לובר יש רק שניים

העיירה לאנס (Lens) בצפון צרפת היא עיירה חסרת חן באופן קיצוני. דבר מהשיק הצרפתי או מהנחמדות הפלמית לא דבק בעיירת הכורים הזאת שמכרות הפחם שלה יבשו. הבתים בה פרקטיים, הכיכרות קטנות, ותחנת הרכבת חשופה לרוחות העזות. בנופה של העיר בולט אצטדיון פליקס בולר (Stade Félix Bollaert), שבו משחקת הקבוצה המקומית ויש בו קצת יותר מ-41 אלף מקומות ישיבה, יותר ממספר תושבי העיירה. בקו הרקיע שולטות פירמידות עפר שמנמנות, שרידי מכרות הפחם, ובתווך – עיירה מוכת אבטלה.

"עד היום היינו מוכרים בתור 'העיר הכי ענייה בצרפת'", אומרת שרלוט, שעובדת במוזיאון החדש שנפתח בעיירה. "היינו מפורסמים בצרפת כעיר עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר, אבל כבר לא!". שרלוט עובדת בדסק הקבלה במוזיאון המקומי של לאנס, שנפתח ב-12 בדצמבר 2012, ממש ליד האצטדיון, שעדיין מעפיל עליו בגובהו. הלובר הפריזאי פתח סניף שני בצרפת, ומכל המקומות ומכל הערים זכתה לאנס במוזיאון ובהזדמנות לבנות את עצמה. "כבר אחרי חודש אפשר להבחין באפקט הלובר", אומרת שרלוט. "נעשינו מוכרים בזכות משהו חיובי".

>> מגזין מטיילים במתנה! לחצו כאן לקבלת ההטבה

ביום גשום ואפרורי בתחילת ינואר לאנס נראתה עגומה מתמיד. אורות חג המולד עדיין היו תלויים ברחובות, אבל בשעות היום הם אינם דולקים, ורק מעצימים את תחושת הדלות. בפינת תחנת הרכבת מחכה האוטובוס החופשי ללובר. הנסיעה קצרה, אבל די בה כדי ללמוד על העיירה: כמה פניות, מעט כיכרות עם קישוטי מתכת כעורים, אצטדיון תלול יציעים אחד – ואז מגיעים לאתר הלובר.

המוזיאון כבר פתוח לקהל, אבל העבודות על הפארק העצום סביבו עדיין נמשכות, כולל משטחי הבטון והצמחייה שתשולב בהם, ומגרש החניה שליד הכניסה. המבנה עצמו אלגנטי ומורכב ממלבנים אפורים שכמעט נעלמים על רקע העננים. אבל לא מדובר במבנה בעל חזות עוצרת נשימה, לפחות לא כרגע, כשהעבודות על הפארק עדיין נמשכות. לפחות חיצונית זה לא הגוגנהיים של בילבאו.

צריך לחכות מעט מאוד זמן עד שהמילה הזאת – בילבאו – תעלה. בילבאו ומץ, ליתר דיוק. מץ ובילבאו: הגוגנהיים של בילבאו והפומפידו של מץ – שניהם סניפים של מוסדות אמנות ששינו את פני הערים המארחות. מאז שנפתח הגוגנהיים של בילבאו (Guggenheim Bilbao) ב-1997 באתר הנמל הישן של בילבאו בחבל הבאסקים, היה המוזיאון הזה למקור תקווה לערים רבות. הגוגנהיים, על מבנהו בעל מעטפת המתכת הכסופה עם הזוויות הרנדומליות שעיצב האדריכל פרנק גרי, עם פאפי, פסל הכלב הפרחוני הענקי של האמן ג'ף קוּנס בכניסה למוזיאון ועם אוצרות האמנות שבו, שינה את בילבאו והעלה אותה על המפה הבינלאומית.

