הפוליטיקה של הרחם – כולנו לוסי אהריש

לוסי אהריש. צילום: מיכאל טופיול
לוסי אהריש. צילום: מיכאל טופיול

החברה הישראלית מעודדת הילודה מזכירה לנו שבסופו של יום אנחנו כולה תנור אפייה עם קצת שכל. רתם איזק תוהה למה אישה שעוברת קשיים ושברונות לב בדרך לאימהות צריכה לכתוב פוסט בנושא כדי שתניחו לה

88 שיתופים | 132 צפיות

אמש חשפה לוסי אהריש בפוסט אמיץ ומאוד אישי את הסיבה לכך שהיא עדיין לא בהיריון, תודה ששאלתם, ממש לא הייתם צריכים. אבל באמת לא הייתם צריכים. אתם מבינים, בזמן שלימדו אותנו בגיל ההתבגרות איך לא להיכנס להיריון, כאילו מספיק שנשב על הספה המעופשת במחששה של התיכון בשביל שניקלט – שכחו לספר לנו כמה הדבר הזה הוא מורכב. כמה שברירי, כמה לא מובן מאליו, כמה הגוף לא תמיד מסונכרן עם הלב, עם הכמיהה לאימהות. עוד שכחו לספר לנו שהרחם שלנו, מהרגע שהתחתנו או מהרגע שבו נשפנו על 30 נרות (ואם זה בא ביחד אז בכלל חגיגה) – הוא רכוש הציבור. רכוש המדינה, רכוש היישוב, שחבריו, שעדיין חיים כנראה בתקופה הקיבוצית, מעוניינים לדעת מה קורה שם אצלך; האם החיוך שמרוח על פניך מרמז על ניצני יצר אימהי או שהוא סתם נובע מהעובדה שהספקת ליוגה בבוקר? האם הבטן הלא שטוחה שלך מרמזת שיש לקבוע ביומן אסיפה כללית לקביעת שם הילוד, או שמא סתם נשנשת לך איזה קרם שניט בלילה? וסליחה, מה קורה עם לוק האוברסייז הזה? את מאווררת את הוואגינה שלך או שאת מתכוונת גם לעשות איתה משהו בקרוב? אחרי הכל, את לא נהיית צעירה. השעון מתקתק. הביציות קופצות אל מותן. זה לא נהיה קל יותר, את יודעת. בגילך כבר לא קל לטפס עם הילד על מגלשה. או להניק. את מתכוונת להניק, נכון?

למזלי הרב, נכנסתי להיריון מיד אחרי החתונה. זה אולי הדבר היחיד בחיים שקרה לי ״לפי הספר״, והיתה בזה הקלה גדולה. גם כי רציתי מאוד להיות אמא, גם כי אני מוקפת בחברות שלקח זמן עד שהמקל הראה להן שני פסים, גם כי ראיינתי לא מעט נשים שעוברות טיפולי פוריות קשים ומתישים ושמעתי כמה הדבר הזה מפורר את הנפש, הזוגיות, הבית. וגם – ובואו נודה באמת המגעילה – כי ידעתי שנחסכה ממני תקופה שבה הסביבה תשב לי על הווריד, תדחוף לי אצבע לרחם ותמליץ לי לעשות עמידת נר אחרי המשגל. והסביבה בימינו היא לא רק הורים, דודה או סבתא; היא המוכר בפיצוציה, היא הבחורה שנמתחת לידך בפילאטיס, היא העוקבת באינסטגרם. ההתפלשות הקבוצתית הזו במועדי הביוץ שלי נחסכה ממני, הפעם. אך לפולשנות הציבורית פנים רבות, והיא זוקפת את ראשה מיד כשסיימו לתפור לך את הוואגינה. סתם, לא מיד, הרי יש 6 שבועות של משכב לידה. כשהזמן הזה תם – השעון שלך מתחיל לתקתק. ובעודי נמצאת שמונה שבועות אחרי הלידה ועדיין גוררת רגל, מכרה רחוקה החליטה לגזור את הסרט ולחנוך את השיחות החדשות בחיי: מה קורה עם ילד שני? 

View this post on Instagram

Ain't no hood like motherhood ????

A post shared by Rotem Izak (@rotemizak) on

בהתחלה זה הבהיל אותי. אחרי הכל, אולי לא סיפרו לאנשים האלה שלא כולנו ששות לפסק רגליים ולעשות קולות של חתולה מיוחמת רגע אחרי שהגוף והנפש חטפו מהלומה במשקל 3.5 קילו. בהמשך זה סתם הציק, ועכשיו זה מעצבן ומעיק. הרי לעוברת האורח שאומרת לעגלה ״איזה מתוק אתה, תגיד לאמא שאתה רוצה אחות יפה כמוך״ לא אספר שדווקא בא לי, אבל לבן זוגי פחות, ושזה יוצר לחץ ומועקה על שנינו. לא אגולל בפני הבחורה שיושבת לידי בפדיקור ומסננת ״תקתקי, את מתבגרת״ את תוכניות הילודה שלי לשנים 2021-2020. ולמה זה עניינכם בכלל? למה זה נושא שמדברים עליו בקלות ובקלילות כאילו מדובר בשיחת ברזיה על המהלך של אירה דולפין ב״הישרדות״? למה אני צריכה לשטוח בפני הציבור את העניינים הכי אינטימיים שלי? ולמה אישה שעוברת קשיים ושברונות לב בדרך לאימהות צריכה לכתוב פוסט בנושא כדי שתניחו לה?

הסיפור של לוסי הוא לא רק סיפורה האישי. הוא הסיפור של רובנו, והוא פוליטי. הפוליטיקה סביב הרחם הנשי קוראת אותנו כל הזמן לסדר, שומרת עלינו ממושמעות, מזכירה לנו שיש זמן לזיונים וזמן למשפחה, זמן לזרימה וזמן להזרעה, ושבכללי הזמן שלנו נוזל, אוזל. החברה הישראלית מעודדת הילודה מזכירה לנו שבסופו של יום אנחנו כולה תנור אפייה עם קצת שכל, ושגם הוא תכף לא יהיה משהו בזכות טפשת ההיריון, בעזרת השם, טפו. אישה שחורגת מהכללים האלה ומחליטה שלא להביא ילדים לעולם תחטוף קיתונות של ביקורת, בוז וזעם; אישה שמחליטה להמתין בטרם היא ובן זוגה מתמסרים לטיטולים וללילות לבנים תיאלץ להדוף הצקות בלתי פוסקות, ואישה שדרכה לאימהות רוויה בדקירות, בהורמונים, בהליכים פולשניים ולא אחת גם באובדן – צריכה לחייך בנימוס לאנשים סקרנים שבלי כל הכנה מוקדמת דקרו אותה בלב. אותם סקרנים לא מלווים אותה הביתה, פותחים עבורה את הדלת ומציעים לה כוס מים או חיבוק בזמן שהיא מתפרקת לרסיסים. הם, הסקרנים, כבר עברו לאישה הבאה, שמתהלכת על דיזנגוף פינת פרישמן עם בטן תפוחה. תינוק או סביח?