"המכתוב הכואב שלנו": על אהבה שנגדעה בטרם עת והבחירה בחיים

יש לי המון תארים: אני אימא, בת ,אחות ,חברה, גיסה ועוד. עד לתאריך ה-6.12.23 היה לי הכבוד הגדול להחזיק בתואר המכובד "אהובתי, אשתי" שניתן לי על ידי אישי היקר והאהוב עדי שני ז"ל. החל מתאריך זה נוסף לי התואר היוקרתי וקורע הלב א-ל-מ-נ-ה, אליו כמובן מצטרפים התארים הנכספים – חד הורית וכמובן חלק ממשפחת השכול.

>> "הפכתי לאלמנה בגיל 27, כל החלומות שלנו הלכו לפח"

תנו לי לספר לכם איך הכל התחיל. אלך 19 שנים אחורה, ברשותכם. עדי חייל בסוף השירות ואני מלצרית צעירה. שנינו מעשנים כבדים מגיל צעיר, חבר משותף אמר לו שהוא חייב להכיר לו חברה ולי הוא פשוט הציע לבוא לשתות משהו איתו ועם איזה חבר. רוצה לומר, עשה לי שידוך מבלי שאבין שזה מה שהוא עושה.

חיבור ממבט ראשון

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל ידעתי כבר ממבט ראשון שזה חיבור משמעותי, שהוא לא סתם אחד והוא יהיה חלק משמעותי מחיי, אבל אז עוד לא הבנתי עד כמה. לנשיקה הראשונה ביננו לקח זמן להגיע, כי לא ממש הבנתי מה אני רוצה, אבל החל מאותה נשיקה במשך 19 שנים אני הייתי שלו והוא היה שלי.היינו החברים הכי טובים שאפשר, זו לא הייתה זוגיות שהכל זרם בה בקלות. כמו כל הזוגות רבנו, צעקנו, אמרנו דברים קשים, אבל תמיד תמיד שוחחנו על הכל, למדנו מכל ריב והשלמנו. לנגד עיניינו תמיד עמדה טובת האחר ואיך אני יכול/ה לעזור לפרטנר/ית שלי לצמוח ולהיות מאושר.

עדי לא היה החצי השני שלי ואני לא הייתי החצי השני שלו. היינו כל אחד שלם וביחד הייתה לנו סינרגיה משוגעת. ביחד ידענו שאנחנו יכולים לעשות הכל, לחלום בגדול ולא לפחד להתמודד עם הפחדים שלנו ולהגשים חלומות. ביחד בעבודה קשה הכוללת שנים של טיפולי פוריות, הבאנו לעולם שלוש נשמות מדהימות אשר מפיצות אור גדול. שלשתן גרמו לנו לרצות להיות טובים יותר וגם בריאים יותר. כאשר התאומות שלנו הגיעו לגיל שלוש, הבנו שלסיגריות שכל כך אהבנו אין יותר מקום בחיים שלנו, קבענו תאריך והפסקנו לעשן בלי לנסות, פשוט לעשות ובלי לספק תירוצים למה זה לא הצליח. כשהפסקנו לעשן ,לאט לאט החלטנו לאמץ אורך חיים בריא, אני התחלתי להתאמן בסטודיו והוא התחיל לרוץ.

עדי היה פנומן. כל דבר שהוא עשה הוא היה חייב לעשות הכי טוב שהוא יכול. הוא לא הסתפק בבינוני, הוא היה חוקר ולומד באופן עצמאי, שואל שאלות, קורא מאמרים, נכנס לקבוצות והופך למקצוען בכל תחום שבו התעניין. לכן כשהוא התחיל לרוץ זה היה ברור שזה לא תחביב קטן. לאט לאט זה תפס תאוצה, זה ממש הרגיש לי שהריצה הפכה לפילגש שלו וממש סלדתי ממנה. בימי שישי בערב היינו צריכים ללכת מוקדם מארוחות משפחתיות כי בשבת יש ריצת נפח. כל הכנה של טיול לחו"ל מלווה בבניית מסלולים, הריצה ריגשה אותו, מסלולים חדשים, שטח, כביש, עליות, כמה שהוא אהב עליות.

