לידה קלה

היתה לידה קלה. לא הספיקו לשים אפידורל, הוא אמר, וכבר הילד היה בחוץ. צ'יק צ'אק. זו לידה שניה, רק שלוש שעות מאז שהגיעו לבית החולים. גם הראשונה היתה בסדר גמור, ממש לפי הספר. שולחים תמונות בסלולרי, מתרגשים.

ואני שמחה בשמחתה, כל כך שמחה. וכל כך מקנאה.

אני לא חוויתי לידה כזו, ולעולם גם לא תהיה לי. אני לא ארגיש את החיבור האולטימטיבי לטבע, את הרגע הזה שבו משהו גדול ונפלא קורה, נפרד לשניים ומתחיל מחדש. אף אחד לא יגיד לי לדחוף, אף אחד לא יגיד לי – נו, זה ממש שם, ועוד רגע, עוד שנייה.

ובכל זאת יש לי בבית שני ילדים.

דקלה קיי עם בתה נטע

הראשון נולד בניתוח קיסרי בגלל מצג עכוז. הרופאה החליטה שלא הופכים כי זה מסוכן, ונותחתי. לא היו ספקות. ניתוח מתוכנן זה נפלא, אין כאבים, אין דרמה, אפילו ההחלמה הייתה קלה. כמעט קלה מידי. אחרי יומיים כבר טיילתי במחלקה בקומה זקופה, בעוד היולדות ה"טבעיות" מתברווזות כשעננת סבל חונה תמידית על פניהן. כניסה חלקה לאימהות, עם התאהבות מיידית בילד קסם. בלי הבלגאן שבדרך. הנחתי שבפעם הבאה זה יהיה כמו שהטבע התכוון.

כשהיא הגיעה, ניסיתי. אלוהים עד שניסיתי. עברתי אינספור מדורי גיהנום עד שגולגלתי אחר כבוד לחדר הניתוח, שם התחילה זוועה מסוג אחר.

אז מה, אומרים לי. מה שחשוב הרי זה לחזור הביתה בידיים מלאות .וזה נכון, אני לא מכחישה. הכי חשוב שיש לי בבית שני ילדים בריאים, מקסימים ונפלאים. אבל את החוויה הזו שכל אישה אמורה לחוות – את זה לא היה ולא יהיה לי לעולם. זהו, אחרי שני ניתוחים נגזר דינך להיות לעולם גזורה. ואני רוצה עוד ילדים, בטח רוצה, רק שהילדים שלי תמיד יהיו יוצאי דופן, פשוט כי הם יצאו לי מהדופן. אולי הם אמורים להיות קיסרים.

מה שיכול היה להשתבש – השתבש

יש כעס. כעס על הגוף שבגד, שלא עמד לו כוחו להשלים לידה. כעס על החוויההמחורבנת הזהו, של דם ויזע ודמעות שבסופו של דבר רק הביאו לעוד דם ויזע ודמעות, ורק אחר כך לתינוקת.

הייתה לי תוכנית. אני חיכיתי וחיכיתי, לא הסכמתי כשהציעו לנתח בשבוע 38ו וחצי ולסיים עם העניין. הפעם זה יהיה אחרת, אמרתי, וחיכיתי עוד. היא הייתהבכיוון הנכון, הכל היה בסדר. רק שהיא לא רצתה לבוא. וכבר נהיה מאוחר, וכשבאתי, כמעט בסוף שבוע 42, עם צירים במרחק 10 דקות, אושפזתי.

ואחרי שבוע יצאתי מבית החולים. אחרת.

הלידה לא התקדמה. בגלל הניתוח הקודם לא יכלו לזרז אותה וניסו עלי כל מהשיכלו. זה כאב, לא מיהרו לאלחש, ידם קפוצה על מאגר הסמים הביתחולימי. אתרוב הזמן – שעות, ימים – ביליתי מחוברת למוניטור, סובלת מצירים כואבים ומנועה מלזוז. ומסביבי כולן יולדות. צועקות, צורחות, דוחפות, מסביבן קריאות עידוד נמרצות עד שמגיע הבכי הזה, המיוחל. והולכות. ואני מחכה. מתי יגיע תורי?

