החיים שלנו, את התקופה שבה היינו אמהות לילדים קטנים, את הבית שבו חיה המשפחה, את השגרה, הדאגות, התקוות והרגעים הקטנים שהרכיבו את חיי היומיום.

פיסת נייר שפותחת דלת לזיכרון

חוקרים מתארים כיצד חפצים יומיומיים יכולים להפוך לגירויים של זיכרון אוטוביוגרפי, כאלה שמחזירים אותנו לזיכרונות חיים הקשורים לאנשים, למקומות ולשגרות שהיו משמעותיים עבורנו. ציור בצבעי שעווה של ילדה בת שש, למשל, יכול להחזיר אותנו כמעט מיד לבית שבו גרנו אז, לאופי שלה באותו גיל, לפרויקט כיתתי מסוים או לשיחה שהתנהלה סביב שולחן המטבח. פתאום שרבוט לא אחיד, שגיאת כתיב או בחירת צבע משונה כבר אינם פרטים חסרי חשיבות. הם הופכים לרמזים שמחזירים אלינו את הקול, הגיל והטעם של הילדה שהייתה שם פעם.

זו גם הסיבה שהערך של המזכרת לא קשור בהכרח לכישרון האמנותי שלה. מה שחשוב הוא היכולת שלה לפתוח תקופה שלמה בחיים – תקופה שאי אפשר לשחזר בדיוק באותו אופן. פסיכולוגים חקרו את תפקידה של הנוסטלגיה בתהליך הזה והראו כיצד קשרים לאנשים, למקומות, לחפצים ולחוויות משמעותיות מעניקים לעיתים גם למזכרות שנראות חסרות ערך משמעות רגשית עמוקה.

לא רק זיכרון של הילד

יש כאן גם משהו שנוגע לזהות שלנו. הפסיכולוג דן פ. מקאדמס, פרופסור לפסיכולוגיה, עוסק במושג "זהות נרטיבית", האופן שבו אנחנו שוזרות משמעות אישית מתוך חוויות ומערכות יחסים מכוננות לאורך החיים. עבור רבות מאיתנו, ההורות היא פרק מרכזי בסיפור הזה. לכן עבודת בית שנשמרה, תעודה ישנה או פתק בכתב יד יכולים להפוך לפריטים מוחשיים שעוזרים לנו לחזור אל הפרק הזה גם שנים לאחר מכן.

וזה לא בהכרח אומר שאנחנו תקועות בעבר. יש הורים ששומרים מזכרות פשוט מפני שהם נהנים מהן, ואחרים מדמיינים שהילדים עצמם ישמחו לגלות אותן בעתיד. במובן הזה, הקופסאות בארון או הציורים שהצטברו על דלת המקרר הם פחות ניסיון לאגור ויותר סוג של ארכיון משפחתי, ציר זמן אישי שאפשר לחזור אליו במבט ובמגע.

גם האמא נשארת בתוך הציור

המזכרות האלה מתעדות לא רק את ההתפתחות של הילד, אלא גם את התפתחות התפקיד ההורי. הן משמרות עדויות לשגרה, לדאגות, למסירות ולצורות של השקעה רגשית שעיצבו את זהות ההורה לאורך השנים. במובן הזה, ציור או תעודה יכולים להפוך לעוגן שמזכיר לנו כיצד השתנו האחריות, התקוות וההשקעה הרגשית שלנו לאורך שנות בית הספר ומעברים משמעותיים בחיי הילדים.

אולי לכן גם כשהילדים גדלים, הדחף לדאוג להם לא נעלם לגמרי. לפעמים הוא פשוט משנה צורה. כמו בשאלה האוטומטית והכל כך מוכרת: "אכלת?" שתי מילים שמסוגלות להכיל שנות אהבה, דאגה וטיפול בלתי מותנה.

הזיכרון המשפחתי שייך לכולם

ויש עוד דבר שכדאי לזכור. האופן שבו אנחנו שומרות ומספרות את הזיכרונות המשפחתיים יכול להשפיע גם על האופן שבו הילדים תופסים את מקומם במשפחה. פסיכולוגים מזהירים שהשוואות תכופות בין אחים עלולות להגביר קנאה או חוסר ביטחון, במיוחד כאשר מזכרות וסיפורים מהעבר מוצגים דרך עדשה תחרותית.

לכן אותם ציורים ותעודות שמחזירים אותנו לפרקי חיים משמעותיים יכולים לעשות משהו נוסף: לעזור לנו לכבד את הדרך הייחודית של כל ילד. לא מי היה "הכי" מוצלח, מי צייר יפה יותר או למי יש יותר תעודות – אלא את הסיפור הפרטי של כל אחד מהם. ואולי זו בדיוק הסיבה שקשה כל כך לזרוק את הציור ההוא מהגן. כי כשאת מחזיקה אותו ביד, את לא מחזיקה רק דף נייר. את מחזיקה לרגע עולם שלם שכבר עבר, ואת מי שהיית בתוכו.