"יש לי בעל חטוף ושתי ילדות שעברו טראומה – אין לי אפשרות להתפרק"

במהלך ביקורו בהונגריה השבוע, התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו באגביות לאחד מתוך 59 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי חמאס בעזה. הוא כינה אותו "החטוף ההונגרי", בנונשלנטיות מקוממת שמוחקת זהות שלמה. כאילו לאדם הזה אין שם, אין סיפור חיים, אין ילדות שמחכות לו בבית. השם שלו הוא עמרי מירן, בן 48. בשביל אשתו, לישי לביא מירן (40), הוא "עמרילי". בשביל הבנות הקטנות – רוני (3.5) ועלמא (שנתיים) – הוא פשוט אבא.

>> אמו של החייל החטוף תמיר נמרודי עדיין לא קיבלה ממנו אות חיים: "אני מבועתת"

גם לישי התקשתה לשמוע את האופן שבו דיבר נתניהו: "זאת הייתה אמירה אומללה", היא אומרת בריאיון ל"את". "ראש הממשלה יודע שעמרי הוא קודם כל אזרח ישראלי, ויש לו גם אזרחות הונגרית. הוא יודע את זה עוד מהמפגש שהיה לי איתו עם משפחות נוספות. הצפתי את זה בפניו – וזה גם הובא שוב לידיעתו לקראת הנסיעה להונגריה".

לישי לא עברה על כך בשתיקה. היא הגיבה מיד ברשתות החברתיות: "ראש הממשלה, ברצועת עזה מוחזקים שני הונגרים – אילן וייס ז"ל ובעלי, עמרי מירן. עמרי יציין את יום הולדתו בשבי ביום שישי הקרוב. בנותינו רוני ועלמא מחכות לשובו כבר 575 ימים. אני מקווה שלא שכחת את שמו, ושלא שכחת שהוא ועוד 58 חטופים מחכים שתחזיר אותם הביתה".

קיבלת מענה?
"אחרי שפרסמתי את התגובה, ראש הממשלה ביקש לשוחח איתי. הוא היה במטוס בדרכו לוושינגטון. הוא סיפר ששוחח בפגישותיו על עמרי ועל אילן וייס ז"ל מבארי, ואמר שאני צודקת ושהוא היה צריך להזכיר את שמותיהם. אני מסתכלת על המציאות כמו שהיא – בוודאי שיש בי כעס על הסיטואציה, אבל עכשיו זה לא העניין. מה שבאמת חשוב, זה שלא נעשים מספיק מאמצים להחזיר את החטופים. במבחן התוצאה – עמרי עדיין לא פה".

איך הסתיימה השיחה?
"הזמנתי אותו לבוא לציין את יום הולדתו השני של עמרי בשבי, ביום שישי ה-11 באפריל, בכיכר החטופים. זה יוצא ערב פסח – חג החירות. אין לי הרבה ציפיות שיבוא, אבל הזמנתי".

"עמרי הוא לא רק שם או תמונה – הוא אדם ששרד שנה וחצי בשבי, ואבא שצריך להיות פה עם הבנות שלו"

 

מאז פרוץ המלחמה, אי אפשר לפספס את לישי, אחת הדמויות הבולטות במאבק להשבת החטופים. היא אישה מרשימה, דעתנית, לא מתנצלת. אפשר למצוא אותה בכל צומת – בכנסת, ברחובות, בהפגנות – מדברת בישירות כואבת. החיים בשנה וחצי האחרונות הקשיחו אותה, אבל הם לא הצליחו לשבור אותה. היא לא מרשה לעצמה להתרסק – כי זה לוקסוס מבחינתה.

עמרי מירן הוא החטוף המבוגר ביותר מבין 24 החטופים שידוע כי הם חיים. הוא נחטף מביתו בקיבוץ נחל עוז לעיני אשתו ובנותיו. לישי והילדות היו בנות ערובה בתוך הבית – הן צפו בזוועה במו עיניהן. עלמא הייתה אז בת חצי שנה בלבד – והיום, היא מכירה את אביה רק מתמונות.

"אני מרגישה את הזמן החולף בעיקר דרך הילדות. הן בגיל הרך, בשנים שמעצבות את האישיות. קפיצות הגדילה קורות מהר. עמרי פספס חיים שלמים – הוא לא ראה את עלמא הולכת, אוכלת, מדברת או שרה בפעם הראשונה".

"אנחנו נמצאים 700 מטר מהגבול, כשעמרי נחטף הוא צעד ברגל לעזה, אבל בשבילי – זה המקום שהכי קרוב לעמרי"

 

לישי והבנות מתגוררות היום בקרווילה בקיבוץ כרמים. "אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה בית", היא אומרת. את יום הולדתה השנייה של עלמא חגגו שם – עם עוגה, נרות וזר לראש. רק אבא עמרי לא היה, והלב נקרע.

"עלמא מכירה את אבא שלה רק מתמונות וסיפורים. היא לא יודעת מה זה אומר 'אבא'. היא יודעת שיש לה אבא בעזה, ושכולנו מחכים שהוא יחזור".

יש תחושת שחיקה בציבור, שהעם קצת התעייף וכבר לא יוצא בהמוניו לרחובות.
"זה בא בגלים, לצערי אנחנו כבר מדברות בפרספקטיבה של שנה וחצי. אבל מבחינתי זו לא מחאה – זה מאבק על חיי אדם, על ערכים, על העתיד. אפילו עם המילה 'מאבק' קשה לי, כי קשה להפנים שאנחנו נאלצים להיאבק על משהו כל כך בסיסי: לא מפקירים. לא חללים, ובוודאי שלא חיים. עברו כבר שנה וחצי – כמה חודשים, שבועות, ימים ודקות זה יוצא?".