יום שלם ביליתי בחדר הלידה, בטוחה שעוד רגע זה יקרה. הצירים העיפו אותילעננים אבל הילדונת נשארה תקועה. המרדים פספס והאפידורל לא השפיע, וחיכיתי עוד שעתיים עד הזריקה הנכונה. כל מה שיכול היה להשתבש – השתבש.

בסוף הגיע הרופא ואמר שאני מסתכנת בקריעה של דופן הרחם. בדיעבד הסתבר שהוא צדק. הובהלתי לניתוח חירום, לבד, כי לא מכניסים אף אחד לניתוחים כאלה. שם נכנסתי לפאניקה, צעקתי, בכיתי, הורדמתי. יש גבול לכמות הדרמה שצוות רפואי יכול לספוג.

כשהיא יצאה לא הייתי פנויה אליה. כמו שאומרים. הייתי מרוסקת. הימים הארוכים, הכאבים, הציפייה והמתח שברו אותי לאט לאט. את הלילה ביליתי במחלקה, מייללת ובוכה. "כמו חיה", אמרתי לפסיכולוגית, כי היי, אני בחורהמודעת. וחוויה כזו יכולה לדפוק אותך בצורה די יסודית. שם שכבתי, צועקת ומדממת. הילדה הייתה עם אמא שלי ובעלי. רק כשנגמר הלילה וגיליתי שנשארתי בחיים הסכמתי לראות אותה.

שותפות לצרה, אחיות לסבל

ומאז הכל היסטוריה. למזלי ולמזלה התאהבתי גם בה מיד. היינו שותפות לצרה, אחיות לסבל. שכבנו במחלקה, אני דואבת וחתוכה והיא קטנה ויונקת, סובלת מצהבת ונדקרת פעמיים ביום בידי רופאים אדיבים ויעילים להחריד.

אני זוכרת את החוויה הזו והיא כואבת לי עדיין. כואבת כאילו לא עברהשנה. כאילו לא דיברתי על זה, לא פתחתי את זה. אני בחורה מודעת, קיבינימט, אני לא קוברת את הבעיות. התמודדתי וזה עדיין שם. הנה, היא ילדה, וכל כך קל היה לה ואני כל כך מקנאה שזה שורף. איך זה שאחת זוכה בחוויה כל כך טובה ואחרת בחוויה כזו איומה. לי לעולם לא יהיה ככה, לא בחיים האלה, כמו שאומרים. ויש לי שני ילדים שאני אוהבת יותר מכל דבר אחרי בעולם הזה , אבל זה לא משנה את העובדה שמשהו קרה לי. משהו נלקח.

הגוף תמיד יזכור את המסדרונות הארוכים של בית החולים, אותם מדדתי הלוךושוב שבויה במעמקי הצירים. את האפלה אליה צעקתי במחלקה, את הפחד למות, למות ולהשאיר אותם. את הפחד בעיניים של אמא שלי. ואת התחושה הזו, הנוראה מכולן, שאני לא פנויה לבת שלי. שכאבי הגוף והנפש חזקים מהכמיהה שלי אליה. שאני לא רוצה לראות אותה, כי אני מפחדת שאכעס עליה בגלל הדרך שעברתי עד אליה.

אני לא יכולה לתקן את זה עם לידה טובה. אני לא יכולה למחוק כאילו לא קרה. אני יכולה רק לדבר על זה. אבל זה עדיין שם.

דקלה קיי, אמא לאיתי ונטע, כותבת, עורכת, עונה לטלפונים ומתייקת. גרה במושב עין הבשור.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר אמהות אובדות