לינוי בר גפן: נשים מטחינה, גברים מחומוס

הטור של לינוי בר גפן | איור: סתיו רוזנטל
הטור של לינוי בר גפן | איור: סתיו רוזנטל

הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן: חומוס זה מאכל שאהוב על גברים ושנוא על לינוי בר גפן. עכשיו צאו לה מהווריד ומהצלחת ותנו לה לאכול בשקט

88 שיתופים | 132 צפיות

יתכן שאחרי הווידוי שלי תנטשו את האתר הזה בזעם או לפחות את הטור שלי לנצח נצחים, אבל הגיע הזמן לצאת מהארון: אני שונאת טחינה. גם חומוס רחוק מלהיות הפייבוריט שלי אבל לפני כמה שנים, כשתחקרתי קצת את הנושא, גיליתי לשמחתי שחומוס הוא לא הפייבוריט של אף אישה כמעט. לא מאמינות? היכנסו לחומוסייה וספרו ראשים. נכון שלפחות שני שלישים מהנוכחים הם גברים? עכשיו היכנסו למטבח של החומוסייה, נכון שמעל הסיר עומד גבר? זה כי היסטורית, חומוס הוא אוכל שייצרו גברים עבור גברים. לגיטימי. כשנשים רוכשות חומוס הן לרוב יבחרו בגרסה הנחותה ביותר שלו, התעשייתית, וגם אותה הן לא רוכשות רק עבור עצמן אלא עבור המקרר המשפחתי. בשורה התחתונה: ביקום המקומי של משחות למאכל – גברים מחומוס, נשים מטחינה. אבל אני לא. זה כנראה לא היה מעשה חכם במיוחד להתוודות על חוסר החיבה שלי לטחינה בתגובה לאיזה ציוץ בטוויטר, כי המסך התמלא מיד בציוצי תגובה נזעמים של מה שאני מכנה "מיסיונרים קולינריים".

>> ולמה פרק 11 של האחיות המוצלחות שלי הוא ציון דרך פמניסטי?

בדומה לקשישים שמתקשים להסתגל לעולם שבו הומוסקסואליות היא לגיטימית ושולפים "זה כי לא היית עם הגבר/האישה הנכונ/ה", גם המיסיונרים הקולינריים יניחו שזה פשוט כי לא אכלת את הגירסה הנפלאה של אנונימוס כלשהו למאכל שאת שונאת. אם התוודית שאכן לא טעמת את הכבד הקצוץ של מסעדת "קוץ בעכוז" הממוקמת במעלה שומקום ג' – מיד יטפחו לעצמם על השכם וימהרו להסות אותך עד שתתניעי את האוטו ותסעי לקיבינימאט הזה רק כדי לגלות שאת עדיין לא סובלת כבד קצוץ.

השלב השני הוא לנסות להקיש מטעמך הקולינרי משהו על אישיותך. את לא אוהבת מאכל פופולארי? זה כי את לעולם אופוזיציה חמוצה. לא נהנית ממאכל יוקרתי וטרנדי של מיטב פלצני הפיד? חינוך לקוי שהפך אותך לבורה תרבותית. כך או כך, המיסיונר הקולינרי יצא מגדרו כדי לשכנע אותך שמצבך העגום הפיך ובידיו הכלים לשנות אותו.

במידה מסוימת הוא צודק. ההעדפות הקולינריות שלנו נוצרות משלושה גורמים. אחד מהם בלתי נשלט, זהו הדנ"א, השניים האחרים – התנסות קודמת ותרבות, דווקא נתונים לבחירתנו במידה מסוימת. אבל מה יקרה כשאגלה את האור ואלמד לאהוב טחינה? חייו של איזשהו אדם אי פעם השתנו לבלי הכר כששינה טעם באוכל? לא. אז למה לאנשים כל כך חשוב שנאהב את האוכל שהם אוהבים?

אם נצא מנקודת ההנחה שאוכל הוא לא רק קלוריות, חלבונים, ויטמינים ופחמימות אלא גם משהו שקושר קבוצה והופך לסמל שלה, הרי שאולי דווקא "המיסיונרים הקולינריים" מחצינים, שלא במודע, רצון קמאי לשמור על הקבוצה בכלל ועליך בתוך הקבוצה במיוחד. הרי לאורך רוב ההיסטוריה בני אדם אכלו ביחד והמבחר שהוגש לשולחן או למערה לא היה גדול במיוחד, כך שהתנגדות למאכל המוביל של הקבוצה נתפסת כפינוק שלא הולם את תנאי השטח או חמור יותר, כמוכנות לבגוד בקבוצה גם בתחומים נוספים. אם את הקבוצה שלנו, הישראלית, מאפיינת אכילת חומוס וטחינה, הרי שמי שלא רוצה לאכול אותם חשוד בבגידה התרבותית הגדולה ביותר שניתן לייחס לאדם – חיבה לאירופה או לארה"ב, מקומות שהשדה הכמעט יחיד שבו אנחנו יכולים להתחרות בהן בהצלחה הוא השדה הקולינרי.

אנחנו חיות קבוצתיות. היינו כאלה מאז ומעולם. עם כל חיבתי למודרניות הליברלית, אני רואה בה פחות כלי לשחרור משייכות ויותר תפיסה המאפשרת לעשות את מה שלא ניתן היה בעבר – לבחור שייכות. בעולם שבו אנחנו יכולות לבחור לאילו קבוצות להשתייך – פוליטיות, דתיות, לאומיות ואפילו מגדריות – תחושת ההרמטיות של הקבוצה מתפוגגת והיא נדרשת לחזר אחר חבריה. "המיסיונרים הקולינריים" מבצעים בסך הכול מלאכת שמירה על הקבוצה. יתכן שאני טועה, אבל זו הדרך היחידה שבה אני מצליחה לחבב את הטרחנות הזו. גברים ישארו מחומוס, נשים ישארו מטחינה ואני, ברשותכן, אנגב לכן את השולחן בסיום הארוחה אם לא תאלצו אותי לאכול אותה.  

תפסיקו לאכול לי את הראש, הטור של לינוי בר גפן | איור: סתיו רוזנטל
תפסיקו לאכול לי את הראש, הטור של לינוי בר גפן | איור: סתיו רוזנטל