"זו לא מחאה – זה מאבק על חיי אדם, על ערכים, על העתיד. אפילו עם המילה 'מאבק' קשה לי, כי קשה להפנים שאנחנו נאלצים להיאבק על משהו כל כך בסיסי: לא מפקירים. לא חללים, ובוודאי שלא חיים"

חברי קיבוץ נחל עוז מפוזרים כיום ביישובים אחרים, וביולי הקרוב הם צפויים לחזור הביתה. מה לגבי לישי והילדות? התשובה מורכבת.

את רואה את עצמך חוזרת?
"כשעמרי יחזור – אני אוכל לענות על השאלה הזאת. מבחינתי זה תלוי בו, ואם הוא ירצה והמצב הביטחוני יאפשר זאת, אז כן".

חזרת לבית שלכם בקיבוץ מאז השבעה באוקטובר?
"בוודאי, אפילו ממש היום. בהתחלה חששתי – כי הבית הוא כבר לא הבית, הוא קפא בזמן ויש את סימני המאבק מהשבעה באוקטובר. אנחנו נמצאים 700 מטר מהגבול, כשעמרי נחטף הוא צעד ברגל לעזה, אבל בשבילי – זה המקום שהכי קרוב לעמרי וזה נותן לי איזה רגע איתו".

"עמרי יודע שלא אוותר"

לישי גדלה בשדרות, היא בעלת תואר שני בייעוץ ארגוני ממכללת ספיר, וכיום מנהלת את המכינות במכללה. בעבר היא עבדה כמה שנים בבריסל, בלגיה, וכשחזרה ארצה התמקמה בקיבוץ מפלסים. עמרי, מטפל שיאצו בהכשרתו, גדל ביסוד המעלה ובבגרותו התאהב בקיבוץ נחל עוז – שם הקים משפחה. עמרי התייתם מאמו בגיל 12. אביו, דני מירן, עבר אחרי חטיפת בנו לתל אביב, כדי לנהל משם את המאבק להשבתו.

עמרי ולישי הכירו עם פרוץ הקורונה. "הכרנו באופן כללי לפני עשור אבל לא היינו חברים", מדייקת לישי. "יומיים לפני הסגר הראשון נפגשנו במסיבת פורים – התחברנו, התאהבנו מהר ומאז אנחנו יחד. עברנו לגור בנחל עוז לפני כמעט חמש שנים, ושנה אחרי זה נולדה רוני".

"אני והבנות עדיין חיות את השבעה באוקטובר. עוד לא התחלתי לעכל את מה שעברנו באותו יום"

 

מאז השבעה באוקטובר, היו רגעים בהם הרשית לעצמך להישבר?
"יש כל הזמן רגעי שבירה, אבל אני לא נותנת לעצמי ליפול – אני מפחדת ליפול. אני והבנות עדיין חיות את השבעה באוקטובר. עוד לא התחלתי לעכל את מה שעברנו באותו יום. אני חוששת להתפרק, כי בסוף היום – יש לי בעל חטוף ושתי ילדות שעברו טראומה. אין לי אופציה אחרת. אני קמה וממשיכה – בשביל עמרי שיחזור ויהיה אבא נוכח, לא רק בתמונות".

את מדמיינת את רגע המפגש שלכם?
"לא. בהסכם הקודם ראיתי תמונה בראש – עמרי, רוני ועלמא – אבל ההסכם קרס. למרות הכל, אני יודעת שיהיה בסדר. המסע שמחכה לנו בהמשך החיים לא מדאיג אותי, עמרי חזק מנטלית. אנחנו נעבור את זה".

"עלמא מכירה את אבא שלה רק מתמונות וסיפורים. היא לא יודעת מה זה אומר 'אבא'. היא יודעת שיש לה אבא בעזה, ושכולנו מחכים שהוא יחזור"

 

האם "אותות החיים" שעולים מדי פעם מחטופים שחזרו עודדו אותך?
"לא. כל אות חיים נותן אוויר לנשימה, אבל צריך לזכור שבכל רגע נתון בשבי – מישהו עלול להירצח. הם עוברים התעללות פיזית, נפשית, מילולית. הם גוססים. אסור לשכוח את זה".

חשבת שזה ייקח כל כך הרבה זמן – שנה וחצי ועדיין לא יהיה אופק?
"לא. חשבתי – שנה גג. והנה, עלמא כבר לא תינוקת – היא פעוטה בת שנתיים. בפעם האחרונה שעמרי ראה אותה, היא הייתה בת חצי שנה. היום היא בגיל של רוני אז".

לתחושתך, עמרי יודע שאת פועלת ללא הפסקה למענו?
"ברור. הוא מכיר אותי ויודע שלא אוותר. הוא חיכה להיות אבא, וזכה בזה בשלב מאוחר יחסית. הוא היה נוכח מאוד בחיי הבנות עד השבעה באוקטובר. האבהות הייתה תפקיד חייו".

מה המסר שהכי חשוב לך להדהד החוצה?
"שאחרי שנה וחצי – 59 בני ערובה צריכים לשוב לפה. גם אם במחיר סיום המלחמה. עמרי הוא לא רק שם או תמונה – הוא אדם ששרד שנה וחצי בשבי, ואבא שצריך להיות פה עם הבנות שלו. רוני ועלמא לא צריכות להתעורר כל בוקר מחדש ולשאול מתי ידליקו עם אבא נרות שבת או מתי יחגגו איתו יום הולדת. אני מודה לעם שלנו, לחיילים, לאנשי הביטחון – אבל לא יהיה פה שיקום או ניצחון אמיתי כל עוד החטופים לא חוזרים. זו לא סיסמה. זו המציאות. איך נוכל להסתכל לילדים שלנו בעיניים, או על עצמנו בראי – כשעדיין מפקירים אנשים בשבי?"