רגע של מיינדפולנס: לינוי בר גפן מגלה בודהיזם במקום מפתיע

איור: סתיו רוזנטל
איור: סתיו רוזנטל

דווקא כשהיא נזכרה בטראומה הקשה של חייה, לינוי בר גפן זכתה להארה רוחנית במקום האחרון שבו הייתם מצפים לה. למי תודה למי ברכה? לכדורגלן מאור בוזגלו

88 שיתופים | 132 צפיות

את האמירה הבודהיסטית העמוקה ביותר שיצא לי לשמוע בטלוויזיה הישראלית לא ציפיתי לקבל דווקא מדוקו־ריאליטי טראשי, אבל יצא שהכדורגלן מאור בוזגלו שלף אותה באחד הפרקים של התוכנית שמתעדת אותו ואת משפחתו, "הבוזגלוס". הסדרה, שעונתה השלישית משודרת ב־yes, עוקבת אחרי המשפחה הכי צבעונית בכדורגל הישראלי: האבא יעקב, שחקן עבר, מטפח ארבעה בנים, כולם כדורגלנים או מאמנים. "מטפח" זה אולי מונח קצת מטעה בהקשר של יעקב, שניחן בפתיל סבלנות קצר במיוחד. בשני הבכורים הוא מזלזל, הרביעי נתפס בעיניו כבעל כישרון בינוני שהוא ממצה עד תום והיחיד שזוכה ממנו ליחס של כוכב הוא הבן השלישי, מאור, שגם מממש את האמון שניתן בו. שנאמר, הטרגדיה כתובה על הקיר.

אלא שמשפחת בוזגלו ניחנה בדינמיקה שכמו נולדה למעקב המצלמות: הם כנים, בוטים, נופלים, קמים, רבים, מתפייסים, מקנאים זה בזה ותומכים האחד בשני. הם עושים את זה עם טונות של חן והומור, שהצליחו לגרום לי לסלחנות ואמפתיה למרות אוזניי המדממות מתועפות השוביניזם והמאצ'ואיזם בשנקל שחלק מהבנים מביעים. כך למשל, רגע אחרי שמתחשק לך להוריד נבוט על מי מהם שמסביר שגרושתו לא זכאית להצטלם בבגד ים, הוא מסוגל לשחרר רפליקה חומלת שמבהירה שהוא לא חסר מודעות לחלוטין לחוסר ההגינות שבדבריו. לחלופין, דקה אחרי שהאחים שוטפים את אביהם על היחס המפלה שלו כלפיהם לעומת מאור ונדמה שהמסך הולך להתלקח, מישהו מהם משחרר בדיחה טיפשית והמתח מתפרק כשהם מרוחים על הרצפה מרוב צחוק. התוכנית רצופה רגעי משבר איומים לצד רגעי חסד מופלאים, כשהכדורגל הוא רק תירוץ להניע עלילה שעוסקת ביחסים בין בני משפחה שהיא גם אוהבת וגם קצת מוטרפת.

מאור, העילוי המשפחתי, מקפיד להיפצע ברצועה הצולבת ברגל בכל אחת מעונות התוכנית ולבלות את מרבית פרקיה בהליכים שיקומיים. רגע אחרי שהחלים סוף־סוף מהפציעה הקשה מכולן וחזר לשחק – אחיו הצעיר, אלמוג, נפגע מפציעה דומה ברגע השיא של הקריירה שלו. שעה שאלמוג מתייסר, אחיו מאור, למוד הניסיון, מנסה לעודד אותו: "אתה חייב להפסיק לחשוב על מה שהיה. אתה חייב להסתכל קדימה, לדמיין את עצמך מתאמן בבריכה (בטיפולי הידרותרפיה, לב"ג) ומצליח לנגוח ולבעוט", הוא מפציר באחיו, ואז יורה אמיתה פנטסטית של ספורטאי גדול: "הפציעה נגמרה, אתה כבר לא שחקן פצוע, אתה שחקן בשיקום".

לפי עקרונות הבודהיזם, שאפשט כאן עד כדי שטחיות של ריאליטי ממש, אנחנו סובלים בין השאר כי אנחנו לא חיים בהווה, אלא בעבר ובעתיד. האדם המדוכא סובל משום שהדיכאון הוא על מה שכבר התרחש. לעומתו, האדם החרדתי סובל מהמחשבה על מה שטרם התרחש. בגרסה המערבית למדיטציה, המיינדפולנס, אנחנו מתרגלים התנתקות מרצועות הזמן הלא רלוונטיות האלה לטובת ההווה. התרגול מפחית לחצים ומייצר רווחה נפשית טובה יותר. בוזגלו, שאני מנחשת שלא בילה זמן רב בקריאת ספרות בודהיסטית, ניסח בפשטות מסר אדיר לאחיו: בסיפור שאתה מספר לעצמך על מצבך אתה חי בעבר ובעתיד. אתה עדיין מתפתל מכאבים על הדשא, עדיין פצוע שלא יודע מתי הכאב יעבור וחרד מהאפשרות שהוא יכריע את עתידך. אבל אתה כבר לא במקום הנמוך הזה, הוא אומר לאחיו, אתה בתהליך שבו החל הטיפוס חזרה למציאות שטרם חווית ושעשויה להיות טובה אפילו יותר מזו שהפציעה קטעה, או לכל הפחות – מושכלת יותר.

אירוע רפואי שהייתי עדה לו לאחרונה היה לטריגר להתקף חרדה והציף בי זיכרונות רעים מהימים שבהם קרס בן זוגי. למשך כמה שעות חשתי כמי שחיה מחדש את הטראומה הגדולה של חייה. "את כבר לא שם יותר", הזכרתי לעצמי בזמן שהסדרתי את הנשימה, "בהווה את כבר לא חסרת אונים מול אירוע שאין לך שום יכולת לפעול כדי לתקן אותו ואת כבר לא מול החרדה מהעתיד הצפוי לכם. בהווה יש מציאות אחרת". בפעם הזו, לפחות, השיטה של בודהה־בוזגלו, עבדה.