"אני במקצוע הכי מספק והכי רעוע שיש. קשה להיות עצמאית במדינה הזאת"

לליב סיון (44), היא במאית ושחקנית זוכת פרסים (פרס האקדמיה על הבימוי הטוב ביותר על הסדרה "מיוחדת" לחינוכית, ופרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה על תפקידה בסרט "עירום"), מחצית מהרכב האינדי-פולק NOF, ומשוררת. בימים אלה משיקה את ספר הביכורים שלה "מכניקת השבר". בזוגיות + 2, גרה בתל אביב

עוד במדור "סימני שאלה":
>> שלי גרוס פספסה את הזדמנות חייה בהוליווד, אבל כתבה ספר אדיר
>> טיקים של זעם, אלוהים ויהודית רביץ: הזמרת הכי מיוחדת שאתן חייבות להכיר
>> צלם האופנה המפורסם נחשף: "אני לא עובד יותר מתוך פחד"

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"שאני לא נוהגת. יש לי רישיון ויש לי רכב, אבל המפגש ביני לבין הכביש המהיר הוא מפגש של עודף אינפורמציה בקצב גבוה ופחד לאבד שליטה. במקום זה אני רוכבת על אופניים ונוסעת מתמידה בתחבורה הציבורית, מה שתמיד גורם לי להרגיש מאוד מחוברת לעולם, ומאפשר לי להתבונן ולהקשיב לאנשים באין מפריע".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"הרגרסיה הגופנית של הגיל. למרות שנכנסתי מוכנה לעשור הזה של הארבעים, פתאום שמתי לב לעייפות של הגוף, לנשימה במאמץ, לנוקשות של התנועה שהתרלתי לרכותה. כשהבנתי שאני נכנסת למדרון תלול של היחלשות, החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים – באופן מילולי – ומתחילה להתאמן ולהתחזק. כדי להמשיך לחיות את הרוח, אני צריכה לשמור על הכלי שנושא אותי, שאני גרה בו – הגוף שלי".

מה הקללה האהובה עלייך?
"זאת לא איזו קללה מהסוג הבוטה, אבל זו מילה שחומקת מבין השיניים באופן כל כך מספק שאני מכורה לה: 'שיט'. היא באה טוב בכל סיטואציה, גם אם היא טובה".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"ימי זיכרון הם תמיד ימים של בכי. על האבדן, על הגעגוע, על מורשת החרב עליה אנחנו גדלים. השנה, בערב יום הזיכרון, פגש אותי גם בכי מסוג אחר. מול מסך הטלוויזיה, בין סיפורי הנופלים והשירים, פגשתי טקסט שלי – בהקראה היפה של ליאור אשכנזי. תחת קולו הייתי בבת אחת נערה מקריאה בטקסים, אישה משוררת, אחות לחייל, אזרחית מתאבלת ואמא שכמהה לשלום. כל התפקידים האלו הכריעו בי בכי גדול שפרץ החוצה".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"יהודה עמיחי יושב בשורה הראשונה באודיטוריום של תיכון רוגוזין קרית גת. אני בת ה-17 עולה לבמה כדי לשיר את 'שיר ליל שבת' לכבודו. לא משנה כמה התאמנתי, משהו בלחן של משה וילנסקי לא נתפס לי עד הסוף, לא מתיישב, לא עולה על המסלול הנכון. אני מקווה לטוב. המוזיקה מתחילה להתנגן באולם השקט, עמיחי מזהה אותה ומחייך ואני שרה אליו בהתרגשות, צולחת בכבוד את הבית הראשון. ואז בסיבוב של 'הכבישים השבים בלי הרף', בבית השני, אני סוטה מהנתיב הסולמי כל כך בחדות שהמוזיקה נעצרת והכל שותק. רק עמיחי נעמד ומחייך אלי ואומר: לא נורא, לא נורא".

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"רוע אנושי, על הספקטרום הרחב שלו: מחוסר חמלה לאלימות. לתחושתי כל ביטוי של רוע אנושי משנה את המבנה האטומי של האנושות, מנתק את הקשרים הבסיסיים בין בני אדם ולכן משנה גם את העתיד".

מהי המנטרה שאת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק?
"שהמחשבות שלי הן לא אני, הן רק סיפור אחד מתוך כל הנרטיבים שאני יכולה לספר וליצור לעצמי. אני משתדלת לתת להן לחלוף ולא להכריע אותי, ונושמת, עד שאני מצליחה לראות אופק אחר".

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלמת אותך?
"זנדאיה כמובן. היא מחזיקה את כל מה שנוצץ וכל מה שמחוספס".

מי בעינייך האדם הכי סקסי על הפלנטה? מי היה גורם/ת לך לעבור צד?
"כמתבגרת של שנות התשעים, עדיין, לנצח – בראד פיט".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"באופן מוחלט וחד משמעי – להיגמל מההתמכרות שלי לנייד".

על מה יש לך רגשות אשם?
"על הזנחה של המשפחה והחברות שלי בתקופה שאני נשאבת לתוך פרוייקט. כשאני צוללת פנימה לתוך תהליך אני לא מצליחה להרים את הראש ולהסתכל לצדדים, ברמה של לא לחזור להודעות ולשכוח ימי הולדת".

מה חסר לך בחיים?
"ביטחון כלכלי. בן הזוג שלי ואני למדנו בשש השנים האחרונות שבחרנו במקצועות הכי מספקים והכי רעועים שיש: הוא בא מעולם המסעדנות ואני בעולם התרבות. בכל מצב חירום, ולא חסרים כאלו, שנינו הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח. לא פשוט אף פעם להיות עצמאים במדינה שלנו, אבל בשנים האחרונות עוד יותר קשה. מזל ששנינו אופטימיים חסרי תקנה, או טיפשים. תלוי".

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"בתפיסת העולם שלי אין דרך אחת להגיע למקום שאליו אני רוצה להגיע, אין הזדמנות אחת ולכן גם אין פספוס. השאלה היא של אורך הדרך ולא של ניתכנות".

על איזה רגע בקריירה שלך את הכי גאה?
"הזכייה בפרס הבמאית הטובה ביותר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, על העונה הראשונה של 'מיוחדת' (כאן חינוכית). זאת הייתה הסדרה הראשונה שביימתי בשלמותה, והנחתי בתוכה את הלב האנושי והיצירתי שלי באופן הכי חשוף. זה גבה ממני מחיר, אבל הזכייה הוכיחה שמה שהנחתי בפנים מאיר על המסך בכל פיקסל – ועל זה אני גאה".

לאיזו אישה בא לך להרים?
"לחברה שלי, היוצרת, האקטיביסטית והיזמת, דבורה אלחדד ארושס, שהקימה ומובילה יחד עם שותפיה את 'קפסול' – סטארט אפ מבוסס טכנולוגיה ועיצוב המתמחה בגידול ושילוב יהלומי מעבדה בשווקים חדשים. החשיבה שלהן לא רק חדשנית ומסחרית, אלא גם קשובה לכדור הארץ ומעודדת יכולת אנושית על חשבון ניצול משאבים ובני אדם. הדרך שהיא עושה בעולם היהלומים משלב הרעיון דרך שיבוץ יהלום קפסול בשעון TAG HEUER שהתנוסס על היד של ראיין גוסלינג בטקס האוסקר – מעוררת בי השראה. ורצון עז בתכשיט כמובן".