"ליבי שלי, תשעה חודשים אני חיה עם כאב ועצב תמידי"

היום ה-7 לחודש, נר הנשמה דולק, פינת ההנצחה של ליבי בסלון מוארת באורו החלש, הבית חשוך. אני רוצה ללכת לבקר את ליבי, לא מסוגלת לצאת מהבית. לא מסוגלת להתנתק מהאור המרצד של הנר.

>> מציאות נפרדת: הדואט המצמרר של היהודים ועמית מן ז"ל שנרצחה בקיבוץ בארי

9 חודשים עברו, מהרגע שהיא התקשרה ואמרה שירו בה. אני שומעת את קולה. היה לה קול מתוק. תמיד הוא נשמע שמח. בשיחה האחרונה הקול לא היה שמח, אבל רגוע ושקט. היא היתה מלאת אהבה אלינו, לא הפסיקה לאהוב אותנו בדקות האחרונות לחייה. היא דיברה בשקט, קיבלה את המוות שעוד רגע הגיע.

ליבי לא הייתה כנועה, בשום מובן. היא היתה עקשנית, הלכה רק בדרך של ליבי. היא חיה ללא פחד, עשתה רק מה שנראה לה טוב. היא נכנעה למוות, קיבלה אותו, זה מאוד לא מאפיין אותה. לליבי היה צחוק מתגלגל. לא שמעתי צחוק כזה במשך 9 חודשים. אני רוצה ללכת לליבי, אבל אני לא מסוגלת. הגוף שלה שם, הידיים הקטנות שלה שם, שיער המשי שלה שם, העור החלק והשזוף שלה שם.

אני רוצה לחבק אותה, ליבי שלי, זה כל מה שאני רוצה. שלא תדבר, שלא תצחק, אבל להרגיש אותה צמודה אליי. זה מה שאני רוצה. אני עוצמת עיניים, מדמיינת את החיבוק, מריחה את הריח שלה, מרגישה את הגוף שלה. זה כואב לי, הגעגוע כואב.

9 חודשים אני חיה עם כאב, עם עצב תמידי. זה המון זמן לחיות ככה, ואין תכלית, אין אופק לשיפור. זה מחמיר בכל יום. ההלם הראשוני עבר, מגיעה ההבנה שזה לתמיד. תמיד זה גדול עליי עכשיו. כל כך הרבה דברים לא יהיו לי מליבי. לא עוד שעות של ריקוד יחד בבית. לא עוד שיחות שהיא מדברת בהן ללא סוף, יורדת לפרטי פרטים שלא באמת רלוונטיים. לא עוד חיוך וקריצה של "אמא בא לך לבוא איתי ולקנות לי מלא בגדים?". לא עוד שיחות של "אמא פליז, תכיני קובה סלק וסלט עדשים, אני מריירת רק מהמחשבה על זה".

לא אתלווה אליה לבחור שמלת כלה, מעניין איזו שמלה היא הייתה בוחרת. לא אלך איתה שלובת ידיים בדרך לחופה. לא אבכה מהתרגשות כשתספר לי שהיא בהיריון. לא אלך איתה לראות את האולטרסאונד הראשון. לא אלחץ את ידה בלידה. לא אחזיק את הנכד הראשון שלי, הילד של ליבי שלי, הקסם של הקסם שלי. כל כך הרבה דברים לא יהיו יותר כבר 9 חודשים. כל כך הרבה שהיו צריכים להיות פסקול חיינו, פסקול שנדם.

איך אצליח ללכת לליבי, איני יודעת. אבל אתם, אל תשכחו שהיום ה-7 לחודש. זה לא סתם עוד יום. 9 חודשים שליבי ועוד אלפי ילדים יפים וטובים אינם, אלפי משפחות מרוסקות, אלפי לבבות מנופצים. זה לא סתם עוד יום. זה יום שהנר מרצד בו בהרבה בתים, והרבה משפחות לא מצליחות, כמוני, לקום מהספה.

האתר הרשמי לזכרה של ליבי | עמוד ההנצחה של ליבי באינסטגרם