"ב-6.12 הגיעה הבשורה הקשה מכל. עדי נפל. מעתה הוא קיבל את התואר הנכסף גיבור ישראל ואני את התואר אלמנתו. כבר באותו רגע אני ידעתי שיש לי בחירה"

 

עדי אימן את עצמו וסיים מספר מרתונים מלאים, ולא מעט חצאי מרתון ללא מאמן וללא קבוצה, אלא מתוך היכולות והשקדנות שלו. אני התחלתי לרוץ כבדיחה בזמן הקורונה עם חברות, עדי לא האמין שזה יחזיק. אני בכלל לא אוהבת לרוץ, מה הקשר, אבל בצורה מפתיעה התאהבתי בה, בריצה.

כשהרגשתי שאני מצליחה לרוץ יותר משלושה ק"מ ברצף, ביקשתי מעדי שיתחיל לרוץ איתי. הוא ישר נכנס לתפקיד המאמן, דחף אותי, שיפר אותי, לא ויתר גם כשממש רציתי. אבל זה הסיפור שלי ושלו. עדי תמיד האמין טיפה יותר ממה שאני האמנתי בעצמי. הריצה שלנו הייתה זמן איכות משובח, ביער, בים , בחו"ל, הדבר הזו שלו ושלי.

המילואים, החרדה והנפילה

ב-7.10 עדי גויס למילואים ואני לראשונה בחיי חשתי חרדה מהי. המלחמה הארורה הזו היא אלימה כמו שלא ראיתי מעולם. הוא היה חוזר הביתה אחת לשבוע וחצי – שבועיים. אף פעם לא ידעתי מתי הוא יגיע. הוא היה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. ערב אחד לדוגמא, הוא שלח אותי לדלת לבדוק האם השכן השאיר לו משהו מחוץ לדלת, ושם הוא המתין לי, היפה שלי במדים.

ב-6.12 הגיעה הבשורה הקשה מכל. עדי נפל. מעתה הוא קיבל את התואר הנכסף גיבור ישראל ואני את התואר אלמנתו. כבר באותו רגע אני ידעתי שיש לי בחירה. מתוך הכאב הענק יכולתי לבחור לשקוע לתהומות הכאב והכעס ולתת להם לנהל אותי כי הרי זה לא הוגן, או לבחור בגישה אחרת, בגישה אופטימית לחיים. אמרתי לעצמי שזה הסיפור שלי ושלו זה המכתוב הכואב שלנו.

"עדי היה כנראה צריך למות בגיל 39 עם או בלי מלחמה, זה כנראה מה שהיה קורה. לפחות הוא מת גיבור כמו שמגיע לו להיזכר, איש מדהים, גדול מהחיים"

 

עדי היה כנראה צריך למות בגיל 39 עם או בלי מלחמה, זה כנראה מה שהיה קורה. לפחות הוא מת גיבור כמו שמגיע לו להיזכר, איש מדהים, גדול מהחיים. הנחמה שלי היא שהוא חי חיים מלאים ומאושרים ,ושאנחנו זכינו באהבה ענקית שאנשים יכולים לעבור חיים שלמים ללא אחת שכזו. הזיכרון והאהבה של עדי חיים בתוכי וימשיכו לחיות עד ליום מותי. עכשיו, בקצב שלי אני בונה לבנות ולי חיים חדשים מלאים, מוארים ומאושרים.

חלק מהחיים החדשים כוללים הנצחה של עדי בריצות שהוא כל כך אהב. לכן השנה לראשונה אני ארוץ במיזם "רצים לזכרם", שיתקיים ביום הזיכרון. למירוץ, שייערך באותה שעה בכל הארץ וברחבי העולם, אין נקודת זינוק או פודיום ואפשר לקיים אותו בכל מקום שבוחרים, בהליכה, בריצה או ברכיבה. על מנת להשתתף נרשמים דרך אתר "רצים לזכרם". כל נרשם מקבל באופן אקראי שם נופל או נופלץ ממאגר של עשרות אלפי הנופלים מאז קום המדינה ועד היום, לזכרו הוא מקדיש את הריצה. אני כמובן אקדיש את הריצה שלי לאהוב שלי. פרטים נוספים על המירוץ: https://www.memorun.org/