לפני כשנתיים נחנך סניף של מוזיאון פומפידו לאמנות מודרנית בעיר מץ (Centre Pompidou Metz) בצרפת, והכניס רוח חיים לעיר. גם מעבר לתעלה השיטה זוכה להצלחה. במרגייט (Margate), עיירת חוף במזרח קנט, אנגליה, שירדה ממעמדה כאתר קיט והפכה למוקד אבטלה ומצוקה, נפתח מרכז טרנר לאמנות (Turner Contemporary), ומאז לונדונים חובבי אמנות החלו לקפוץ לחוף לבילוי כמו בתקופה הוויקטוריאנית ואנשי המעמד היצירתי החלו להגר לעיר ולשנות את תדמיתה.

לובר-לאנס, בעיצוב חברת האדריכלות היפנית סאנאא (SANAA), הוא אולי הניסיון הנועז ביותר. אמנם מכרות הפחם וגבעות העפר של לאנס זכו למעמד של אתר מורשת עולמית של אונסקו (עדות למקומן של עיירות מכרות, הכורים והתנאים בהם היו עבדו וחיו במהלך 300 שנים), אבל הם גם מעין מצבה לעברה של העיר. קבוצת הכדורגל של לאנס (RC Lens) זכתה באליפות צרפת ב-1998, ובאצטדיון נערכו באותה שנה שישה משחקים במסגרת אליפות העולם בכדורגל, אבל מאז הידרדרה הקבוצה לליגה השנייה. לאנס היתה זקוקה נואשות לנֵס – והוא הגיע.

דמיינו את מוזיאון ישראל פותח סניף מפואר בירוחם עם אוצרות אמנות והיסטוריה, את עפולה הופכת לאתר תיירות בינלאומי, ותקבלו גם רעיון וגם קנה מידה. מיליון יורו הושקעו בפרויקט, חלקם הגדול, 59 אחוז, מקורם מרשויות חבל נור-פה דה קאלה (Nord-Pas de Calais), החבל שבו שוכנת העיירה, ובמחיר הזה קיבלה לאנס עתיד וגם ניסיון מאלף בהצגת תערוכות.

גלריית הזמנים במוזיאון לובר-לאנס. צילום: © MusŽe du Louvre-Lens / Philippe Chancel

האולם המרכזי הוא "גלרי די טמפ" (Galerie du Temps, גלריית הזמנים) ומוצגים בו 205 פריטים. הקירות מחופים באלומיניום מוברש שהגלריה משתקפת בו במעומעם, הרצפה עשויה מבטון לבן, והמוצגים פזורים בחלל הגדול. "זו גישה חדשה להצגת העבודות של הלובר", נכתב בהסבר בצרפתית, אנגלית ופלמית המוצג בפתח הגלריה.

"בפריז האוספים מוצגים בחדרי הארמון ההיסטורי לפי שיטה אנציקלופדית, במחלקות על פי תקופה היסטורית, טכניקה או אסכולה. בלאנס הם מוצגים בחלל פתוח בסדר כרונולוגי קפדני. כך מתאפשר לנו להעריך את המקוריות ואת היצירתיות האמנותיות של אזורים שונים בני אותה תקופה. גלריית הזמנים מתחילה ביצירות מסביבות 3,500 לפנה"ס עם המצאת הכתב ומסתיימת במאה ה-19 ובמהפכה התעשייתית".

ההבדל בין הגישה המשוחררת הזאת, שבה מוצגים כמעט מרחפים בחלל ומתקשרים עם אוצרות התרבות אבל גם עם פריטים מתרבויות זרות, שונה לגמרי מחדרי האבן של ארמון הלובר. שם, חדר אחר חדר, מאזור גיאוגרפי אחד למשנהו, בין יוון, רומא וארץ ישראל, בין תשישות המבקרים וחוסר היכולת להבחין בין אלפי המוצגים, הביקור מסתיים בדרך כלל בלהיטים הגדולים: ונוס ממילו, ורמיר, ולסיום מונה ליזה. במוזיאון של לאנס זוכה כל פריט למקום משלו, הזמנה להעריך את עבודת האמן הפרעוני, או היוצר העיראקי הקדמון. פריטים קטנים כמו כתב יתדות – או משהו קרוב יותר אלינו, כתב פניקי קדום, היו נעלמים במוזיאון ענקי כמו הלובר או המוזיאון הבריטי. בלאנס הם עשויים לרגש.

כך אפשר לעקוב אחר השפעות אמנותיות, כיצד הן עוברות בין התרבויות השכנות, וגם אחר ניגודים. ליד ציור נשים דשנות של רובנס מוצבים אריחים מהמאוזוליאום של סלים ה-2 מאיסטנבול: בעוד אירופה מגלה את הגוף האנושי, עולם האסלאם עובר לאמנות גיאומטרית. אפשר להתעכב ליד פסיפס של ראש מלאך מהבזילקה של טורצ'לו בוונציה מהמאה ה-11, להתרשם ממיסיה ברטאן של ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר (1780 1867) ולהתפעם מצלמית אישה ממסופוטמיה, שהיא מבוגרת ממיסיה ברטאן כמעט ב-4,000 שנה.

קראו גם:

* על הפטיסרי הכי מומלצים בפריז

יש משהו מאופק מאוד בחלל הגלריה. אמנם מדובר באוצרות של ממש, אבל הטון אינו רציני מדי, ורק ממש על קו הסיום מבצבץ פאתוס צרפתי אופייני: היצירה היחידה התלויה על מרכזו של קיר היא גם היצירה האחרונה המוצגת בתערוכה, "החירות מובילה את העם" של אז'ן דלקרואה מ-1830, אותו ציור מונומנטלי של "ליברטה" חשופת החזה המתקדמת על גופות חללי המהפכה ובידה דגל הטריקולור.

"אנשים לא האמינו שנקבל את היצירות המקוריות, בלאנס חשבו שישלחו לנו העתקים מפריז", אומרת שרלוט, אבל זה המקור והאייקון. דלקרואה, רפאל, מיכלאנג'לו, דה וינצ'י, גויה ורמברנט מוצגים בלאנס. דמיינו את נמרוד של דנציגר מוצג בדימונה או בקיבוץ נידח ליד הרפת, את אוסף ציורי "סיגרם" של מארק רות'קו עוזב את הטייט מודרן בלונדון ומועבר לעיירת כורים לשעבר בת 30 אלף איש בצפון-מזרח אנגליה, את תכשיטי הכתר מוגלים ממצודת לונדון ומוצגים באשינגטון ליד שורות בתי הלבנים של שכונות הפועלים. זו תחושתם של צרפתים ושל אנשי לאנס כשהם נפגשים בליברטה בלאנס. רק החצוצרות של המרסייז (ההמנון הצרפתי) חסרות, אבל קל לדמיין אותן מול הציור המוכר מספרי ההיסטוריה.

הכניסה לתערוכה אינה כרוכה בתשלום, והיא הבסיס לתצוגת הקבע, פחות יותר. בקומה התחתונה נמצא מחסן המוזיאון ואתר עבודות שימור.המחסן נמצא מאחרי קירות זכוכית וניתן לראות את עבודות הרסטוראציה הנעשות במקום. בגלריה אחרת ערוכה באופן שמרני יותר תערוכת רנסאנס הכוללת רישומים של מיכלאנג'לו ל"דוד", עבודות של רפאל וגולת הכותרת –מריה וישו התינוק עם הקדושה אנה" של ליאונרדו דה וינצ'י. לרגע קצר אחד מזכיר לובר-לאנס את הלובר ואת התורים ליד המונה ליזה.

היצירה המקורית של אז'ן דלקרואה (1863 – 1798) "החירות מובילה את העם". צילום: © MusŽe du Louvre-Lens / Erich Lessing

גלריית הזמנים הצליחה ליצור דיון מרתק בעולם האמנות בזמן הקצר שבו היא פעילה. "אני לא יודעת", אמרה לי מבקרת יפנית תושבת פריז באוטובוס בנסיעה חזרה לתחנת הרכבת. "לא הרגשתי שזו הדרך הנכונה להציג עבודות. הדברים התנגשו לי. הסיכום שלי הוא – קומסי קומסה".

אנרי בלה היסטוריון של אמנות כתב ב"לה מונד" שהתחושה היא של "חנות ספרים שכל הדברים מתערבבים בה", ואילו דידיה ריקנר, עורך "לה טרביון דה ל'ארט", התלונן בהתנשאות מוסווה ש"מדיניות הלובר של הקצבת פריטים לפרובינציות עם מטרה אחת ויחידה של תליית עבודות יוקרתיות פירושה שהנהלת המוזיאון סבורה שתושבי לאנס אינם מסוגלים להבין משהו תובעני יותר מבחינה אינטלקטואלית".

"כשהתחלתי לעבוד במוזיאונים לפני 40 שנה פתחנו בבוקר וסגרנו בערב, ואני לא בטוח שחשבנו יותר מדי על המבקרים", אמר אנרי לוירט, נשיא הלובר, בריאיון ל"טיים" האמריקאי. "היום המוזיאונים צריכים לקבל בחום לא רק את מי שמגיעים אלינו באופן טבעי, אלא גם להיות נגישים לאנשים שסבורים שהם לא יתקבלו בברכה במוזאונים. "מוזיאון לאומי הוא כזה שמשרת את כל האומה", הוסיף, "וזה משהו שאולי שכחנו עם השנים. לכן כאשר דניאל פרשרון (נשיא נור-פה דה קאלה, ש"א) אומר שהלובר-לאנס הוא הזדמנות ענקית לחבל נור-פה דה קאלה, אני אומר שזו הזדמנות ענקית בשביל הלובר".

גם ביום גשום באמצע ינואר התמלא המוזיאון בקהל סקרן ונפעם. רוב המבקרים הם צרפתים, בלגים, הולנדים וגרמנים, אבל בתקופת החגים פלטו רכבות היורוסטאר מלונדון אלפי חובבי אמנות אנגלים, מקהלי היעד החשובים ביותר. "היו לנו מבקרים מכל העולם, הרבה יפנים, כי הארכיטקטים הם יפנים, אבל גם אוסטרלים וניו זילנדים, סינים ואמריקאים", אמרה שרלוט. באמצע האולם, קרוב מדי לאוסף אסלאמי מהודו, רץ ילד. הסדרן נזף בו ואמו קראה אותו לסדר, אבל היתה בזה גם מחמאה מסוימת.

חמישית מתערוכת הזמנים תתחלף מדי שנה, ותוך חמש שנים היא תשתנה לגמרי. כבר עכשיו קשה לדמיין את הלובר-לאנס בלי ליברטי, ובכל זאת יהיה מעניין אפילו יותר לבקר שוב בלאנס בעוד חמש שנים. עבודות הגינון והשתילה סביב המוזיאון יושלמו, וביום שמש צפוי האתר, עם המחוות לעבר הפחמי שלו (חלק מערמות העפר נשמרו והצמחייה במקום תהיה אופיינית לצמחייה שגדלה על ערמות העפר בימי המכרות), להיות יפהפה.

יש להאמין כי העיר כולה תשגשג. מסעדות, בתי קפה ושירותי הארחה ייפתחו בסביבות המוזיאון. טיולים מאורגנים של שוחרי אמנות מרחבי אירופה לא יהיו שלמים בלי לובר-לאנס, ובתחנת ליל-אירופה (Gare de Lille-Europe), שבה עוברות הרכבות המהירות בין לונדון, בריסל ופריז, לא ירימו עיניים כשתייר ישאל מהיכן יוצאת הרכבת ללאנס (שימו לב, היא יוצאת מהתחנה הסמוכה – Lille Flandres).

בספריית המוזיאון סיפרה פטריסיה, ילידת לאנס ומעצבת גרפית, על אפקט הלובר. "אני מקווה שלאנס תצמח כמו מץ", אמרה. "יותר אנשים מגיעים לעיר והדבר משפיע על הכלכלה המקומית, אבל אני מקווה שתהיה השפעה עמוקה יותר אפילו. אני ילידת העיר וגדלתי בה, אבל מעולם לא אהבתי את לאנס. לא הרגשתי שזה המקום בשבילי. אבל עכשיו אני רואה סיכוי שהעיר תתפתח ושאני אהיה גאה לחיות כאן. עד היום אמרו שאין כאן שום דבר מלבד קבוצת כדורגל. קבוצות כדורגל יש הרבה מאוד, אבל לובר יש רק שניים".

שאול אדר – שאול אדר, עיתונאי, יליד באר שבע, תושב לונדון

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין מסע אחר, פברואר 2013